באפריל 2021 ערך מכון ון ליר כנס בנושא פוסטקפיטליזם שבו הייתה לי הזכות להשתתף בפאנל של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה שהיה חלק מהכנס. בעקבות הכנס נולד פרויקט כתיבה בהובלת שמעון אדף וד"ר כפיר לוסטיג כהן – "פוסטקפ". ארבע נובלות שנכתבו על ידי סופרות וסופרים ישראליים בעולם פוסטקפיטליסטי. כולן מתרחשות בשנת 2066, לאחר עלייתה של ישות מדינית במזרח התיכון שחוצה את גבולות המדינות כפי שהם כיום. מה שהייתה מדינת ישראל, למשל, שייכת לאזור שנקרא "גדות הירדן" וכולל את ארץ ישראל ולפחות את החלק המערבי של ירדן דהיום. קשה לקבוע מתוך הנובלות עצמן את הגבולות של הישות המדינית הזו, אבל היא משתרעת לפחות מטורקיה עד מצרים ומזרחה עד עיראק של היום (יכול להיות שיש גם אזכורים למקומות באיראן, אבל אני לא זוכר אותם כרגע).
האידאולוגיה והמדיניות של הישות הזו לא מפורטים בשום מקום בצורה מסודרת, אבל ברור שהיא מבוססת על עקרונות שיתופיים וערבות חברתית. עם זאת זו לא מדיניות סוציאליסטית "קלאסית" בצורות הנפוצות שלה. אפשר ללמוד מתוך הנובלות עוד כמה מאפייני יסוד של העולם כמו מאורעות היסטוריים שהוליכו ליצירת הישות המדינית, טכנולוגיות מסוימות (תקשורת, תחבורה) וקצת מהלשון החדשה המשותפת לה.
יש הערה אחת שאני חייב להעיר כאן לגבי העולם המשותף הזה. אני קיבלתי את הנובלות באייקון, שהסתיים ב-5.10.23 (הן יצאו כמה חודשים קודם). לקרוא מדע בדיוני בעתיד קרוב שבו מאורעות ה-7 באוקטובר ומה שבא לאחר מכן לא מוזכרים, בעוד אותם המאורעות מתרחשים סביב, היה מאוד מוזר. זה אירוע שאת ההדים שלו נרגיש עוד זמן רב, והחיסרון שלהם שם היה מורגש. אבל זו הסכנה שקיימת תמיד בכתיבת עתיד קרוב.
הנובלות עומדות בפני עצמן וכל אחת מאירה פנים שונים של החברה בעולם החדש הזה ואפשר לקרוא רק חלק מהן, אבל שקריאה שלהן יחד מעניקה מבט רחב שלו. הסדר שבו קראתי אותן היה אקראי, התחלתי מזו שבמקרה הייתה עלינוה בערמה שהבאתי איתי מאייקון. זה יהיה גם הסדר שבו אכתוב את ההערות להלן.
מאבק מתמשך / מיכל ספיר
סופרת שעומדת לכתוב נובלה על המאורעות שעמדו בראשית המהפכה הפוסטקפיטליסית מפרסמת פוסט ברשת חברתית ("חברותא") שבו היא מבקשת מידע וחוויות ממי שהיו שם. התוצאה היא אוסף מגוון של עדויות אישיות, כתבים פרוגרמטיים, ויכוחים ועוד. בתקציר שעל הכריכה האחורית של "מאבק מתמשך" היא נקראת "יצירה... החוקרת לעומקה את סוגיית הצורה הספרותית", ולטעמי החקירה הזו היא נקודת הכשל שלה.
בסופו של דבר לא נוצרים בנובלה הזו נראטיב, עלילה או דמויות מגובשים שהצליחו לעורר את העניין שלי. הנובלה מסתיימת בכך שהסופרת מכריזה שהיא מוותרת על כתיבת הנובלה שלה כי אולי במידה מסוימת "כולנו כאן ביחד כתבנו אותה". הרמז לכך שבחברה החדשה משתנות גם הצורות הספרותיות די בולט.
האלמנטים המסורתיים של הסיפור (עלילה, דמויות וכו') הוקרבו על מזבח הטכניקה והמסר, ונוצר כאן מה שהוא בעיניי יותר תרגיל אינטלקטואלי מאשר סיפור. האם זה תרגיל מעניין? תלוי בכל קוראת וקורא, אליי הוא לא ממש דיבר.
הַמֶּלֶט / אסף גברון
אסף גברון לקח על עצמו משימה כפוית טובה – לספר מחדש את "המלט" של שייקספיר. זה נרמז בפירוש בשם הנובלה, וכל מי שמכירים את המחזה יזהו בלי בעיה את קווי הדמיון לעלילה ולדמויות. הבעיה היא שהסיפור מחדש הזה קרוב מדי למקור. זה אומר שההשוואה לשייקספיר היא בלתי נמנעת, ומתמשכת. וזה רף גבוה מאוד (מאוד) לעמוד בו. או שזו לפחות הייתה חוויית הקריאה שלי.
מכיוון שהעלילה והדמויות מוכרות, וגברון לא סוטה מהם רחוק מדי, האלמנט הזה של חידוש נלקח ממנו ונשארנו רק עם החידוש של העולם. החידוש הזה מתמצה, לטעמי, די מוקדם.
נשברתי בקריאת הנובלה כשהגעתי למונולוג הגדול הראשון של תואם-המלט של הנובלה הזו. אני לא מת על המחזה "המלט", יש מחזות של שייקספיר שאני אוהב הרבה יותר, אבל אפילו אני לא אכחיש שהמונולוגים והדיאלוגים בו הם קטעי ספרות נפלאים, והניסיון להשתוות אליהם הוא משימה כבירה. מאוחר יותר השלמתי את קריאת הנובלה, אבל אני בכל זאת חושב שהיא החלשה מהארבע, פשוט בגלל ההשוואה הלא הוגנת והבלתי נמנעת.
מקשה אחת / תהילה חכימי
מאוד נהניתי מהנובלה הזו. זו דרמה משפחתית שמתרכזת ביחסים בין אמהות ובנות על פני שלושה דורות, והדמויות והיחסים בה כתובים מצוין. תהילה חכימי מנצלת בצורה נהדרת את העולם המשותף ואת השוני שלו מן העולם שלנו כדי ליצור את המתחים שבלב הנובלה הזו. הגישות השונות של הדמויות לשינויים בעולם הן שמניעות את ההתרחשויות, אבל הן לא הסיבה היחידה להן. כמו תמיד, חוויות חיים שונות ואופי שונה הם שעומדים בבסיס ההבדלים והמתחים האלה. אחת הדמויות בנובלה מעירה על הסיפור של עצמה "אימהות ובנות, בנות ואימהות, סיפור נדוש", אבל כשהדמויות טובות כפי שהן בנובלה הזו, זה סיפור חדש ומצוין.
חכימי עושה בנובלה הזו מה שמדע בדיוני טוב אמור לעשות – מנצלת את העולם השונה כדי לספר לנו משהו מעניין וחשוב על עצמנו. מומלצת בחום.
כשל זיכרון / שמעון אדף
קצת שיקרתי, הסדר שבו קראתי את הנובלות לא היה אקראי לגמרי. השארתי את הנובלה של שמעון אדף לסוף כי הוא אחד הסופרים האהובים עליי. אין דרך טובה לסכם את העלילה של הנובלה הזו בקצרה, כי אדף ממקם את הגיבור שלו במרכז רשת שלמה של שינויים ויחסים. השינויים שעוברים על הגיבור, מערכות היחסים שלו, ההתלבטויות שלו, מתרחשים במידה שווה בנבכי נפשו ובעולם שסביבו. זה בעיניי אחד הכישרונות הגדולים של אדף – היכולת לקשור את הגיבורים שלו לעולם שלהם בקשרים סבוכים ומורכבים שאי-אפשר לנתק אותם. במידה מסוימת לטעמי הסיפור האישי הזה מציג את העולם החדש כולו בצורה הטובה ביותר מכל ארבע הנובלות, או לפחות בצורה השלמה ביותר. מאוד אהבתי את הנובלה.
הפרויקט כולו
איך אפשר להעריך פרויקט כזה? אישית, אני תמיד שמח לראות עוד כתיבה ישראלית טובה בעולמות מדע בדיוני. אני שמח עוד יותר לראות שמוסדות אקדמיים יותר ויותר מתייחסים לכתיבה, וספציפית למדע בדיוני, ככלי לגיטימי לבחינת רעיונות חברתיים.
כחוויית קריאה נטו – לטעמי נובלה אחת הייתה מאכזבת, אחת מעניינת אבל מוחמצת ושתיים מצוינות. הקריאה שלהן יחד משרטטת עולם מאוד מעניין ומעורר מחשבה. זה לא עולם שהתקדם לחלוטין מעבר לקפיטליזם, זו אינה אוטופיה או דיסטופיה, זה עולם שעדיין נמצא בתהליכי שינוי ומעבר. זה עולם אפשרי אחד שנמצא בעתיד שלנו, ולא ניכנס לשאלה עד כמה הוא אפשרי.
ואחרית דבר על אחרית הדבר. בסוף כל נובלה יש אחרית דבר שכתבו ד"ר כפיר לוסטיג כהן ושמעון אדף שעוסקת בקבוצת המחקר בנושא פוסטקפיטליזם במכון ון ליר ובפרויקט הזה. לדעתי אחרית הדבר הזו מעניינת יותר בהקשר החברתי-מחקרי מאשר בהקשר הספרותי. היא מציבה את פרויקט הכתיבה הזה במסגרת אידאולוגית שעלולה לגרום לאכזבה מהנובלות עצמן. הציפיות המועמסות על הנובלות לבטא ולממש את הרעיונות של הפוסטקפיטליזם קצת מוגזמות ולא הוגנות. קראו את אחרית הדבר כפי שהיא – כאחרית דבר אחרי שתגמרו לקרוא את כולן, ולא לפני כן. אבל אני בהחלט ממליץ לקרוא את הנובלות עצמן, הן יוצרות עולם מעניין וחדש ומגוון הסגנונות והצורות ידבר לקוראות וקוראים שונים.
ומילה אחרונה על פורמט. שווה לנסות להשיג את הנובלות מודפסות. כפי שתראו בתמונה שלמעלה, הכריכות שלהן, מעשי ידי אור מנגד, מצטרפות ליצירה אחת כאשר הן זו לצד זו.