Pages

31.12.2010

קצת קישורים

אני אנסה להביא מפעם לפעם קישורים שנראים לי מעניינים, חלקם קראתי, אחרים לא. מטבע הדברים חלקם יגיעו גם ל"חינמניה" באתר האגודה.

כתיבה
הקישור הראשון לא קשור ישירות לכתיבה, אבל אם יש לכם כמה אלפי דולרים מיותרים וצורך עז לרכוש את מכונת הכתיבה של הרלאן אליסון, עכשיו זה אפשרי.
אתר איגוד סופרי המדע הבדיוני של אמריקה (SFWA) מפרסם מפעם לפעם פוסטים מאת כותבים אורחים. הנה שניים מהעת האחרונה. שיילה פינץ' כותבת על מין, עור ומסרים סודיים (באנגלית זה נשמע יותר טוב, אולי גם ביידיש). נתן ברגיי מסביר איך לפוצץ כוכבים, מדריך שימושי תמיד.

סיפורים וכתבי-עת
לבריט מנדלו יש טור קבוע באתר של TOR (שאני מקנא בו לאין קץ על כוח האדם שלו) שנקרא Queering SFF ועוסק בנושאים קווירים בז'אנר. הטור האחרון שלה סוקר את כתב העת איקרוס המוקדש לספרות ספקולטיבית עליזה (אני מקווה שזה המונח הנכון).
ריץ' הורטון כותב בקצרה על Lightspeed כתב-עת מקוון חדש ומעניין שעלה לאוויר השנה.
אדם קאלווי כותב טיפה על שוק הספרות הקצרה השנה.

שאלה שאלתית
צ'ריל מורגן (שעורכת את Salon Futura, עוד פרי טרי מהשנה שחלפה) שואלת שאלה ששאלתי את דידי חנוך אחרי פאנל באחד האייקונים האחרונים - האם אנחנו בדרך להוגו נפרד לספרות ילדים ונוער?
דידי אמר לי אז שהוא מקווה שלא, ואני נוטה להסכים אתו. אם ספר הוא טוב, ראוי שיהיה טוב בקנה מידה כללי ולא ספציפי.

וסתם משעשע
שלוש תאוריות מדעיות מופרכות, הפרכתן, והסרטים שהן הולידו.

29.12.2010

תיאודיסיאה בחלל / יותם חותם - אכזבה רבתי

תיאודיסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו / יותם חותם

כמה דברים משכו אותי מיד לספר הזה כשראיתי אותו בחנות. ראשית, יש מעט מאוד ספרים בעברית שעוסקים במדע בדיוני. נוסף לכך ביסוד הספר עומדות שתי הנחות שאני מסכים אתן – האחת היא שאנחנו נוטים להתעלם ממאפיינים ודינמיקות דתיים בחיינו, כאשר אלו פועלים מחוץ לתחום הצר שאנו רגילים לקשר עם דת, והאחרת היא שניתן לקרוא ביצירות מדע בדיוני הרבה מעבר לרובד הגלוי שלהן. הבעיה עם "תיאודיסיאה בחלל" היא שד"ר יותם חותם משתדל יותר מדי.

נתחיל מבראשית, מהמבוא לספר. בעוד ששמו של הספר משחק על המונח "תאודיצאה" (הצדקת האל, מונח שטבע לייבניץ) בעידן הפוסט-חילוני, הרי שההקדמה שלו היא מעין "ליברודיציאה", כלומר ניסיון להצדיק את הספר. חותם מנסה לבסס שתי טענות במבוא – שהעולם ה"פוסט-חילוני" פיתח רליגיוזיות חדשה, מערכות אמוניות חדשות שמתבטאות בחיי היום-יום, ושהמדע הבדיוני מספק שיקוף מיוחד של החברה בימינו. כך ניתוח של יצירות מדע בדיוני יכול ללמד על האופי הדתי של החברה הפוסט-חילונית. בשתי הנקודות האלה אני בהחלט מסכים אתו, אבל חותם במידה ידועה "מרמה" בבחירת מושא הניתוח שלו. הוא בחר לתאר את השתקפות הדתיות בעולם הפוסט-חילוני בסדרת הטלוויזיה "בטלסטאר גלקטיקה" (הסדרה החדשה מהשנים 2009-2003), וזו סדרה הספוגה לחלוטין בדת. אפילו מן השפה ולחוץ החברה המתוארת בסדרה היא בקושי חילונית, ואין זה מקרה שמאורע מפתח במיני-סדרה שהייתה הפתיח לסדרה כולה מתרחש בטקס דתי שבו עונים כל הנוכחים אמן ("כך אומרים כולנו", בגרסת הסדרה) אחרי הגדרת סיבת הקיום (Raison d'être) החדשה שלהם, והד לדתיות הגלויה הזו נמצא בחברה הסיילונית, גם אם שם היא פחות ממוסדת. אפילו הנסיבות הפותחות את הסדרה ספוגות בסממנים דתיים. רק לסבר את האוזן למי שלא מכיר את הסדרה: היא פותחת במצב שבו הסיילונים, רובוטים שחלקם דמויי אדם, מתמרדים נגד בני האדם החיים ב"שתים עשרה המושבות" והורגים אותם, ושרידי תושבי שתים עשרה מושבות אלה יוצאים לחפש את המושבה השלוש עשרה האגדית הקרויה "ארץ". יציאת מצרים מעולם לא הייתה מרהיבה יותר. בעיניי, זו אינה סדרה שמייצגת נאמנה את החברה המודרנית.

הבעיה המרכזית של הספר היא שחותם נראה כה להוט להוכיח את התזה שלו שהוא אינו משאיר כמעט מקום לפרשנות נוספת של החומר שבו הוא דן. אני לא מדבר בהכרח על פרשנות מתחרה, אלא על כל צורת פרשנות שאינה רואה את הדברים מנקודת המבט שהוא אימץ. כך למשל כאשר הוא דן ב"חזירים בחלל", סדרת המערכונים של "החבובות" על מעלליהם של מיס פיגי וחבריה בחלל, הוא מביא שורה של פרשנויות על הסדרה שמקורן בהנחות היסוד שלו על התרבות המודרנית, ומזכיר את האפשרות שזו פרודיה פשוטה על "מסע בין כוכבים" ודומותיה רק באקראי בחצי משפט. (עמ' 36-35) כאשר הוא מתאר את נשות הסיילונים היפהפיות (והוא עוסק בהן רבות) חותם מתעלם כמעט לחלוטין מהמראה שלהן בהקשר התפקיד העלילתי – כמסתננות מפתות שאמורות לחדור לחברה האנושית ולערער אותה – ובמקום זה עוסק במשמעות הייצוג הזה בהקשר של הצופים והמערכת האמונית שלהם. (עמ' 65 והלאה) דוגמה אחרת הקשורה לנשות הסיילונים אפשר למצוא כאשר חותם מתאר את התחייה שלהן – עולות עירומות מאמבט מים מוקפות באחיותיהן. את הרעיון שצורת תחייה זו קשורה לשיקולי רייטינג וקהל הצופים המיועד של הסדרה הוא מזכיר כלאחר יד ומקדיש את עיקר הדיון להשתמעויות הדתיות של צורת תחייה זו. (ע' 82) אפילו במדרשי השמות שלו חותם נוהג כך כאשר את השם "אדאמה" הוא מפרש על פי המילה העברית "אדמה" ולא על פי השם "אדם" השגור גם בשפות אחרות, ואת השם "גאיוס" הוא דורש על פי "גאיה" היוונית ולא במשמעות הלטינית המקורית שלו (שבה משמעויות השם קשורות לשמחה ואושר). צורת הדיון הזה הופכת את הספר לחד-ממדי ואפילו ריקני במובן מסוים, שכן במקום לקשור את "גלקטיקה" לחברה המודרנית בכל האמצעים שעומדים לרשותו, חותם משאיר רק פתיל אחד ויחיד של קשר.

נקודת המבט היחידה שלו גם גורמת לחותם לעתים להתעכב הרבה יותר מדי על המובן מאליו. כך למשל את האמירה הבנאלית למדי שב"גלקטיקה" אנו רואים גילום מודרני של מוטיב "הגולם הקם על יוצרו" (ע' 108) הוא מביא בסופו של דיון בן עשרה עמודים במוטיב זה בתרבות המודרנית. נו, באמת. זו הנחת היסוד של הסדרה! מהלך מעניין ומשמעותי הרבה יותר היה להתחיל מנקודת מוצא זו (כפי שעושה הסדרה עצמה) ולצאת ממנו לאותה פרשנות בדיוק, במקום להציב אותה כסיכום.

ה"אבסולוטיזם" הזה מחלחל בכל חלקיו של הספר, לא רק בנקודת המבט הפרשנית היחידה. כך למשל אף על פי שחותם עצמו מונה גוונים רבים של הרליגיוזיות הפוסט-חילונית, הוא מתייחס אליה כמקשה אחת לא מתחלקת. והוא מתייחס לסדרה אחת ויחידה, שהוא עצמו מכנה "סדרת מדע בדיוני לבני הנעורים" (ע' 168), כייצוג נאמן ומקיף של הגישה הרליגיוזית הפוסט-חילונית כולה. זה פשוט לא משכנע.

מה שעוד עומד בעוכריו של הספר היא הלשון שלו. כתיבה פילוסופית לעולם אינה פשוטה, והיא מנסה להעביר רעיונות מורכבים. אך לעתים נדמה שהכתיבה הפוסט-מודרניסטית מתגדרת (ושמא מתהדרת?) בעולם המושגים שלה עצמה, שאותו אינה טורחת לפרש כמעט. במקרה של "תיאודיסיאה בחלל" לעתים קרובות מדי התוצאה היא ניסוחים שאינם רק מורכבים אלא הם סבוכים שלא לצורך, עד כדי עילגות. כספר שאמור להיות נגיש גם להדיוטות ולא רק למומחים, לא היה מזיק לפרק חלק מהמשפטים הארוכים והמסורבלים לקביעות קצרות יותר המצטרפות לטיעונים בהירים יותר.

"תיאודיסיאה בחלל" הוא ספר קצר, מאתיים עמודים בלבד (ללא ההערות הביבליוגרפיות בסוף הספר). אני חושב שלא היה מזיק להוסיף לו עוד כמאה עמודים שמחד יביאו פרשנויות של הטקסט מנקודות ראות נוספות ומאידך יפשטו חלק מהניסוחים הסבוכים שלא לצורך.

היו עוד דברים קטנים שהציקו לי במהלך הקריאה: שמות השחקנים בסדרות מובאים רק בצורתם האנגלית, בעוד ששמות של אישים אחרים מובאים גם בעברית; קביעות עובדתיות שאינן נסמכות על הפניות (למשל הקביעה שצ'אפק קרא לרובוטים שלו "רובוטים" מכיוון שהמילה "גולם" נראתה לו יהודית מדי, עמ' 100); שגיאות לשון תמוהות ("מרחצאות דם אחרות", ע' 150) שלא הייתי מצפה להן בהוצאת "רסלינג". אבל אלה היו רק בבחינת שמן על המדורה.

במובנים מסוימים הפרק האחרון, זה העוסק בחינוך לדתיות בן זמננו, הוא הטוב ביותר בספר. הוא מגובש, רהוט ואפילו מעניין. אולי מכיוון שחותם הוא איש חינוך (על פי הכריכה האחורית ד"ר חותם בחוג ללמידה, הוראה והדרכה בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה ובבית ברל), ואין בו כמעט כל נגיעה במדע הבדיוני.

עבורי הספר נכשל במה שנראות כשתי המטרות העיקריות שלו. חותם לא הצליח לשכנע אותי ש"גלאקטיקה" היא ייצוג נאמן של החברה המודרנית והרליגיוזיות שלה, והוא עושה שירות דוב להצגת המדע הבדיוני כולו ככלי לפרשנות של החברה.

תיאודיסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו
ד"ר יותם חותם
רסלינג, 2010, 224 עמודים.

14.12.2010

ספר וחצי

בריגדת הרפאים / ג'ון סקאלזי
קראתי לאחרונה את "בריגדת הרפאים" של ג'ון סקאלזי. זה בערך כל מה שאני יכול לומר על הספר הזה, כי הוא לא ממש השאיר עלי רושם. "מלחמת האדם הזקן" הוא ספר בהחלט לא רע (בקריאה שנייה הוא היה פחות מרשים מבקריאה ראשונה), ספר מדע בדיוני צבאי שבבירור מתייחס ל"לוחמי החלל" של היינליין ול"מלחמה לנצח" של הולדמן. "בריגדת הרפאים" מתרחש בעולם של "מלחמת האדם הזקן" ואחת הדמויות המרכזיות ב"בריגדת" מופיעה ב"מלחמת", ואולי בפני עצמו הוא היה ספר טוב, אבל הבעיה המרכזית שלו היא שהוא במידה רבה שחזור של "מלחמת האדם הזקן".
לפני שאני מסביר את עצמי, מילה על החלק הראשון. הוא תערובת מייגעת של מסלקות מידע וברברת. אני גדלתי על אסימוב, אבל שלושה עמודים של טכנו-בבל על טכניקות הנדסה גנטית ותרגום דנ"א חייזרי לדנ"א אנושי הם הרבה יותר מדי. והדמויות שם לא מפסיקות לקשקש על הדילמות המוסריות למיניהן כדי להצדיק את הבחירה שלהן, שמניעה את העלילה.
בחלק השני הדברים מתחילים לזוז, ושם אנחנו נתקלים בדמיון הגדול בין שני הספרים. לא רק שהמצב הבסיסי של הדמויות הראשיות דומה להפליא, אלא גם המוטיבציה שלהן לא רחוקה. אבל יותר מכל צרמו לי החזרות על הטכניקות הספרותיות. אני לא רוצה להיכנס לפרטים כדי לא לספיילר, אבל לעתים נראה שסקאלזי פחות או יותר החליף את השמות וחלק מהפרטים, וזה מאוד הפריע לי. אולי זה מכיוון שקראתי שוב את "מלחמת האדם הזקן" לא מזמן כהכנה להרצאה ב"מאורות", ולמי שקורא את הספרים במרחק רב יותר זה פחות יפריע. יש בספר כמה רעיונות נחמדים, אבל בסופו של דבר הוא לא ספר שאני אטרח לקרוא שוב.

פרנקנשטיין / מרי שלי

קניתי את התרגום החדש ב"מאורות" והתחלתי לקרוא אותו. כמשתמע מהכותרת של הפוסט, לא גמרתי אותו עדיין, ואני לא בטוח שאני הולך לגמור אותו. אני לא סובל את הדמות הראשית, ויקטור פרנקנשטיין. אולי אלה הדמויות של התקופה, אבל האיש הזה הוא דרמה קווין ברמות על. הוא מעולם לא שמח או עצוב, אלא נע מאופוריה לדיכאון קטטוני בלי שום שלבי ביניים. והוא לא לבד בכך, רוב הדמויות שבהן נתקלתי עד עכשיו בספר שקועות עמוק במלודרמה. כמו כן, אני עדיין מנסה לפענח למה, לעזאזל, שלי הייתה צריכה את סיפור המסגרת של וולטון כדי להציג את הסיפור של פרנקנשטיין.
דבר נוסף לגבי המהדורה העברית. אני אוהב מהדורות מדעיות בדרך כלל, אבל בספר שיש לו שתי הקדמות משל עצמו (של מרי שלי ושל פרסי שלי), אין שום הצדקה שבעולם לתקוע ציר זמן והקדמה מלומדת של יותר מעשרים עמודים בתחילת הספר. ממילא הוספתם הערות ואחריות דבר, תוסיפו גם את אלה לסופו של הספר. אני גם עדיין מנסה לפענח את ההבדל בין ההערות שנוספו בתחתית העמודים של הטקסט לבין אלה שנוספו בסוף גוף הטקסט. אין חתימה של עורך על הספר, רק של עורכת לשון, ואני מתחיל לחשוד שזה מכיוון שלא היה לו עורך. או לפחות לא עורך טוב.