שני סיפורי מסגרת

קראתי לאחרונה שני ספרים הכתובים עם סיפור מסגרת שמשמש רקע לסיפור הראשי. האחד הוא "באודולינו" של אומברטו אקו והאחר הוא "כישרון למלחמה" של ג'ק מקדוויט. התחבולה הספרותית הזו חביבה למדי על סופרים, ופעמים רבות על סופרים מתחילים שפותחים את הסיפור בנקודה עתידית וחוזרים בצורה זו או אחרת לעבר (היא גם מקנה לספר מראית עין של תחכום). סיפור המסגרת יכול להיות יעיל בכתיבת מדע בדיוני, בעיקר ביצירות קצרות, כי שילוב סיפורי משנה בסיפור מסגרת יכולה להיות דרך נוחה להשלים תיאור של התפתחות עולם בלי להקדיש לתיאור הזה יותר מדי תשומת לב או להסיח את הדעת מהסיפור העיקרי, אבל צריך לדעת איך להשתמש בו. ההבדל בין שימוש מוצלח ולא מוצלח בסיפור מסגרת מודגם היטב בשני הספרים האלה.

באודולינו

בקונסנטינופוליס הנבזזת ומועלה באש על ידי הצלבנים של מסע הצלב הרביעי, באודולינו (הכזבן על פי הודאתו שלו) מספר את סיפור חייו באוזני זוסימוס, איש החצר הביזנטי וההיסטוריון. הסיפור נפתח כאשר באודולינו מספר איך כשהיה נער באיטליה מולדתו הוא עזר לאביר גרמני שאבד בביצות ובערפל למצוא את דרכו, ואותו אביר קנה אותו מאביו ואימץ אותו לבן. האביר הזה, באודולינו והקוראים מגלים מהר למדי, הוא הקיסר פרידריך ברברוסה. מנקודת מוצא זו אקו עובר בין פרקים שבהם הוא מתאר את קורות באודולינו וזיסומוס בקונסטנטינופול לפרקי הסיפור האוטוביוגרפי של באודולינו. זוסימוס והקוראים לומדים מפי באודולינו שהוא היה הזרז, ולעתים הגורם, לרוב המאורעות החשובים בעת שלטונו של פרידריך, וזה האלמנט הפנטסטי של הספר, "ההיסטוריה הנסתרת" שבו. אפשר היה באותה מידה לספר את סיפורו של באודולינו "על הסדר", ללא סיפור המסגרת אבל אקו משכיל להשתמש בסיפור המסגרת כדי להוסיף רבדים המעשירים את הספר.

הרובד הגלוי והפשוט הוא האירוניה. אקו מתאר את זוסימוס הנהנתן שבעוד עירו האהובה עולה בלהבות סביבו והוא עצמו נס על נפשו, הוא לא מוותר על הטבּח הפרטי שלו והמעדנים שהוא מכין ועל שאר מנעמי החיים (תוך שהוא מקונן על אבדנם, כמובן). אך יש בסיפור המסגרת יותר מתיאור "ימי רומא האחרונים". תיאור הביזה של קונסטנטינופול הוא תיאור התמוטטות כל מערכת האמונות והאידאלים שפרידריך ברברוסה מייצג, שאת המאבק לביסוסה באודולינו מציג שוב ושוב בתיאור קורות חייו. מחד האבירים הצלבנים שנשבעו להציל את המקומות הקדושים הופכים לחבורת פראים צמאי דם ורודפי בצע שתוקפים את אחיהם הנוצרים בששון. פרידריך, כזכור, טבע בעת שהנהיג את הצלבנים בדרכם לארץ ישראל במהלך מסע הצלב השלישי. מאידך אנו נחשפים לאימפריה הבינטית עצמה במלוא רקבונה וסיאובה הנהרסת מבפנים ומבחוץ. במידה מסוימת אימפריה זו סימלה את שאיפתו של פרידריך עצמו, מי שהוסיף את התואר "קדושה" לקיסרות הרומית הקדושה, ליצור ישות מדינית שתשלב את הסמכות הפוליטית של רומא העתיקה עם המנדט האלוהי לשלטון. אבל יותר מכול סיפור המסגרת נחוץ לבאודולינו עצמו. כאשר הסיפור שהוא מספר לזוסימוס מדביק את ההווה שלהם מתברר שמעשה הסיפור עצמו היה קריטי לעיצוב דמותו של באודולינו. מעשיו לקראת סוף הספר אינם נובעים רק מסך חוויותיו, שאותן הוא מספר לזוסימוס, הם תוצאה של ההתבוננות שלו בעצמו באמצעות הסיפור.

כישרון למלחמה

לעומת אקו מקדוויט נראה לעתים כנחוש להוכיח שסיפור המסגרת אינו נחוץ כלל. "כישרון למלחמה" הוא סיפורו של אלכס בנדיקט, סוחר העתיקות, שדודו הארכאולוג מת בתאונה ומוריש לו נכסים, ותעלומה בת מאתיים שנה. דרך ניסיונו של אלכס לפתור את התעלומה הקוראים מתוודעים למלחמה הבין-כוכבית בת מאתיים השנה בין האנושות לגזע החייזרי הטלפתי, מלחמה שעיצבה את העולם שבו אלכס חי. סיפור המסגרת הזה הוא חלש. אלכס והדמויות האחרות המקיפות אותו הן דמויות חד-ממדיות ורדודות למדי. הניסיונות להעניק לאלכס עבר מיוסר מסתורי שבגללו הוא גדל עם דודו ולא עם הוריו ואז הסתכסך עם אותו דוד הם קלושים, ולרוב הדמויות האחרות לא נעשה אפילו ניסיון קלוש כזה למתן עומק. בצורה שהיא מוצגת התעלומה שאותה אלכס מנסה לפתור לא ממש מעניינת, והמזימות והתככים המקיפים אותו ילדותיים למדי במונחים של קוראים המכירים קצת סיפורי מתח והרפתקאות. תוספת הפרולוג והאפילוג הן בכלל מגוחכות בעיניי.

הסיפור המעניין באמת של הספר הוא הסיפור שלא ממש מסופר בו – הסיפור מימי המלחמה. הדמויות הראשיות של סיפור זה – המצביא, המנהיג הפוליטי, המלומדת שנסחפה במלחמה, המשורר ואחרים – הן דמויות הרבה יותר מעניינות. במרכז התעלומה שאלכס חוקר עומדות דמויות אלה ויותר מכך הדרכים שבהן המלחמה שינתה אותן, ולאורך כל הספר מצאתי את עצמי תוהה מדוע מקדוויט לא מספר את הסיפור שלהן ישירות. במקום לתת לנו שמץ של דמויות ושמץ של עולם המעוצבים על ידי מלחמה נואשת, הוא יכול היה לספר ישירות את הסיפור שלהן. הסיפור הזה הוא עשיר יותר, מלא יותר ומרתק יותר מסיפורו של אלכס. (אפילו תיאורי הקרבות שמקדוויט משלב בספר מעניינים יותר מתיאורי המכשולים והמזימות שאמורים למנוע מאלכס להגיע לחקר האמת.) אין ולו דבר אחד בעולמו של אלכס שמצדיק באמת את הסיפור שלו, ולעומת זה יש לא מעט דברים שהספר היה יכול להסתדר בלעדיהם. זה אינו ספר רע, אבל הוא מספר את הסיפור הלא נכון.

סיפורי מסגרת המשלבים פלאשבקים הם מפתים. הם נראים כלי נוח להפליא לשלב מספר סיפורים וזמנים, אבל צריך להיזהר בהם. צריך להקפיד שלשני הסיפורים המסופרים תהיה הצדקה וזכות קיום ביצירה.