אחד המונחים ה"חמים" ביותר בז'אנר היום הוא Hopepunk, מונח שמקושר במיוחד לסופרת הפנטסיה אלכסנדרה רולנד. רולנד העמידה את המונח כניגוד לז'אנר הפנטסיה שמכונה Grimdark, ז'אנר שכשמו כן הוא מאופיין בעולמות ועלילות אפלים וקודרים. רולנד לא מדברת על כתיבה של עולמות שכולם אור ופרחים, אלא מדברת על כך שגם בעולמות קודרים יחסית אפשר וצריך למצוא ולכתוב סיפורים שיש בהם תקווה. העיקרון הזה התפשט גם למדע הבדיוני ואולי הסופרת המזוהה איתו ביותר במדע הבדיוני היא בקי צ'יימברס. אני לא מחבב את המונח Hopepunk כי אני חושב שהמילה Punk שהוצמדה ל"סייבר" כדי ליצור את שם הז'אנר "סייברפאנק" כדי לבטא מאפיין מסוים שלו, נשחקה עד אבדן כל משמעות מאז. אני מעדיף את המונח שבו משתמשת הסופרת והמבקרת ג'ו וולטון לתנועה חדשה זו של כתיבה – Hopeful Science Fiction.
על פי יצירות המדע הבדיוני שאני קראתי, ושלהבנתי ולשיפוטי משתייכות לתנועה הזו, נראה לי שיש בה שני מרכיבים משותפים. האחד הוא העולמות הפגומים או ה"שבורים" שהזכרתי. לא בהכרח עולמות פוסט-אפוקליפטיים (עוד מושג שהגיע הזמן לפרק קצת, אבל לא כאן), אבל עולמות שבבירור נמצאים במשבר. האחר נוגע לתקווה בעולמות האלה. התקווה הזו לא צומחת מתוך מוסדות רשמיים מאורגנים כלשהם, אלא מתוך קבוצות קטנות, וולונטריות, שמוצאות דרך לשרוד וליצור עתיד בעולם שבן הן חיות.
מדע בדיוני טוב הוא הרבה פעמים תגובה לסביבה ולזמן שבהם הוא נכתב, ואני חושב שזה ניכר בבירור ביצירות המדע הבדיוני חדור התקווה, הן בעולמות הפגומים הן בדרך שבה התקווה צומחת בהם. אבל אני גם חושב שיש בדרך צמיחת התקווה רבדים עמוקים יותר ומעניינים שאפשר לראות, מעבר לשיקוף של העולם שלנו, ואת זה אנסה להראות כאן. אתחיל בכמה מילים על מקור העולם השבור של היצירות האלה, שהוא פשוט יותר, ואז אעבור לדבר על "גרעיני התקווה", שלדעתי אפשר לראות בהם מיזוג מעניין של תמות בספרות ומרכיבים של חשיבה אידאולוגית שמקור חלק מהם הוא לפחות בראשית העת החדשה.
ההופעה של עולמות שבורים, או לפחות פגועים מאוד, בספרות המדע הבדיוני של כחמש עשרה השנים האחרונות לא מפתיעה. היא קשורה לכמה מאפיינים של העולם המודרני שאי־אפשר עוד להתעלם מהם. הראשון ואולי המובהק ביותר הוא ההשפעה של שינוי האקלים. זה ניכר במיוחד ביצירות שעוסקות ישירות במשברים האלה (תת־הז'אנר שמכונה לעתים Solarpunk, כן, שוב פאנק) כמו הספרים האחרונים של קים סטנלי רובינסון או הנובלה "אלים, מפלצות והאפרסק בר המזל" של קלי רובסון, אבל לא רק בהם. רוב היצירות שעוסקות בעתיד הקרוב והבינוני מכילות התייחסות לשינויי האקלים, וזה לא מפתיע. לדעתי זו לא הגזמה לטעון שמשברים גלובליים שמתוארים גם ביצירות שמתרחשות בעתיד רחוק יותר ובכוכבים אחרים משקפים במידה מסוימת את המודעות להשפעות שינוי האקלים והמצוקה שמודעות זו גורמת.
מאפיין שני בתמהיל הזה הוא המשבר של הדמוקרטיות הליברליות שניכר כיום. העלייה של כוחות לאומניים בדלניים בכל רחבי העולם, כולל מקומות שנחשבו מופת של דמוקרטיה ליברלית, מעוררת תחושת משבר וחשש לסדר החברתי בתוך מדינות ולסדר החברתי העולמי, ומביאה לתיאור עולמות שבהם מנגנונים חברתיים מוכרים וותיקים קורסים. לדמוקרטיה הליברלית תמיד היה קשר אמיץ לכלכלת השוק הקפיטליסטית, ונראה כאילו גם הקפיטליזם עומד בפני שוקת שבורה. המשבר הכלכלי של 2008 היה דוגמה לכך שהמנגנון הזה עדין ושביר. מגפת הקורונה מחוללת תהליכים כלכליים נוספים שייקח זמן עד שנראה את ההשפעה שלהם, ואת הייצוג שלה בספרות.
ולכך מצטרפת גם ההכרה ההולכת וגוברת בעוולות ההיסטוריות של הקפיטליזם – באירופה שבה הוא צמח ומחוץ לה. הכרה זו היא מרכיב נוסף בתמונת העולם השבור. המדע הבדיוני תמיד היה ז'אנר שנשלט על ידי התרבות האמריקאית והאירופית ונטה להעלות אותה על נס, וזה מתחיל להשתנות. קולות חדשים רבים במדע הבדיוני מגיעים מתרבויות אחרות, תרבויות שסבלו את נחת ידו של המערב האימפריאליסטי הקפיטליסטי. וגם בתוך התרבות המערבית עצמה יש קולות שמאירים את החלקים האפלים של העבר הזה שהמערב, והמדע הבדיוני שנוצר בו, העדיפו להעלים מהם עין.
המרכיב האחר של המדע הבדיוני חדור התקווה הוא העובדה שבתוך העולמות הפגומים והשבורים האלה בכל זאת אפשר לראות תקווה, והיא הרבה פעמים במרכז הסיפור. כפי שאמרתי לעיל, לרוב, עד כמה שאני יכול לראות, התקווה הזו צומחת מתוך פעילות של קבוצות קטנות, קהילות, לא מפעילות של ממשלות או ארגונים גדולים. אלה הן קהילות שמתגבשות סביב נושאים מסוימים, או לעתים במקומות מסוימים, והמטרה שלהן היא למצוא דרך לממש את החזון שלהן בתוך העולם הפגום. אני חושב שאפשר לראות בקהילות האלה שיקוף של הפעילות האקטיביסטית של התקופה שאנו חיים בה היום. יש יצירות שבהן הקבוצות האלה ממוסדות ורשמיות יותר, למשל ארגונים כמו Information או Policy1st בסדרת ספרי Centenal של מלכה אולדר. בין הקבוצות שממוקמות בקצה האקראי או המקרי יותר של קשת הקבוצות האלה נמצא צוותים או נוסעים של ספינות חלל כמו בספרים של בקי צ'יימברס או ב-The Space Between the Stars של אן קורלט. אני חושב שאם נבחן את הקבוצות האלה נוכל לראות גם בהן שיקוף של המגמות החברתיות הנוכחיות.
אבל לפני שאכנס לדיון הזה, אני חושב שצריך להתייחס למסורת ספרותית שבה הקהילות האלה מתקיימות. המסורת הזו, שבולטת מאוד בספרות הז'אנר, היא המסורת של Found Families. "משפחות במקרה", שנקראות גם "משפחות מבחירה", הן קבוצות שבהן דמויות מוצאות לעצמן מסגרת חברתית חדשה, יוצרות לעצמן מקום חברתי חדש, בקרב מי שנסיבות או בחירה הביאו אותן אליהן. אפשר לראות את זה בשלל צורות בספרות הספקולטיבית כולה – מחבורת הטבעת של טולקין, דרך באפי והחבורה שמקיפה אותה ועד לצוותים של ספינות חלל כמו האנטרפרייז והוויאג'ר. ועל כל זה אפשר להוסיף שלל וריאציות ודוגמאות. במובן זה לקבוצות של המדע הבדיוני חדור התקווה שורשים עמוקים וענֵפים.
אבל הן מייצגות גם לדעתי תופעה הרבה יותר עכשווית, שנובעת מתוך המגמות רבות העוצמה של קבלה חברתית חדשה שנראית סביבנו בתקופה זו. המבקרים של פוליטיקת הזהויות מדגישים את הטענה שהיא עלולה להביא להתפוררות חברות בשם הדרישה להכרה בזהויות פרטיקולריות ובייחוד, אבל מחמיצים משהו חשוב מאוד בה. מכיוון שהדרישה של פוליטיקת הזהויות היא לא רק להכיר בזהויות השונות, אלא גם ליצור חברה שתקבל במידה שווה את כל הזהויות האלה. בסופו של דבר השאיפה היא ליצור חברה גמישה וחזקה מספיק להכיל את כל הזהויות האלה, שתוכל למצוא דרך לשרוד ולשגשג. וזה מאפיין שחוזר שוב ושוב בחבורות שמהן צומחת התקווה במדע הבדיוני חדור התקווה.
מאפיין נוסף שמשותף לשני סוגי הקהילות, העכשוויות במציאות והעתידיות בספרות, הוא שהן בעת ובעונה אחת גדולות וקטנות יותר מהמסגרת המדינית. רעיונות כמו פמיניזם, הכרה בזהות ובזכויות של כל הקשת המינית-מגדרית, הכרה בעוול של הקולוניאליזם ועוד, מקורם בהכרה שהאנושות והאנושיות הן אוניברסליות. אבל פעמים רבות הפעילות הפוליטית והחברתית של התנועות האלה היא ברמות מקומיות מאוד, ובארגונים וולונטריים שאינם ממוסדים ולעתים רבות פועלים נגד מדיניות ממשלתית במקומות שבהם הם פועלים. את הדפוס הזה אפשר לראות גם בארגונים ובקבוצות שנמצאים במרכז יצירות של מדע בדיוני חדור תקווה. כך למשל הגיבורות של The Future of Another Timeline של אנלי נואיץ פועלות לנסות לבטל חוקים שוביניסטיים שמפלים לרעה נשים בארצות הברית, אבל הפעולה שלהן היא חסרת גבולות ומשפיעה למעשה על העולם כולו.
אלה הם מקורות העכשוויים של הקהילות האלה, אבל תוך כדי קריאה של היצירות האלה וחשיבה עליהן חשבתי שאפשר למעשה לראות בהן שורשים ותיקים יותר, שבאופן אירוני משהו שייכים דווקא ללאומיות, שהקהילות החדשות מנתקות את עצמן ממנה. ספציפית עלו בדעתי שני מונחים מתחום ההגדרה של הלאומיות, שמפרידות ביניהם כמאה שנים – "קהילות מדומיינות" ו"משאל עם יום-יומי". בנדיקט אנדרסון טבע את הראשון בספר שזה שמו שיצא לאור בשנת 1983, וארנסט רנאן את השני במאמר שנקרא "מהי אומה?" שהתפרסם ב-1882.
בנדיקט טען שאין לנו דרך להכיר את כל הקהילה שהיא האומה שלנו. הקהילה הזו פשוט גדולה מדי, ויתר על כן מגוונת מדי. יש באומות יותר מדי מגוון ופערים של מעמד, רכוש ואפילו מוצא מכדי שהיא תוכל להיות דומה לקהילות הקטנות והיום-יומיות שלנו. ובכל זאת זו קהילה שאנו חלק ממנה מכיוון שכל מי ששייכים לה מכירים במרכיבים שמשותפים לה. יש לקהילה הזו שפה משותפת, תרבות משותפת וכן הלאה, ובסופו של דבר גם גבולות שמבדילים בינה ובין אומות אחרות. כל אלה הם קונסטרוקטים חברתיים מדומיינים, המשותפים לאומה והופכים אותה לקהילה שנוצרת מתוך ההכרה המשותפת בהם.
הטיעון של רנאן פשוט יותר, אבל משלים את הטיעון של בנדיקט, או שאולי אפשר לומר שהוא הבסיס לו. רנאן טען שאפשר להמשיל את השייכות לאומה למשאל עם יום-יומי, מכיוון שכל מי שמשתייכים לה בוחרים אקטיבית להגדיר את עצמם כשייכים לה. הם בוחרים לזהות את עצמם כשייכים ללאום מסוים, שמאוחר יותר בנדיקט הגדיר אותו כקהילה מדומיינת. זו הצגה מאוד פשטנית של שתי התפיסות האלה, שבכל אחת מהן בפני עצמה אפשר למצוא פגמים, אבל היא בכל זאת שימושית לדעתי לצרכינו.
לדעתי, אם נבחן את אותן קהילות התקווה של המדע הבדיוני חדור התקווה, נוכל לראות בהן את המאפיינים האלה. יש בהן ההכרה שיש עולם גדול יותר מהעולם שבסביבתנו המיידית. יש הכרה בקהילות המדומיינות שאנו חלק מהן, שחלקן כה גדולות שהן חובקות לא רק בני אדם אלא גם חייזרים ובינות מלאכותיות. ההכרה הזו היא פעמים רבות מקור התקווה, והמטרה שלה – ליצור עתיד טוב יותר לא רק לנו אלא גם לקהילה הרחבה יותר שאנו חלק ממנה. כרוכה בזה בחירה יום-יומית, ברמות שונות, שמזכירה לי את העיקרון של רנאן. זה יכול להיות משהו פשוט כמו לקום מדי בוקר ובאופן הטבעי ביותר להתייחס למי ששונה ממני מהותית כשווה לי ולנהוג כך בחיי היום-יום; וזו יכולה להיות פעילות למען מי שלעולם לא אכיר כי הם מרוחקים מדי ממני במקום ובזמן, עד כדי נכונות להקרבה עצמית. הפעולה מתוך הכרה היא פעולה של בחירה, וביצירות האלה זו בחירה מתמשכת באמונה בעתיד.
אני חושב שהמדע הבדיוני חדור התקווה הוא ביטוי למשהו מאוד עכשווי, מודעות גלובליסטית-אוניברסלית חדשה, החזית של החשיבה החברתית החדשה. אבל באופן מעניין אני חושב שהיא מקפלת בתוכה גם תפיסות ותיקות של לאומיות שאולי חשבנו שאבד עליהן הכלח, גרסה חדשה ואולי משופרת של אותם עקרונות.
-------
קצת התעכבתי בפרסום רשומה זו, מה שהיה במידה מסוימת לטובה כי בזכות העיכוב נתקלתי בסיפור המקסים הזה של קרל שרודר, שמגלם חלק מהמאפיינים שדיברתי עליהם. The Suicide of our Troubles.