כל יצירה שנכתבת בעולם בדיוני קיים, בין אם אלה המיתוסים של המזרח הקדום, המיתוס של לאבקראפט או קומיקס גיבורי־על, צריכה לשמור על איזון בין המוכר לחדש, בין מה שהיא שואבת מן העולם שבו היא כתובה לבין החלקים החדשים והמקוריים שנוספים לה. הישענות גדולה מדי על העולם הקיים עלולה להפוך את היצירה לבלתי מובנת לקהל שלא מכיר את המקור שלה, או לפחות לגרום לכך שחלק מהמסרים של היצירה יוחמצו. התרחקות גדולה מדי מהיצירה המקורית עלולה לא רק לפגוע בקהל שמכיר המקור, שהוא הרבה פעמים הקהל שאליו היצירה החדשה פונה במיוחד, אלא תרחיק אותה כל כך מהמקור שהיא כבר לא תהיה חלק מהעולם המקורי, או שהקישור לעולם זה ייראה מאולץ.
לא במקרה הזכרתי בפתיחה את יקום "המיתוס" של לאבקראפט, מכיוון שבעשורים האחרונים נכתבות בו די הרבה יצירות חדשות והוא הפך לזירה פעילה למדי של ניכוס מחדש (Reclaiming) של העולם הזה. רבות מהיצירות האלה עובדות מצוין בשני המישורים אבל לפעמים אפשר לראות את המעידות, המקומות שבהם חוסר המידע קצת פוגע ביצירה. דוגמה לנקודה שבה אני אישית נתקלתי בזה היא הנובלה "הבלדה של טום השחור" של ויקטור לאוול (The Ballad of Black Tom / Victor LaValle) שיצאה לאור ב-2016. הנובלה מסופרת בעולם של לאבקראפט וזה סיפור טוב שברורה בו הביקורת על קסנופוביה וגזענות. מכיוון שאני מכיר את לאבקראפט ואת דעותיו (הוא היה גזען ומיזוגין, בין שאר הדברים) היה לי ברור שזה ניכוס מחדש של העולם שלו והביקורת היא לא רק כללית אלא ישירה על לאבקראפט ועל העולם שהוא יצר. אבל למי שלא מוכרות היצירות של לאבקראפט ודעותיו הביקורת המסוימת הזו הייתה הולכת לאיבוד. ובכל זאת היה ב"הבלדה של טום השחור" משהו שהחמצתי. הנובלה של לאוול היא סיפור מחדש של סיפור מסוים של לאבקראפט, The Horror at Red Hook, לא רק מחווה כללית לעולם. אני לא הכרתי את הסיפור המסוים הזה ולא זיהיתי את הרפרנס הישיר, ולכן אולי פחות נהניתי מן הנובלה, כפי שכתבתי כשסקרתי את הנובלות המועמדות להוגו ב-2017.
מי שעשו עבודה טובה למדי לדעתי בכתיבה כזו הן מארוול ו-DC בעולמות הקלונועיים שהן יוצרות באחרונה. אני כמעט לא מכיר קומיקס, וסביר להניח שלבקיאים ממני בעולם הזה תהיה ביקורת רצינית ומעמיקה יותר על העיבודים, אבל כמי שבא עם רקע מועט בקומיקס אני חש שנעשית כאן עבודה טובה. [זהירות, הפסקה הבאה תכיל ספוילרים לחלק מהיצירות האלה.]
Titans של DC, שלאחרונה התחלתי לראות את העונה השלישית שלה, היא דוגמה אחת כזו. לבטמן והרובינים השונים שלו יש היסטוריה ארוכה ומפותלת שנמשכת על פני עשרות שנות כתיבה. אני מודע לקיום ההיסטוריה הזו, מכיר את השמות ג'ייסון טוד ודיק גרייסון, אבל ממש לא מכיר את הפרטים שלה. ובכל זאת הכתיבה מספיק טובה בשביל להבהיר את היחסים ביניהם ואת היחסים עם ברוס ויין. כך גם "סופרבוי" מאותה סדרה שדי לי בהיכרות כללית עם סופרמן ולקס לות'ר כדי לדעת מה הבעייתיות האפשרית בצירוף שלהם שיצר אותו. כך גם עם סרטי וסדרות מארוול. בסוף "עידן אולטרון", בזמן שחיכינו לסצנה אחרי הקרדיטים, שני צופים מאחוריי נכנסו לדיון מעמיק בהבדלים בין סיפור המקור של ויז'ן בקומיקס לעומת סיפור המקור שלו בסרט. לא הכרתי ואני עדיין לא מכיר את סיפור המקור בקומיקס, אבל הסיפור שלו בסרט עומד בפני עצמו והקשר לעולם של "הנוקמים" מובן. או אם ניקח את העימות של טוני סטארק וסטיב רוג'רס ב"מלחמת אזרחים", הרי שהוא נובע מתוך הסרטים הקודמים ואין צורך בבקיאות בפרטי הקומיקס כדי להבין אותו, גם אם בקיאות כזו הייתה יכולה לעזור.
יש לי השערה, שאין לי דרך לאשש אותה, לגבי ההצלחה העקבית למדי של הגרסאות האלה בכתיבה שמאזנת בין קישור למקור לכתיבה עצמאית, והיא שעולם הקומיקס רגיל הרבה יותר מעולמות אחרים לעשות את זה. אחרי הכול, סיפורי סופרמן נכתבים מאז 1938 ובכל אחד מיקומי הקומיקס שעליהם נבנים העולמות הקלונועיים הנוכחיים נכתבו מאות קווי עלילה בעשרות עולמות מקבילים וכל אחד מהיקומים האלה עבר כמה אתחולים. יש לכותבי וכותבות קומיקס "ניסיון מערכתי" להישען עליו בעיבוד של העולמות האלה למסך.
מקרה שמעניין במיוחד לבחון אותו בהקשר זה הם פאנפיקים. הם מעניינים במיוחד בהקשר זה מכיוון שבהם אחת מכפות המאזניים באיזון שהזכרתי לעיל מוטה מראש – לכיוון ההיכרות. אני לא מתכוון לומר שאי־אפשר ליהנות מפאנפיקים בלי להכיר את העולם שבו הם כתובים. סיפור טוב הוא סיפור טוב. אבל מעצם טבעם פאנפיקים בדרך כלל נכתבים, ונקראים, מתוך היכרות עמוקה עם העולם שבו הם כתובים, ומי שלא יכירו את העולם הזה מספיק לעומק עלולים להתקשות יותר ליהנות מהם. הסיבה היא שפאנפיקים בדרך כלל מנסים לעשות אחד משני דברים, או את שניהם יחד, להרחיב את העולם או לחתור תחת היסודות שלו.
דוגמה להרחבת העולם הם סרטי "מסע בין כוכבים" המקוריים, לפני שהפרנצ'ייז הזה צמח לממדים המפלצתיים שאליהם הגיע כיום. (כן, רשמית הם קאנון ולא פאנפיק, אבל לדעתי זה לא מרחיק לכת מאוד להתייחס אליהם כך, בטח בתקופה שבה נוצרו, וזו דוגמה מוכרת ולכן נוחה לצורך דיון זה.) הרצון היה לקחת את הדמויות המוכרות והאהובות של הסדרה ולהציב אותן במצבים ומקומות חדשים בעולם המוכר והאהוב כדי לפתח את הדמויות, או לפחות לבלות איתן עוד זמן מה.
לעומת זה דוגמה קלאסית לחתירה תחת העולם הם שיפּים. (שיפּ, Ship, קיצור של relationship הוא כינוי למערכת יחסים בין דמויות המתוארת בפאנפיק שאין ביניהן מערכת יחסים בעולם ה"רשמי".) בעצם הכנסת שתי דמויות למערכת יחסים שלא הייתה להן במקור יש ממד חתרני ומתריס, גם אם זו לא הכוונה המקורית של הפאנפיק. אבל היכרות עם הדמויות ומערכות היחסים שלהן במקור הופכת את המעשה הזה לבעל משמעות הרבה יותר גדולה. דוגמה לשינוי בולט יכולה למשל להיות דמות שפאנפיק משנה את הנטייה המינית שלה. ולמעשה אפשר להרחיב את הטיעון ולומר שכל Headcanon (תאוריה של מעריצים לגבי העולם שאינה חלק מהגרסה הרשמית) מקבל משמעות מעמיקה הרבה יותר כאשר הוא מוצב על רקע היכרות עם העולם המקורי וכך מוענק לו ממד חתרני מובהק יותר.
יצירות חדשות בעולמות מוכרים ימשיכו תמיד להיכתב, בין אם כתרגיל אינטלקטואלי, מתוך ניסיון לניכוס מחדש של עולמות אהובים תוך תיקון הפגמים שבהם, כדרך לעשות עוד כסף, כמחווה לעולם אהוב או סתם בשביל הכיף. והן תמיד יצטרכו לנווט בין שני הקטבים של מוכרות וחידוש.