לאן נעלם הקסם של שייקספיר?

 פוסט זה מבוסס על ההרצאה שהעברתי באייקון 2025.

בלא מעט מחזות של שייקספיר יש אלמנטים על־טבעיים, מנבואות על העתיד לבוא, דרך רוחות רפאים וכלה בפיות. פעמים רבות, האלמנטים האלה עוברים במחזה תרגום, או תמורה, לכדי תופעות הרבה יותר טבעיות ויום-יומיות כאשר הן משפיעות על עלילת המחזה. במקום פעולה ישירה של הכוחות האלה, התערבות אלוהית, מעשי ניסים וכן הלאה, התגלמות העולם "שמעבר" היא מוחשית מאוד. להלן אסקור, מאוד בקצרה, את המגמה הזו בכמה מחזות ואת הדרכים השונות שבהן מתרחשת תמורה זו, ובסוף דבריי אעלה השערה בנוגע לסיבה שבגללה אנו רואים מגמה זו.

אני אסקור את התופעה בחמישה מחזות – "מקבת'" (1606), "ריצ'רד השלישי" (1592), "רומיאו ויוליה" (1595-6), "חלום ליל קיץ" (1595-6), ו"הסערה" (1611). אני אביא כאן ציטוטים במקור האנגלי, ולצידם תרגומים; במקומות שאין אחרי התרגום שם, זה תרגום שלי. תרגומים מלאים של כל המחזות אפשר למצוא באתר של דורי פרנס "שייקספיר ושות'". אציג בקווים מאוד כלליים את העלילה של כל מחזה, רק מה שדרוש להבנת הנושא, אבל כולם מחזות נהדרים ואני ממליץ בחום לב לצפות בהפקה טובה שלהם או לקרוא אותם.

[הערה על מקורות – כל הציטוטים הם מהמהדורות של New Cambridge Shakespeare. ההפניות בסוף הציטוט הן לשורות הרלוונטיות והפורמט 1.3.138 משמעו מערכה 1, סצנה 2, שורה 138.]

 

מקבת' – התממשות נבואות בפסיכולוגיה ופוליטיקה

מקבת' הוא סיפור של שאפתנות שלא יודעת גבולות, והמחיר שמשולם עליה. בפתיחת המחזה מקבת', השליט (thane) של אזור בשם גלאמיס וחברו באנקוו חוזרים אחרי שניצחו בקרב ופוגשים בדרך שלוש מכשפות. המכשפות מברכות את מקבת' לשלום כשליט גלאמיס (ששם הוא שולט), כשליט אזור בשם קודור (שהוא לא שולט בו), וכמלך לעתיד לבוא. מעט לאחר מכן מגיע שליח מטעם המלך דאנקן, ומודיע למקבת' שהמלך העניק לו גם את השליטה בקודור. הבשורה הזו מעניקה לברכת השלום את הממד הנבואי שלה, לכאורה המכשפות חזו את עלייתו של מקבת' לשלטון בקודור. מקבת' חושב שאם נבואה אחת התממשה, מדוע שלא תתממש הנבואה הנוספת של העלייה למלוכה? את הנבואה הזו יגשים מקבת' בכך שירצח את דאנקן ויתפוס את השלטון.

אבל כאשר אנו קוראים את הנבואה הזו של המכשפות בהקשר הרחב יותר של המחזה, קל מאוד לטעון, כפי שאני טוען כאן, שאנו שומעים כאן לא קול חיצוני למקבת' אלא ביטוי של השאפתנות שלו. עדות מסיעת לכך אפשר למצוא בסוף הסצנה הזו, לאחר שנדמה שהנבואה מתאמתת עם ההכרזה על מקבת' לשליט קודור. עדות זו היא האמירה של מקבת': My thought, whose murder yet is but fantastical, \ Shakes so my single state of man (1.3.138-9). [מחשבתי, שבה הרצח רק בגדר רעיון, מזעזעת כה את ישותי האנושית".] יש חשיבות רבה, לדעתי, לעובדה שמקבת' מייחס את רעיון הרצח למחשבה שלו, ולא לנבואה החיצונית. עבורו הרצח הוא לא משהו שנצטווה עליו או שמושת עליו מבחוץ, אלא יוזמה שלו. זה הביטוי של השאפתנות שלו. השאפתנות הזו, והנכונות לרצוח כדי לעלות לשלטון, לא מפתיעות בהתחשב בהיסטוריה הסוערת של המלוכה בסקוטלנד בתקופה שבה חי מקבת' ההיסטורי (המאה ה-11).

יש דבר מה נוסף שצריך להביא בחשבון בהקשר של הדיון הזה – את הדרך שבה דאנקן מת. מדובר ברצח, והרצח מתבצע בידי אדם. זה לא מוות ממחלה או בתאונה שאפשר לייחס להתערבות אלוהית או על־טבעית כלשהי. דרוש גוף אנושי כדי להגשים את המוות הזה. זו צורה נוספת שבה הנבואה של המכשפות מותמרת לכדי פעולה "טבעית" בעולם של המחזה.

נבואה מפורסמת אחרת מהמחזה היא הנבואה אודות תבוסתו ומותו של מקבת'. במהלך המחזה מתגלות למקבת' לא רק המכשפות, אלא גם רוחות רפאים של אנשים שהוא הרג או הורה להרוג. אחת מהן מנבאת: Macbeth shall never vanquished be until \ Great Birnam Wood to high Dunsinane Hill \ Shall come against him (4.1.91-3). על פי נבואה זו מקבת' יובס רק כאשר יער בירנאם יצא נגדו ויעלה במעלה גבעת דנסינן שעליה טירתו של מקבת'. התגובה המיידית של מקבת' הוא That will never be (4.1.93). חשוב לשים לב לכך שהדברים של מקבת' הם ההשלמה של שורה 93. משמעות הדבר היא שאין הפסקה בין דברי ההתגלות לדברים של מקבת', אלא זו תגובה מיידית.

מקבת' ממשיך ואומר: Who can impress the forest, bid the tree \ Unfix his earthbound root? (4.1.94-5). מקבת' שואל מי יוכל לגייס את היער לצדו ולצוות על העצים לעקור את עצמם משורשיהם כדי שיוכלו לעלות במעלה הגבעה. לכאורה ש שאלה רטורית והתשובה לשאלה כזו חייבת להיות כוח על־טבעי כלשהו, מכיוון שזו פעולה שחורגת מגדר הסדר הטבעי. למעשה התשובה לשאלה של מקבת' היא מאוד יום-יומית וישירה. אויביו כורתים ענפים מהיער ומשתמשים בהם כדי להסוות את עצמם כאשר הם מסתערים במעלה גבעת דנסינן בקב הסופי שבו ינצחו את מקבת'.

שתי הנבואות הגדולות של מקבת' – נבואת העלייה לשלטון ונבואת התבוסה – עוברות תמורה לכדי תופעות הרבה יותר ישירות ויום-יומיות. קל, שלא לומר מתבקש, לקרוא את מה שנדמית כנבואה אודות עלייתו לשלטון כביטוי של הפסיכולוגיה שלו, של השאפתנות שלו, שהיא טבעית בהקשר הפוליטי של סקוטלנד של התקופה. והנבואה על התבוסה שמתארת לכאורה מעשה שמצריך כוח על־טבעי שיוכל לגרום לעצים ללכת, מתגשמת בתכסיס צבאי. כאן, כמו גם במחזות האחרים שאדון בהם, הגורמים העל־טבעיים לא מוצאים מתוך המחזה, אבל הדרך שבה הם פועלים בו מקבלת ביטוי ארצי.

 

איאן מקלן וג'ודי דנץ' כמקבת' וליידי מקבת' בהפקה מ-1979

ריצ'רד השלישי – קללות ופוליטיקה

המחזה מתאר את עלייתו של ריצ'רד לבית יורק למלוכה באנגליה, ואת חוסר המעצורים שלו בהשגת המטרה הזו. המחזה חותם רביעיית מחזות שעוסקים ב"מלחמות השושנים", המאבק בין בית יורק ובית לנקסטר על כס המלוכה של אנגליה. הוא בא אחרי שלושת המחזות על "הנרי השישי", שנגמרים בתבוסת בית לנקסטר ועליית אדוארד הרביעי (מבית יורק) לכס המלוכה. "ריצ'רד השלישי" מתחיל עם מותו של אדוארד ומתאר, כאמור, את העלייה של ריצ'רד לכס המלוכה. על פי המחזה, ריצ'רד יעשה הכול, כולל כליאת אחייניו במצודה בלונדון והריגתם, כדי לתפוס את השלטון. הוא מתואר כנבל חסר מעצורים וחסר מצפון.

ריצ'רד הוא מלך מקולל, במובן המיידי והפשוט ביותר של המילה, מראשית המחזה הוא המושא לקללות של דמויות אחרות. יש לזכור שהקללות בתקופה זו אינן הקללות האגביות היום-יומיות של ימינו, הן נשאו משמעות רוחנית והופנו כבקשה לכוחות על־טבעיים, בדרך כלל האל, לפגוע במושא הקללה. בחלק מהקללות האלה ובדרך שבה הן מתגשמות אני רוצה להתמקד כאן.

אחד המקומות במחזה שבהם אפשר לראות את הפרקטיקה של הקללות בצורה מובהקת ומעניינת היא בסצנה 4 של מערכה 4. הסצנה מתחילה במילים אלה של מרגרט מאנז'ו, אלמנתו של הנרי השישי:

So now prosperity begins to mellow

And drop into the rotten mouth of death.

Here in these confines slyly have I lurked

To watch the waning of mine enemies.

(4.4.1-4)

[בשלה ההצלחה, עכשיו תרקיב

תיפול אל פי המוות המצחין.

נשארתי כאן, בסתר, וארבתי

לראות במפלתם של כל אויביי. (אברהם עוז)]

מרגרט, שבעלה ובנה נהרגו בידי בני יורק, מקללת אותם מהרגע הראשון שבו היא מופיעה על הבמה (1.3.110). לא מעט מן הקללות האלה מופנות ישירות לריצ'רד. ההצלחה, או השגשוג, שעליה מדברת מרגרט היא השגשוג של בני יורק. זו התייחסות ישירה לשורות הפתיחה של המחזה שבהן ריצ'רד מתאר את השלום והאושר שהביא הניצחון של בני יורק לאנגליה.[i] הריקבון שאותו מרגרט מזכירה הוא תחילת תבוסתו של ריצ'רד, בשלב במחזה שבו הנאמנות לו מתחילה להתערער. הפנייה של מרגרט לאל לפגוע בשלטון של בני יורק מתממשת לא על ידי מגפה או אסון אחר, אלא על ידי הקריסה של הבריתות הפוליטיות שריצ'רד בנה כדי לעלות לכס המלוכה.

בהמשך הסצנה יש חלק מרתק שבו שלוש נשים נמצאות על הבמה יחד – מרגרט, אליזבת וודביל (אשתו של אדוארד הרביעי, שמאשימה את ריצ'רד שגזל את הכס מילדיה והרג אותם), והדוכסית מיורק (ססילי נוויל, שבמחזה נקראת רק "הדןכסית", אמם של אדוארד וריצ'רד). בסצנה זו, שלוש הנשים האלה הן ייצוג מאוד ברור של "האלה המשולשת" הקלטית. במעמד זה אליזבת פונה אל מרגרט ומבקשת ממנה: And teach me how to curse mine enemies (4.4.117). האויב של אליזבת שאותו היא מבקשת לקלל הוא ריצ'רד, ולא במקרה היא מבקשת דווקא ממרגרט ללמוד איך לקלל, כי הכוח של מרגרט הוא כוח המילים והקללות. ראינו את זה בתחילת הסצנה ובמקומות אחרים במחזה, אבל יש לכך עדות מעניינת עוד ב"הנרי השישי" חלק שלישי. אחרי שבני יורק ניצחו והרגו את הנרי השישי ובנו ריצ'רד מבקש להרוג גם את מרגרט, אבל מונעים ממנו לעשות את זה. ואז הוא שואל: why should she live to fill the world with words? עבור ריצ'רד, עוד במחזות הקודמים, כוחה של מרגרט הוא כוח המילים.

שלוש הנשים האלה, שאמו של ריצ'רד היא אחת מהן, מקללות אותו. יש בסצנה זו, הלכה למעשה, מעין חוג מכשפות (coven), עם קונוטציות לאלוהות, שמקדיש את עצמו לקלל את ריצ'רד. את המימוש של הקללות שלהן נראה לא בצורה על־טבעית, אלא כמו אצל מקבת' בתחומים של פוליטיקה וצבא, ולקללות אלה תתווסף עוד קללה מעניינת.

במערכה 5 סצנה 3, ערב הקרב בשדה בוזוורת' שבו ריצ'רד עומד להפסיד, מתגלות לפניו בחלום רוחות הרפאים של אנשים שהוא הרג או הורה להרוג. רוחות אלה חוזרות שוב ושוב על הביטוי despair and die. המילה despair כאן היא לא מילה נייטרלית, זה אינו ייאוש במובן היום-יומי שמוכר לנו. בתקופה שבה נכתב המחזה משמעות המילה despair היא לוותר על אפשרות הגאולה הנוצרית. זהו עונש רוחני, לא גשמי, שאותו מאחלות הרוחות לריצ'רד. אך כאשר הייאוש מופיע במחזה, בשדה הקרב, הוא ייאוש מאוד גשמי ולא רוחני. ריצ'רד, שכוחותיו הובסו וסוסו נהרג, קורא את הקריאה המפורסמת A horse, a horse, my kingdom for a horse! (5.4.7). הוא מוכן להקריב את הממלכה שבה זכה בכל כך הרבה מאמץ תמורת סוס יחיד שיישא אותו משדה הקרב, הוא לא דואג לנשמתו אלא לגופו. כל הקללות שמופנות כלפי בני יורק וכלפי ריצ'רד מתמקדות ברגע האחד הזה, רגע לפני מותו, במציאות רוויית הדם והבוץ של שדה בוזוורת'.

 

מיני גייל בתקיד מרגרט מאנז'ו בהפקה מ-2022

רומיאו ויוליה – הפיות הקטנות

[החלק הזה לא נכלל בהרצאה בגלל מחסור בזמן, אבל הוא מעניין לדעתי.]

רומיאו ויוליה הוא אחד מסיפורי האהבה הטראגיים המפורסמים ביותר – הצעירים ממשפחות יריבות שמתאהבים, אבל משפחותיהם מתנגדות לקשר, והוא מסתיים במותם. זה לא סיפור שמכיל הרבה אלמנטים על־טבעיים, אבל יש בו סצנה אחת מרתקת במובן זה. סצנה 4 במערכה 1 היא קצרה (144 שורות) ובה רומיאו והחברים שלו מתכוננים ללכת לנשף שבו רומיאו יפגוש את יוליה. רומיאו אומר שחלם חלום ואולי לא כדאי ללכת. ואז אומר לו חברו מרקוציו:

O, then I see Queen Mab hath been with you.

She is the fairies’ midwife, and she comes

In shape no bigger than an agate stone

On the forefinger of an alderman

(1.4.53-6)

[הו אז ברור לי כי

הייתה אתך כבר מֶבּ, מֶבּ המלכה.

היא הפֵיָה של חלומות, קטנה

כמו אבן-חן על זרת ראש-העיר (דורי פרנס)]

השורות האלה פותחות מונולוג של ארבעים שורות, כשליש מהסצנה כולה, שבה מרקוציו מתאר את המלכה מאב שהכרכרה שלה היא קליפת אגוז והיא רתומה ליבחושים. הוא מתאר איך היא עוברת על עיני האוהבים בשנתם וגורמת להם לחלום על אהבה, על ידי הסוחרים וגורמת להם לחלום על כסף, על צווארם של החיילים שיחלמו על מלחמה. התיאור הזה מעניין כי הוא לוכד את הרגע בתרבות שבו עולם הפיות מצטמק והיצורים שהיו בגודל של בני אדם הופכים להיות קטנים. הפיות המודרניות, טינקרבל ואחיותיה המרחפות ומנצנצות, מתחילות כאן.

ואז אחרי ארבעים שורות כאלה רומיאו פונה למרקוציו ואומר לו Thou talk’st of nothing (1.4.95). ובמקום לעמוד על שלו, מרקוציו עונה True, I talk of dreams, \ Which are the children of an idle brain, \ Begot of nothing but vain fantasy (1.4.96-8). [נכון, אני רק מפטפט / על חלומות, שהם צאצאי / המוח העצל. (דורי פרנס).] כל עולם הפיות הוא רק מקסם שווא, רעיון חולף של מוח שוגה באשליות. בסצנה זו עולם הפיות הופך ראשית לקטנטן, ואז נעלם כולו. פן נוסף של התהליך הזה אנחנו יכולים לראות במחזה אחר שנכתב באותן שנים – חלום ליל קיץ.

 

המלכה מאב - איור מאת ארת'ור רקהאם

חלום ליל קיץ – הפיות הבלתי נראות

התבנית של "חלום ליל קיץ" דומה לזו של "רומיאו ויוליה" – צעירים מאוהבים שהמשפחות שלהם הן מכשול לנישואים. במקרה זה הנאהבים בורחים ליער שבו, בלא ידיעתם, נמצאים אוברון וטיטאניה, מלך ומלכת הפיות, והפמליות שלהם. במהלך הלילה צעירים אלה, ומי שרודפים אחריהם ליער, יעברו שלל הרפתקאות שבסופו של דבר יסתיימו בשלוש חתונות ובכך שכולם יחזרו הביתה מרוצים. היער, שבו מתרחש המחזה, הוא ממלכתן של הפיות. The King doth keep his revels here tonight (2.1.18) [המלך עורך כאן את נשפו הלילה] אומר פאק, יד ימינו של אוברון על היער.

לא רק זאת, אלא שהמתרחש בעולם הפיות משפיע על כל בני האדם בכל העולם. בסצנה 2 של המערכה הראשונה אנו מתוודעים לכך שאוברון וטיטאניה מסוכסכים, ושסכסוך זה משפיע על העולם כולו. הוא גורם לרעב, שיטפונות, מחלות, בצורות ועוד אסונות. יתר על כן, הסכסוך הזה הוא גם המניע הישיר למאורעות שמתרחשים ביער במהלך ליל הקיץ הזה, בלעדיו כל ההרפתקאות שעוברים בני האדם לא היו מתרחשות. אבל עולם הפיות לחלוטין בלתי נראה לבני האדם שבמחזה. ברגע שהם מופיעים ביער אוברון מכריז I am invisible (2.1.186) – וכל הפיי הופכים בלתי נראים לבני האדם. וזאת למרות שהם מאוד נוכחים ופעילים ביער. היחיד שמבחין במי מן הפיות הוא בוטום, אבל איש לא מאמין לבוטום.[ii]

אם לא די בכך, יש לקחת בחשבון את סיום המחזה. לאחר שלוש החתונות פאק נותר לבדו על הבמה ופונה אל הצופים בנאום הסיום המפורסם שלו:

If we shadows have offended,

 Think but this and all is mended:

 That you have but slumbered here

 While these visions did appear.

(5.1.401-4)

[אם קצת הגזמנו, בני הצל,

יורשה-נא כך להתנצל:

חישבו שכל זה רק היה

אשליה והזיה. (דורי פרנס)]

פאק, רובין גודפלו, הוא עושה דברו של אוברון בקרב בני האדם, הוא זה שפועל ישירות מולם. יתר על כן, הוא התכסיסן, הבדחן שגורם מהומה בקרב בני האדם בלי קשר להוראות של אוברון, פשוט לשעשועו האישי, כפי שמסופר לנו בסצנה 2 של מערכה 1. מכולם, הוא זה שנבחר לומר לצופים, בני האדם, שאם מה שראו על הבמה פגע בהם הרי הכול חלום, חזיון שווא שייעלם באור הבוקר. כל עולם הפיות וההשפעה הישירה שלו על העולם בכלל ועל עולם המחזה בפרט מתואר כלא מוחשי בהצהרה זו. אבל עולם הפיות לא נעלם, הוא עדיין קיים במחזה.

מה היא, אם כן, התמורה שעוברת על עולם הפיות במחזה? כמה הוא מתפרש? לדעתי עולם הפיות הופך להיות לעולם התיאטרון. הביטוי we shadows שבו פאק משתמש הוא ביטוי מפתח מכיוון שאפשר לפרש אותו כמוסב על שני מושאים. האחד, המתבקש לכאורה, הוא הפיי. האחר הוא השחקנים, חברי הלהקה שהעלו את המחזה. ה"חזיונות" שאותם פוטר פאק כחלום אם הם פגעו בקהל אינם הפיות, אלא המחזה עצמו. וכדי לתמוך בכך יש לזכור שהמחזה הזה מלא וגדוש במטא-תאטרליות, ששיאה במחזה בתוך מחזה שאותו מעלים תושבי העיר במהלך משתה החתונות לקראת הסוף, מחזה שאת החזרות לו אנו רואים מתחילת "חלום ליל קיץ" עצמו. עולם הפיות, עולם של בדיה משותפת מוסכמת, התכנס לתחומי התיאטראות (שזו התקופה שבה הם מתחילים להיבנות באנגליה) והבדיה המשותפת הזו הפכה מכוח שפועל בעולם למחזה, להצגה, לבידור.

 

כריסטינה פאנפיליו בתפקיד פאק בהפקה מ-2017

הסערה – הוויתור על הקסם

"הסערה" הוא מחזה שבו יש ויתור מפורש על האלמנט העל־טבעי, הכשף, מרכיב שהוא חיוני לכל העולם שבו חיות הדמויות עד לוויתור הזה. העלילה מתמקדת בפרוספרו, דוכס מילאנו, שהשתקע בלימוד ספרים, כולל ספרים "אסורים" (כישוף) מה שאִפשר לאויביו להדיח אותו מכיסאו והוא נשלח עם בתו לאי נידח. באי זה שוכנים שלל יצורים על־טבעיים, לפחות למחצה, שהבולטים ביניהם ביותר הם אריאל וקליבן. כוח הכשפים של פרוספרו, may so potent art (5.1.50) כפי שהוא קורא לו, הוא זה שמאפשר לו לשלוט בהם. שתים-עשרה שנים לאחר מכן עוברת ליד האי ספינה שבה אצילים ומלכים (ופמלייתם) שחלקם היו מעורבים בהדחת פרוספרו. הספינה טובעת בסערה, בני האדם מוצאים את עצמם על האי, ובתום שלוש שעות של התרחשויות שונות מירנדה מאורסת לבנו של מלך נאפולי, החשבונות הישנים יושבו, וכולם יוצאים חזרה לאיטליה שבה פרוספרו ישוב לשלוט בדוכסות שלו. המרכיב העל־טבעי החשוב במחזה הוא השליטה המוחלטת של פרוספרו באי, שמושגת באמצעות כישוף. לשליטה הזו יש שני פנים – השליטה בעולם הפיזי, באיתני הטבע, והשליטה בעולם החברתי על האי.

הדוגמה המובהקת והמרשימה ביותר של השליטה באיתני הטבע היא כמובן הסערה. הסצנה הראשונה מתרחשת על הספינה ואנו רואים בה את הסערה ואת הספינה טובעת, אבל הסצנה השנייה מתחילה בדבריה של מירנדה לפרוספרו: If by your art, my dearest father, you have \ Put the wild waters in this roar, allay them (1.21-2). [אם בקסמיך, אב יקר שלי, / הרעשת את מימי הפרא, אנא, / שכך אותם (אברהם עוז).] כך מובהר לנו מייד לאחר הסערה שהיא אינה מאורע טבעי, אלא מעשה שעשה פרוספרו בכשפיו. מאוחר יותר בסצנה נלמד שהוא לא חולל אותה במו ידיו, אלא שלח את אריאל להסעיר את הים. את השליטה הזו בעולם הפיזי אפשר לראות במקומות רבים נוספים במחזה, אבל כך הוא מובהרת מן הרגע הראשון ובצורה רבת רושם מאוד.

השליטה של פרוספרו בעולם החברתי ניכרת בכך שכל אותם מלכים ואצילים שהגיעו לאי נתונים לשליטתו בכל רגע ורגע, אבל אני רוצה להתמקד כאן שוב בדוגמה הספקטקולרית ביותר – משתה האירוסים (masque). המונח האנגלי הזה masque הוא חשוב, מכיוון שזה היה הכינוי לאירועי חצר חשובים ורבי רושם בתקופה שבה שייקספיר כתב – נשפים שבהם הועלו מחזות, הופעות ועוד. זהו שיא של פעילות חברתית שמיועד להותיר רושם, ונשף כזה מעלה פרוספרו לכבוד אירוסי בתו. וכאשר הוא מסתיים, כל הפאר הזה נעלם באחת. כאשר זה קורה פרוספרו אומר לפרדיננד: Our revels now are ended; these our actors, \ As I foretold you, were all spirits, and Are melted into air, into thin air (4.1.146-9). [השחקנים שלנו, כבר אמרתי, / רוחות היו, ולאוויר נמוגו, / לאוויר הדק. (אברהם עוז).] כלומר, הרגע החברתי החשוב ביותר במחזה גם הוא הועלה בידי כשפים.

על כל השליטה הזו פרוספרו מוותר באופן מכוון ומרשים. הוא משחרר את כוחות הטבע שבהם שלט, שולח את אריאל למשימה אחרונה ואז, לבד על הבמה מול הקהל, מכריז But this rough magic \ I here abjure (5.1.50-1). [אבל / אותם קסמי הפרא מעתה / אדיח מעליי (אברהם עוז).] והוא ממשיך ומפרט:

I’ll break my staff,

Bury it certain fathoms in the earth,

And deeper than did ever plummet sound

I’ll drown my book. (5.1.54-7)

[אזי אשבור

את המטה שלי; אקבור אותו

כמה אמות בארץ, ועמוק

משאי-פעם האנך צלצל

אטביע את ספרי. (אברהם עוז)]

הספר חשוב כאן במיוחד, מכמה סיבות. ראשית, זה היה הספר האסור שהיה לו חלק בהדחה של פרוספרו. אבל חשוב מזה, הספר הוא זה שאפשר לו את השליטה ללא מצרים באי. השליטה ביצורי הקסם וביצורי האנוש, הנקמה באויביו ושיקום מעמדו, הסערה ומשתה האירוסים, כל אלה לא היו מתאפשרים לולא היה לו הספר, ועל הספר הזה פרוספרו מוותר.

המרכיב העל־טבעי ב"הסערה" הוא שלטון מוחלט, חסר מתחרים, באי נידח. את השלטון הזה פרוספרו מחליף בשלטון פוליטי, מוגבל (כפי שראינו בתחילת המחזה, הוא הודח משלטון זה בעבר) ולגיטימי בארצות התרבות. מכל המחזות שבם דנתי, כאן הגורם העל־טבעי הוא המיידי ביותר, והתמורה שלו היא מחד המפורשת ביותר ומאידך הקרובה ביותר בטבעה לגורם העל־טבעי. שלטון תמורת שלטון.

 

רוברט אלאם בתפקיד פרוספרו בהפקה מ-2013

למה זה קורה?

אם אכן יש במחזות של שייקספיר מגמה של פרשנות, או התמרה, של מרכיבים על־טבעיים למרכיבים יום-יומיים, כפי שניסיתי להראות לעיל, נשאלת השאלה למה מגמה זו קיימת. התשובה, לדעתי, נעוצה בתקופה שבה שייקספיר חי וכתב, ראשית העת החדשה באנגליה. שייקספיר חי בשנים 1616-1564, בן זמנו, בהפרש של שנים מעטות לכל כיוון, היה פרנסיס בייקון (1626-1561). בייקון ניסח עקרונות של השיטה המדעית שמשמשים אותנו עד היום בחקר העולם. פחות מחמישים שנים לאחר מותו של שייקספיר, ב-1660, הוקמה "החברה המלכותית של לונדון לשיפור הידע על הטבע" (The Royal Society of London for Improving Natural Knowledge), שנקראת בדרך כלל פשוט "החברה המלכותית" וקיימת עד היום ובה חברים המדעניות והמדענים הבולטים ביותר של בריטניה. זו הייתה התקופה שבה החלה החלפה שיטתית, מקיפה, של הסבר העולם במושגים של הטבע במקום במושגים על־טבעיים (לא רק באנגליה, גלילאו מבוגר משייקספיר בחודשיים).

שייקספיר היה סופר של זמנו. עם כל הנצחיות שיש ביצירות שלו, הוא כתב מתוך זמנו ולמען זמנו ושיקף את המגמות של זמנו. אני חושב שמה שאנחנו רואים במחזות האלה הוא שיקוף של המגמות הכלליות האלה ששררו בחברה שבה שייקספיר חי ופעל.

 

---

[i] התיאור הזה של ריצ'רד את השלום הוא, כמובן, ספוג באירוניה ומטרתו להציג את ריצ'רד כחריג במה שהוא מכנה this weak piping time of peace (1.1.24).

[ii] השאלה עד כמה בוטום הוא אנושי במהלך האינטראקציה שלו עם טיטאניה היא שאלה מעניינת בפני עצמה, כי על פי המחזה בוטום הופך לפחות במידה מסוימת ליצור כלאיים עם חמור, ואפשר לטעון שהוא מתקיים לפחות חלקית בעולם הפיי.