תיאודיסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו / יותם חותם
כמה דברים משכו אותי מיד לספר הזה כשראיתי אותו בחנות. ראשית, יש מעט מאוד ספרים בעברית שעוסקים במדע בדיוני. נוסף לכך ביסוד הספר עומדות שתי הנחות שאני מסכים אתן – האחת היא שאנחנו נוטים להתעלם ממאפיינים ודינמיקות דתיים בחיינו, כאשר אלו פועלים מחוץ לתחום הצר שאנו רגילים לקשר עם דת, והאחרת היא שניתן לקרוא ביצירות מדע בדיוני הרבה מעבר לרובד הגלוי שלהן. הבעיה עם "תיאודיסיאה בחלל" היא שד"ר יותם חותם משתדל יותר מדי.
נתחיל מבראשית, מהמבוא לספר. בעוד ששמו של הספר משחק על המונח "תאודיצאה" (הצדקת האל, מונח שטבע לייבניץ) בעידן הפוסט-חילוני, הרי שההקדמה שלו היא מעין "ליברודיציאה", כלומר ניסיון להצדיק את הספר. חותם מנסה לבסס שתי טענות במבוא – שהעולם ה"פוסט-חילוני" פיתח רליגיוזיות חדשה, מערכות אמוניות חדשות שמתבטאות בחיי היום-יום, ושהמדע הבדיוני מספק שיקוף מיוחד של החברה בימינו. כך ניתוח של יצירות מדע בדיוני יכול ללמד על האופי הדתי של החברה הפוסט-חילונית. בשתי הנקודות האלה אני בהחלט מסכים אתו, אבל חותם במידה ידועה "מרמה" בבחירת מושא הניתוח שלו. הוא בחר לתאר את השתקפות הדתיות בעולם הפוסט-חילוני בסדרת הטלוויזיה "בטלסטאר גלקטיקה" (הסדרה החדשה מהשנים 2009-2003), וזו סדרה הספוגה לחלוטין בדת. אפילו מן השפה ולחוץ החברה המתוארת בסדרה היא בקושי חילונית, ואין זה מקרה שמאורע מפתח במיני-סדרה שהייתה הפתיח לסדרה כולה מתרחש בטקס דתי שבו עונים כל הנוכחים אמן ("כך אומרים כולנו", בגרסת הסדרה) אחרי הגדרת סיבת הקיום (Raison d'être) החדשה שלהם, והד לדתיות הגלויה הזו נמצא בחברה הסיילונית, גם אם שם היא פחות ממוסדת. אפילו הנסיבות הפותחות את הסדרה ספוגות בסממנים דתיים. רק לסבר את האוזן למי שלא מכיר את הסדרה: היא פותחת במצב שבו הסיילונים, רובוטים שחלקם דמויי אדם, מתמרדים נגד בני האדם החיים ב"שתים עשרה המושבות" והורגים אותם, ושרידי תושבי שתים עשרה מושבות אלה יוצאים לחפש את המושבה השלוש עשרה האגדית הקרויה "ארץ". יציאת מצרים מעולם לא הייתה מרהיבה יותר. בעיניי, זו אינה סדרה שמייצגת נאמנה את החברה המודרנית.
הבעיה המרכזית של הספר היא שחותם נראה כה להוט להוכיח את התזה שלו שהוא אינו משאיר כמעט מקום לפרשנות נוספת של החומר שבו הוא דן. אני לא מדבר בהכרח על פרשנות מתחרה, אלא על כל צורת פרשנות שאינה רואה את הדברים מנקודת המבט שהוא אימץ. כך למשל כאשר הוא דן ב"חזירים בחלל", סדרת המערכונים של "החבובות" על מעלליהם של מיס פיגי וחבריה בחלל, הוא מביא שורה של פרשנויות על הסדרה שמקורן בהנחות היסוד שלו על התרבות המודרנית, ומזכיר את האפשרות שזו פרודיה פשוטה על "מסע בין כוכבים" ודומותיה רק באקראי בחצי משפט. (עמ' 36-35) כאשר הוא מתאר את נשות הסיילונים היפהפיות (והוא עוסק בהן רבות) חותם מתעלם כמעט לחלוטין מהמראה שלהן בהקשר התפקיד העלילתי – כמסתננות מפתות שאמורות לחדור לחברה האנושית ולערער אותה – ובמקום זה עוסק במשמעות הייצוג הזה בהקשר של הצופים והמערכת האמונית שלהם. (עמ' 65 והלאה) דוגמה אחרת הקשורה לנשות הסיילונים אפשר למצוא כאשר חותם מתאר את התחייה שלהן – עולות עירומות מאמבט מים מוקפות באחיותיהן. את הרעיון שצורת תחייה זו קשורה לשיקולי רייטינג וקהל הצופים המיועד של הסדרה הוא מזכיר כלאחר יד ומקדיש את עיקר הדיון להשתמעויות הדתיות של צורת תחייה זו. (ע' 82) אפילו במדרשי השמות שלו חותם נוהג כך כאשר את השם "אדאמה" הוא מפרש על פי המילה העברית "אדמה" ולא על פי השם "אדם" השגור גם בשפות אחרות, ואת השם "גאיוס" הוא דורש על פי "גאיה" היוונית ולא במשמעות הלטינית המקורית שלו (שבה משמעויות השם קשורות לשמחה ואושר). צורת הדיון הזה הופכת את הספר לחד-ממדי ואפילו ריקני במובן מסוים, שכן במקום לקשור את "גלקטיקה" לחברה המודרנית בכל האמצעים שעומדים לרשותו, חותם משאיר רק פתיל אחד ויחיד של קשר.
נקודת המבט היחידה שלו גם גורמת לחותם לעתים להתעכב הרבה יותר מדי על המובן מאליו. כך למשל את האמירה הבנאלית למדי שב"גלקטיקה" אנו רואים גילום מודרני של מוטיב "הגולם הקם על יוצרו" (ע' 108) הוא מביא בסופו של דיון בן עשרה עמודים במוטיב זה בתרבות המודרנית. נו, באמת. זו הנחת היסוד של הסדרה! מהלך מעניין ומשמעותי הרבה יותר היה להתחיל מנקודת מוצא זו (כפי שעושה הסדרה עצמה) ולצאת ממנו לאותה פרשנות בדיוק, במקום להציב אותה כסיכום.
ה"אבסולוטיזם" הזה מחלחל בכל חלקיו של הספר, לא רק בנקודת המבט הפרשנית היחידה. כך למשל אף על פי שחותם עצמו מונה גוונים רבים של הרליגיוזיות הפוסט-חילונית, הוא מתייחס אליה כמקשה אחת לא מתחלקת. והוא מתייחס לסדרה אחת ויחידה, שהוא עצמו מכנה "סדרת מדע בדיוני לבני הנעורים" (ע' 168), כייצוג נאמן ומקיף של הגישה הרליגיוזית הפוסט-חילונית כולה. זה פשוט לא משכנע.
מה שעוד עומד בעוכריו של הספר היא הלשון שלו. כתיבה פילוסופית לעולם אינה פשוטה, והיא מנסה להעביר רעיונות מורכבים. אך לעתים נדמה שהכתיבה הפוסט-מודרניסטית מתגדרת (ושמא מתהדרת?) בעולם המושגים שלה עצמה, שאותו אינה טורחת לפרש כמעט. במקרה של "תיאודיסיאה בחלל" לעתים קרובות מדי התוצאה היא ניסוחים שאינם רק מורכבים אלא הם סבוכים שלא לצורך, עד כדי עילגות. כספר שאמור להיות נגיש גם להדיוטות ולא רק למומחים, לא היה מזיק לפרק חלק מהמשפטים הארוכים והמסורבלים לקביעות קצרות יותר המצטרפות לטיעונים בהירים יותר.
"תיאודיסיאה בחלל" הוא ספר קצר, מאתיים עמודים בלבד (ללא ההערות הביבליוגרפיות בסוף הספר). אני חושב שלא היה מזיק להוסיף לו עוד כמאה עמודים שמחד יביאו פרשנויות של הטקסט מנקודות ראות נוספות ומאידך יפשטו חלק מהניסוחים הסבוכים שלא לצורך.
היו עוד דברים קטנים שהציקו לי במהלך הקריאה: שמות השחקנים בסדרות מובאים רק בצורתם האנגלית, בעוד ששמות של אישים אחרים מובאים גם בעברית; קביעות עובדתיות שאינן נסמכות על הפניות (למשל הקביעה שצ'אפק קרא לרובוטים שלו "רובוטים" מכיוון שהמילה "גולם" נראתה לו יהודית מדי, עמ' 100); שגיאות לשון תמוהות ("מרחצאות דם אחרות", ע' 150) שלא הייתי מצפה להן בהוצאת "רסלינג". אבל אלה היו רק בבחינת שמן על המדורה.
במובנים מסוימים הפרק האחרון, זה העוסק בחינוך לדתיות בן זמננו, הוא הטוב ביותר בספר. הוא מגובש, רהוט ואפילו מעניין. אולי מכיוון שחותם הוא איש חינוך (על פי הכריכה האחורית ד"ר חותם בחוג ללמידה, הוראה והדרכה בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה ובבית ברל), ואין בו כמעט כל נגיעה במדע הבדיוני.
עבורי הספר נכשל במה שנראות כשתי המטרות העיקריות שלו. חותם לא הצליח לשכנע אותי ש"גלאקטיקה" היא ייצוג נאמן של החברה המודרנית והרליגיוזיות שלה, והוא עושה שירות דוב להצגת המדע הבדיוני כולו ככלי לפרשנות של החברה.
תיאודיסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו
ד"ר יותם חותם
רסלינג, 2010, 224 עמודים.
כמה דברים משכו אותי מיד לספר הזה כשראיתי אותו בחנות. ראשית, יש מעט מאוד ספרים בעברית שעוסקים במדע בדיוני. נוסף לכך ביסוד הספר עומדות שתי הנחות שאני מסכים אתן – האחת היא שאנחנו נוטים להתעלם ממאפיינים ודינמיקות דתיים בחיינו, כאשר אלו פועלים מחוץ לתחום הצר שאנו רגילים לקשר עם דת, והאחרת היא שניתן לקרוא ביצירות מדע בדיוני הרבה מעבר לרובד הגלוי שלהן. הבעיה עם "תיאודיסיאה בחלל" היא שד"ר יותם חותם משתדל יותר מדי.
נתחיל מבראשית, מהמבוא לספר. בעוד ששמו של הספר משחק על המונח "תאודיצאה" (הצדקת האל, מונח שטבע לייבניץ) בעידן הפוסט-חילוני, הרי שההקדמה שלו היא מעין "ליברודיציאה", כלומר ניסיון להצדיק את הספר. חותם מנסה לבסס שתי טענות במבוא – שהעולם ה"פוסט-חילוני" פיתח רליגיוזיות חדשה, מערכות אמוניות חדשות שמתבטאות בחיי היום-יום, ושהמדע הבדיוני מספק שיקוף מיוחד של החברה בימינו. כך ניתוח של יצירות מדע בדיוני יכול ללמד על האופי הדתי של החברה הפוסט-חילונית. בשתי הנקודות האלה אני בהחלט מסכים אתו, אבל חותם במידה ידועה "מרמה" בבחירת מושא הניתוח שלו. הוא בחר לתאר את השתקפות הדתיות בעולם הפוסט-חילוני בסדרת הטלוויזיה "בטלסטאר גלקטיקה" (הסדרה החדשה מהשנים 2009-2003), וזו סדרה הספוגה לחלוטין בדת. אפילו מן השפה ולחוץ החברה המתוארת בסדרה היא בקושי חילונית, ואין זה מקרה שמאורע מפתח במיני-סדרה שהייתה הפתיח לסדרה כולה מתרחש בטקס דתי שבו עונים כל הנוכחים אמן ("כך אומרים כולנו", בגרסת הסדרה) אחרי הגדרת סיבת הקיום (Raison d'être) החדשה שלהם, והד לדתיות הגלויה הזו נמצא בחברה הסיילונית, גם אם שם היא פחות ממוסדת. אפילו הנסיבות הפותחות את הסדרה ספוגות בסממנים דתיים. רק לסבר את האוזן למי שלא מכיר את הסדרה: היא פותחת במצב שבו הסיילונים, רובוטים שחלקם דמויי אדם, מתמרדים נגד בני האדם החיים ב"שתים עשרה המושבות" והורגים אותם, ושרידי תושבי שתים עשרה מושבות אלה יוצאים לחפש את המושבה השלוש עשרה האגדית הקרויה "ארץ". יציאת מצרים מעולם לא הייתה מרהיבה יותר. בעיניי, זו אינה סדרה שמייצגת נאמנה את החברה המודרנית.
הבעיה המרכזית של הספר היא שחותם נראה כה להוט להוכיח את התזה שלו שהוא אינו משאיר כמעט מקום לפרשנות נוספת של החומר שבו הוא דן. אני לא מדבר בהכרח על פרשנות מתחרה, אלא על כל צורת פרשנות שאינה רואה את הדברים מנקודת המבט שהוא אימץ. כך למשל כאשר הוא דן ב"חזירים בחלל", סדרת המערכונים של "החבובות" על מעלליהם של מיס פיגי וחבריה בחלל, הוא מביא שורה של פרשנויות על הסדרה שמקורן בהנחות היסוד שלו על התרבות המודרנית, ומזכיר את האפשרות שזו פרודיה פשוטה על "מסע בין כוכבים" ודומותיה רק באקראי בחצי משפט. (עמ' 36-35) כאשר הוא מתאר את נשות הסיילונים היפהפיות (והוא עוסק בהן רבות) חותם מתעלם כמעט לחלוטין מהמראה שלהן בהקשר התפקיד העלילתי – כמסתננות מפתות שאמורות לחדור לחברה האנושית ולערער אותה – ובמקום זה עוסק במשמעות הייצוג הזה בהקשר של הצופים והמערכת האמונית שלהם. (עמ' 65 והלאה) דוגמה אחרת הקשורה לנשות הסיילונים אפשר למצוא כאשר חותם מתאר את התחייה שלהן – עולות עירומות מאמבט מים מוקפות באחיותיהן. את הרעיון שצורת תחייה זו קשורה לשיקולי רייטינג וקהל הצופים המיועד של הסדרה הוא מזכיר כלאחר יד ומקדיש את עיקר הדיון להשתמעויות הדתיות של צורת תחייה זו. (ע' 82) אפילו במדרשי השמות שלו חותם נוהג כך כאשר את השם "אדאמה" הוא מפרש על פי המילה העברית "אדמה" ולא על פי השם "אדם" השגור גם בשפות אחרות, ואת השם "גאיוס" הוא דורש על פי "גאיה" היוונית ולא במשמעות הלטינית המקורית שלו (שבה משמעויות השם קשורות לשמחה ואושר). צורת הדיון הזה הופכת את הספר לחד-ממדי ואפילו ריקני במובן מסוים, שכן במקום לקשור את "גלקטיקה" לחברה המודרנית בכל האמצעים שעומדים לרשותו, חותם משאיר רק פתיל אחד ויחיד של קשר.
נקודת המבט היחידה שלו גם גורמת לחותם לעתים להתעכב הרבה יותר מדי על המובן מאליו. כך למשל את האמירה הבנאלית למדי שב"גלקטיקה" אנו רואים גילום מודרני של מוטיב "הגולם הקם על יוצרו" (ע' 108) הוא מביא בסופו של דיון בן עשרה עמודים במוטיב זה בתרבות המודרנית. נו, באמת. זו הנחת היסוד של הסדרה! מהלך מעניין ומשמעותי הרבה יותר היה להתחיל מנקודת מוצא זו (כפי שעושה הסדרה עצמה) ולצאת ממנו לאותה פרשנות בדיוק, במקום להציב אותה כסיכום.
ה"אבסולוטיזם" הזה מחלחל בכל חלקיו של הספר, לא רק בנקודת המבט הפרשנית היחידה. כך למשל אף על פי שחותם עצמו מונה גוונים רבים של הרליגיוזיות הפוסט-חילונית, הוא מתייחס אליה כמקשה אחת לא מתחלקת. והוא מתייחס לסדרה אחת ויחידה, שהוא עצמו מכנה "סדרת מדע בדיוני לבני הנעורים" (ע' 168), כייצוג נאמן ומקיף של הגישה הרליגיוזית הפוסט-חילונית כולה. זה פשוט לא משכנע.
מה שעוד עומד בעוכריו של הספר היא הלשון שלו. כתיבה פילוסופית לעולם אינה פשוטה, והיא מנסה להעביר רעיונות מורכבים. אך לעתים נדמה שהכתיבה הפוסט-מודרניסטית מתגדרת (ושמא מתהדרת?) בעולם המושגים שלה עצמה, שאותו אינה טורחת לפרש כמעט. במקרה של "תיאודיסיאה בחלל" לעתים קרובות מדי התוצאה היא ניסוחים שאינם רק מורכבים אלא הם סבוכים שלא לצורך, עד כדי עילגות. כספר שאמור להיות נגיש גם להדיוטות ולא רק למומחים, לא היה מזיק לפרק חלק מהמשפטים הארוכים והמסורבלים לקביעות קצרות יותר המצטרפות לטיעונים בהירים יותר.
"תיאודיסיאה בחלל" הוא ספר קצר, מאתיים עמודים בלבד (ללא ההערות הביבליוגרפיות בסוף הספר). אני חושב שלא היה מזיק להוסיף לו עוד כמאה עמודים שמחד יביאו פרשנויות של הטקסט מנקודות ראות נוספות ומאידך יפשטו חלק מהניסוחים הסבוכים שלא לצורך.
היו עוד דברים קטנים שהציקו לי במהלך הקריאה: שמות השחקנים בסדרות מובאים רק בצורתם האנגלית, בעוד ששמות של אישים אחרים מובאים גם בעברית; קביעות עובדתיות שאינן נסמכות על הפניות (למשל הקביעה שצ'אפק קרא לרובוטים שלו "רובוטים" מכיוון שהמילה "גולם" נראתה לו יהודית מדי, עמ' 100); שגיאות לשון תמוהות ("מרחצאות דם אחרות", ע' 150) שלא הייתי מצפה להן בהוצאת "רסלינג". אבל אלה היו רק בבחינת שמן על המדורה.
במובנים מסוימים הפרק האחרון, זה העוסק בחינוך לדתיות בן זמננו, הוא הטוב ביותר בספר. הוא מגובש, רהוט ואפילו מעניין. אולי מכיוון שחותם הוא איש חינוך (על פי הכריכה האחורית ד"ר חותם בחוג ללמידה, הוראה והדרכה בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה ובבית ברל), ואין בו כמעט כל נגיעה במדע הבדיוני.
עבורי הספר נכשל במה שנראות כשתי המטרות העיקריות שלו. חותם לא הצליח לשכנע אותי ש"גלאקטיקה" היא ייצוג נאמן של החברה המודרנית והרליגיוזיות שלה, והוא עושה שירות דוב להצגת המדע הבדיוני כולו ככלי לפרשנות של החברה.
תיאודיסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו
ד"ר יותם חותם
רסלינג, 2010, 224 עמודים.
אהוד שלום.
השבמחקהשתדלתי לקרוא בעיון את הביקורת שערכת בעמוד זה ובכנות, אני מוצא את עצמי נבוך מהאופן שבו התייחסת לספר.
כמשל (ושנינה) לכל המבוכה שחשתי, יכל להיות עצם ההתייחסות לכותרת.
משום-מה וכחובב מוצהר של מד"ב... לקחת את הכותרת המסקרנת "תאודיסיאה בחלל.." ונתלית בפרוש מאוד ביזארי: תאודיסאה=תאודיצאה, ומכאן ללייבניץ...בעוד שעל פניו, ברור לכל מי שמכיר מד"ב ולו באופן השטחי ביותר שכוונת המשורר הייתה ספרו (וסרטו) מעורר המחשבה של ארתור סי. קלארק "אודיסאה בחלל" מצד אחד, ומצד שני יצירותיו של דיוויד בואי הנושאות שם דומה, ועוד ועוד... כמה אסוציציות יכולות להיות רק מהכותרת הזו, והנה בביקורתך בחרת להתמקד בפן כ"כ שולי.. האם זה מקרי?
אני משתמש במשל הכותרת משום שהוא דוגמא מוחשית ליכולת שהופגנה פה להתמקד, בטפל ובשולי ולהעמיד על ראשו רעיון וספר שהוא בעצם: מקורי, משעשע ומעניין מתוך מה שנראה כניסיון להצדיק דעה שלילית שהוכרעה מראש.
הספר בכללותו לא נועד להיות ספר פילוספיה או להציל את עולם המד"ב מתהום הנשייה.. זהו ספר שנועד לאנשים כמוני, שקצת מתעניינים במדע ובאמונה, ולהציג מספר הקשרים מעניינים, חדשניים וללא ספק רלבנטיים בין מדע, אמונה וחיינו כאן ועכשיו. הספר שזור אנקדותות, רמיזות והדגמות מעולם הפילוספיה כמו-גם תרבות הפופ העברית והעולמית. תקצר היריעה מלתאר כאן אך הדברים ברורים. כל כולן נועדו לסקרן, ובעיקר לעורר אותנו למחשבה. ספר כזה לא יכל להיות עב-כרס ולא יכל שיכיל את מגוון האפשרויות, כפי שלייבניץ אולי היה רוצה. ככזה הוא תמציתי, יצירתי, מרענן, מצחיק, קריא ונפלא לאנשים כמוני, שלא שמעו על לייבניץ, אבל מכירים את ארתור סי. קלארק, דיוויד בואי או שלום חנוך ורוצים ללמוד דבר מה חדש על העולם. לאנשים כמוני - הספר חשוב. מבין השורות של ביקורתיך, אני מבין שאצלך - לא, כי אתה כנראה יודע כבר הכל.
בברכה,
א.ח
א"ח, ככל הנראה קראנו שני ספרים שונים.
השבמחקלגבי הכותרת, הקישור לייבניץ בעיניי הוא חזק לא פחות מהקישור לקלארק (וקובריק). הדמיון הצלילי הוא חזק מכדי להיות מקרי וקשה לי להאמין שבספר שמופגן בו עושר כזה של ידע במחשבה הדתית המערבית הוא לא מודע. אם כן, זה חמור כפליים מכיוון שיש פה פספוס עצום של הכותב והעורכים. אני מאמין בלב שלם שהכוונה הייתה ליצור משחק מילים שיגשר בין הדתיות (לייבניץ) והמדע הבדיוני (קלארק).
בנושא הספרים השונים שקראנו ככל הנראה - כשאני קורא ספר שיצא בהוצאת רסלינג, שידועה בכך שהיא מפרסמת ספרי הגות מעמיקים, כך אני ניגש לספר וזה מה שאני מצפה ממנו. הדיון בספר, שהוא מעמיק ורציני, מחזק את דעתי שהוא נכתב כספר הגות רציני (רק כדי לסבר את האוזן, יש בו מעל 250 הערות ביבליוגרפית לטקסט שאורכו פחות מ-200 עמודים). נראה שאתה מנגיד בין ספרי הגות רציניים לספרים שהם גם משעשעים, יצירתיים וכו', ניגוד שהוא חסר בסיס לדעתי. ספר יכול להיות מעמיק וגם משעשע. גם אם "תיאודיסיאה בחלל" מצליח לשעשע, כספר הגות הוא אכזב אותי.
ובקשר לסיפא שלך, מעולם לא העמדתי פנים שאני יודע הכול ולעולם לא אתיימר לכך. בורותי יקרה לי כי משמעותה היא שנותר לי עוד מה ללמוד ואני מאוד אוהב ללמוד דברים חדשים. עם כל האכזבה שלי מהספר, הוא חשף אותי להוגים ולנושאים שלא הכרתי וחלק מהכתבים שהוזכרו בו כבר נכנסו לרשימת הקריאה העתידית שלי (המתארכת והולכת כל הזמן). אבל לא די בכך. אני חושב שהספר לא הצליח לעמוד במשימה שהוא הציב לעצמו, ולבנות טיעון משכנע בנוגע לקשר בין הרליגיוזיות המודרנית ובין המדע הבדיוני. לדעתי כדי לעשות את זה הוא צריך להיות מקיף ויסודי יותר בבחינת המדע הבדיוני.
אהוד היקר
השבמחקאני מעריך מאוד שטרחת לענות לי.
לעניין הספרים השונים,
לי, כקורא פשוט היה ברור שהמד"ב היה כלי בלבד להבהרת מהלך לוגי ולא לב העניין. מכאן שורש אכזבתך. נו- אז תאמר זאת!.. תאמר שקראת ספר מעניין וכו' ושהיית רוצה לראות המשך והרחבה לספר שיהפוך את הכלי (מד"ב) לעיקר הדיון.. זו ביקרות אחרת לגמרי מאשר "אכזבה רבתי" והוא יעשה שרות טוב יותר לקוראים שלך... כי הם ירצו לקרוא את הספר, יחשבו על משהו אחר מלבד ה"אח הגדול". הם יקראו ספר, שגם אתה מודה שלמדת ממנו משהו.
נדמה לי שדבריך מדברים בעד עצמם. הספר חידש לך, עניין אותך ואפילו עורר אותך לקרוא ספרים נוספים וחולל בראשך מעגל של אסוציאיות - אפילו מכותרת ראשית. הספר הזה, שאתה מודה שהוא מעמיק ורציני (ראה-דוגמת הבבליוגרפיה שנתת) השיג את מטרתו המוצהרת.
במקום אכזבה רבתי היה ראוי אם כן, לשנות את הכותרת שלך ורוח הכתיבה למשהו כמו "מצפה לעוד" מצפה ליותר וכו'.. מה יש? ביקורת בונה תמיד עושה שירות טוב יותר לציבור אליו היא פונה. חבל שקהל הקוראים שלך, שמעריך את מה שאתה כותב לא ייחשף לספר שאתה מודה שקראת בעניין וגם למדת ממנו משהו חדש.
בברכה,
א.ח
אמרתי בפירוש, יותר מפעם אחת, שהמדע הבדיוני הוא כלי. קרא שוב את הפוסט. אבל חותם לא עשה בו שימוש נכון. הוא בחר סדרה אחת, לא מייצגת. הדוגמאות האחרות שהוא הביא היו בדרך כלל מאולצות ולא משכנעות, והוא התעלם באופן עקבי מכל פרשנות אחרת שאפשר להציע למדע הבדיוני. זה לא שימוש רציני במדע הבדיוני.
השבמחקבחרתי את מילותיי בקפידה כשקראתי לפוסט כפי שקראתי לו - אכזבה רבתי. הספר לא מצליח לעשות את מה שהוא מנסה, ואת מה שהוא כן עושה הוא עושה בצורה גרועה. עם כל רוחב היריעה של הדיון, הוא לא מתאר כמו שצריך את הרליגיוזיות המודרנית ולא עושה שימוש נכון במדע הבדיוני למטרה זו. והוא כתוב גרוע. כמו שספרים מעמיקים יכולים להיות משעשעים, הם גם יכולים להחמיץ לחלוטין את מטרתם. זה המקרה כאן. והעובדה שהוא גרם לי לרצות לקרוא את לאו שטראוס (וזה בערך הדבר היחיד שלקחתי מהספר הזה) לא מפצה על החסרונות האחרים שלו לדעתי.
אהוד שלום
השבמחקהרושם שמצטבר מקריאת הפוסט שלך, ומהתכתבותך עם המגיב, מעורר תחושה לא נוחה -- כאילו אכזבתך (רבתי!) מהספר, (שמעידה, כפי שיאמר כל מי שקרא את הספר ואת הביקורת שלך, בעיקר על אי הבנה מצדך) ממש העבירה אותך על דעתך. נכון שכבעל בלוג -- איש עם מקלדת ולא איש רוח -- כללי השיח המדעי (ואפילו זה הבדיוני) לא חלים עלייך, ובכל זאת: יש הבדל בין דיון ביקורתי לבין השתלחות. נראה, אפוא, שהגדרת מחדש את כללי המשחק, ולמגיבים לטענותייך אתה לא משאיר ברירה:
נתחיל, אם כן בכותרת, שהעסיקה אותך וגם את המגיב. נניח אפילו שלאסוציאציה שלך יש תוקף כ"כוונת המחבר" וכעקרון המארגן את הטיעון בספר. בסדר, אבל לדעת מה זה תאודיציה צריך? תיאודציה היא אינה "הסבר לקיומו של האל", אלא הסבר לקיומו של הרוע בעולם (תשובה על השאלה "מדוע יש רוע בעולם?", ובעקיפין הצדקת האל). במאמר מוסגר נוסיף, כי זה כמובן שומט את הקרקע מתחת לפרשנות שלך. נמשיך בתלונתך על ההקדמה האפולוגטית. ובכן, מדובר בספר שמתכונתו אקדמית, וכנהוג ומקובל, מציגה ההקדמה את הטיעון המרכזי ואת המהלך שמבצע הטקסט. ייתכן, וזו רק השערה פרועה, שמישהו עם כמעט תואר שני לא יודע איך נראית הקדמה של חיבור אקדמי. זה מפליא, כי את זה יודע גם מישהו עם כמעט תואר ראשון, אבל לך תדע, הכל יכול להיות.... הלאה. ברור שטקסט פרשני שמציע קריאה תיאולוגית של טקסט מדע בדיוני יבקש לבחור בדוגמא אופיינית, שתבסס את הטיעון. קוראים לזה קורפוס מקורות. ואמנם, "גלקטיקה" ספוגה בתיאולוגיה, מה שרק מוכיח שחותם עשה עבודה מצויינת. בניתוחו, לא ביקש למצוא בה "ייצוג נאמן של החברה המודרנית", אלא להצביע על דרכי המחשבה של יוצריה וצרכניה, על עולם המושגים הרליגיוזי שלהם ועל המקום שממלאת הפנטזיה. אולי, אין להאשים אותך בחוסר ההבנה. אולי "הכתיבה הפוסט מודרנית" היא שגרמה. נראה שבאמת, הכתיבה הפילוסופית העשירה והמעמיקה של חותם, היא קצת יותר מידי בשבילך. קורה. אבל בינינו, אהוד, גם אם קיים מושג כזה כמו "כתיבה פוסט מודרנית" לכנות כך את כתיבתו של חותם זו שגיאה גסה המעידה במבצעה לא רק כי לא הבין את הגותו של חותם, אלא גם כי הוא מחזיק בנוהג הנפסד והאנטי אינטלקטואלי לתייג (או מוטב אולי, לפטור) כ"פוסט מודרני" כל מה שמאתגר את המחשבה ואת הקטגוריות השגורות בה. לא כל טקסט קשה הוא פוסט מודרני. הטקסט של חותם הוא דוגמא מאירת עיניים לכך, כיוון שבשורש טיעונו הוא חותר נגד הפוסט מודרנה. חשיפת הרליגיוזי בעולם "פוסט חילוני" היא טענה למטא-נרטיביות, לכמיהה המיסטית אל המוחלט בעולם של פירוק ורלטיביזם. אני מקווה שזה לא היה "ארוך וסבוך שלא לצורך", שלא לומר "עילג". מה לעשות, כקורא של חותם ייתכן ונוגעתי... צר לי גם אם נהגתי כאיש חינוך -- אבל מישהו צריך היה לעשות זאת, (ולאו דווקא חותם, שפילוסוף יגדיר טוב יותר את משלח ידו, אף על פי שהוא מלמד בחוגים לחינוך), כיוון שבדברייך הבוטים הייתה לא מעט בורות, וגם, אם תרשה לי, לא מעט חוצפה. אם תרצה לקרוא חומר נוסף על הספר, שאולי ירחיב את דעתך, אתה מוזמן לראות את התייחסויות ל"תאודיסיה בחלל" בבלוג "סוכן תרבות"http://culture-agent.com/culture/space-theodyssey
וכן בהקדמה שכותב עורך כתב העת "אודיסיאה", שמוליק שם-טוב, לגיליון מספר 10 העוסק בין היתר בבחינת הגבולות בין מדע, דת ומיסטיקה. אם לא אותך, תשמשנה הפניותיי את קוראייך החפצים בדיון משכיל ומעמיק יותר ובחוות דעת מאוזנת.
דני שלום. כשתחליט לדון בספר ולא בהשכלתי, באינטלגנציה שלי ובמה שמאתגר או לא מאתגר את החשיבה שלי אני אענה לך.
השבמחקובדוק את ההגדרה של תאודיציאה.