The Green Hills of Earth / רוברט א' היינליין
בחרתי את הסיפור הזה בעקבות הטיסות המתוקשרות לחלל של מיליארדרים בחודש שעבר. "הגבעות הירוקות של הארץ" הוא חלק מ"ההיסטוריה של העתיד" שהיינליין יצר, קבוצה של סיפורים וספרים שמתארים את העתיד האנושי על פני מאות שנים. בעתיד זה היציאה לחלל לא הייתה פרויקט של מדינות, אלא הונעה בעיקר על ידי החלומות של יזם אחד – דלוס ד' הרימן. היינליין לא היה סופר מתוחכם מאוד מבחינת מלאכת הכתיבה (מה שנקרא באנגלית craft), הנושא שמעניין אותי בסדרה זו של רשומות, אבל בסיפור זה אפשר לראות משהו מעניין שנעשה היטב – השילוב של שירה ופרוזה.
"הגבעות הירוקות של הארץ" מתרחש מוקדם יחסית בקו זמן זה כאשר האנושות מתחילה לערוך מסעות מסודרים ברחבי מערכת השמש. הגיבור שלו הוא ריזלינג "הרעשן" – סילונאי פרוע והרפתקן שמחבר להנאתו ולהנאת חבריו לספינות ולשתייה פזמונים משעשעים, שחלקם ראויים לדפוס ואחרים עדיף שיישארו בין כותלי הפאבים של וינוסברג בנוגה ודרייווטר במאדים. באחת הטיסות בספינה מיושנת מתרחשת תקלה בכור בשעה שהוא במשמרת והוא מתעוור. ריזלינג ממשיך להסתובב ברחבי מערכת השמש, מתפרנס משירה בברים ובנמלי חלל ותופס טרמפים בספינות חלל בין כוכבי הלכת השונים. אבל השירה שלו מתחילה להשתנות, היא מתבגרת, מבשילה, הופכת מחרוזים משעשעים לשירה רצינית ומעמיקה המתארת את מערכת השמש ואת האנשים והחייזרים שבה.
מערכת השמש שהוא רואה שונה מזו שאחרים רואים. למשל, בעיוורונו הוא לא רואה את המגדלים העתיקים של המאדימאים שהוסבו למגורי אנשים ואת המפעלים שמזהמים את מי התעלות, אלא הוא רואה את השרידים רבי ההוד של תרבות מפוארת שהלכה וגוועה לאיטה. הוא מאכלס את העולם הזה שהוא רואה בעיני רוחו ב"נשים יפות וגברים רבי חסד" והתפיסה שלו לא נגועה "באמת המזוהמת" כפי שהיינליין קורא לה. מוציא לאור ששומע את ריזלינג על ספינה מחתים אותו על חוזה ומפרסם את השירה שלו, מה שמקנה לו הכרה והערכה, שרובן מגיעות אחרי מותו.
"הגבעות הירוקות של הארץ" הוא השיר המוכר ביותר שלו, שיר שהוא כל כולו של כדור הארץ ובנותיו ובניו. המספר האלמוני של היינליין מדגיש שהשיר תורגם לשפות ארצניות רבות, אך מעולם לא לשפה חייזרית. הגרסה האחרונה והשלמה ביותר שלו הוכתבה על ידי ריזלינג בספינת חלל בדרכה לכדור הארץ, בעודו גוסס מחשיפה לקרינה. הוא תפס טרמפ באותה ספינה, ומעט אחרי ההמראה עשה את דרכו לחדר הסילונים. בעודו מבלה שם עם הסילונאי שבמשמרת, שהיה שוליה שלו לפני שנים רבות, אירעה תקלה. חברו מת מייד, וריזלינג לקח פיקוד והתחיל לטפל בתקלה כדי להבטיח את שלום הספינה והנוסעים. בעודו עושה זאת, הוא הקריא למערכת ההקלטה של הספינה את הגרסה האחרונה של "הגבעות הירוקות של הארץ".
השילוב של שירה בתוך סיפור הוא לא פשוט. הוא עלול להיראות מלאכותי ומודבק ולהוציא אותנו משטף הקריאה. המאפיינים של שירה השונים מהפרוזה – מקצב, חריזה, אליטרציה, רובד לשוני שונה לעתים – עלולים לגרום לה להיראות לא שייכת לסיפור, לא חלק אורגני ממנו. אם הנושאים של השירה שונים מהותית מהנושאים של הסיפור זה עלול להחמיר את הרושם הזה. בסיפור הזה היינליין מצליח לשלב בצורה יפה את השירה. הבחירה בגיבור שהוא משורר מקלה על זה, אבל זה לא מספיק.
שורות השיר הראשונות בסיפור מופיעות בפסקה השנייה שלו. הסיפור מתחיל כך: "זהו הסיפור של ריזלינג, הזמר העיוור של דרכי החלל – אבל לא הגרסה הרשמית. שרתם את המילים שלו בבית הספר:". הפסקה הבאה הן שורות מתוך "הגבעות הירוקות". ואז היינליין ממשיך ומדבר על כך שזהו שיר שכל כולו של כדור הארץ ושל האנושות ומזכיר את החשיבות הספרותית של ריזלינג. הפתיחה הזו עושה שני דברים, האחד הוא להכיר לנו את ריזלינג והאחר הוא לבסס את השירה כחלק אורגני של הסיפור.
פסקאות הפתיחה האלה מציגות את ריזלינג כמרכיב יסודי של העולם, משורר שכל תלמיד ותלמידה למדו את שיריו, מחקרים אקדמיים נכתבו עליהם והוא מזוהה עם כדור הארץ ועם האנושות. בכך היינליין הופך את ריזלינג לא רק לחלק מן העולם של הסיפור, אלא במשתמע גם לחלק מן העולם שלנו, הקוראות והקוראים. הוא גם מזמין אותנו לשמוע את "הסיפור האמתי" של ריזלינג, לא ביוגרפיה שחוטאה היטב עבור הציבור הרחב. אבל לא רק ריזלינג הופך לחלק מן העולם, אלא גם השירה שלו. אם "הגבעות הירוקות של הארץ" נלמד בכל בתי הספר וריזלינג כל כך מפורסם, מתבקש שקטעי שירה שלו ישולבו בסיפור, זה צפוי ומובן מאליו.
הצורה האחרת שבה היינליין הופך את השירה לחלק אורגני מן העולם היא על ידי שימוש בה כדרך לאפיין את הגיבור שלו ואת ההתפתחות שלו. ריזלינג הוא משורר, ויתר על כן משורר עיוור. זה מקנה לו מעמד מיוחד של מי שרואה את העולם בצורה שונה מאנשים "רגילים" ומבטא את השוני הזה בצורה שונה מהשפה היום-יומית הרגילה הלא היא הפרוזה. (ואפשר להיזכר כאן במשוררים של דלייני מהסיפור הראשון שעליו כתבתי בפרויקט זה.) היינליין משלב התייחסויות לשירים וקטעים מהם בנקודות מפתח של העלילה, כך שהם מאירים את הדמות ומשקפים את השינויים שעוברים על ריזלינג.
היינליין מאפיין את ריזלינג כמי שרואה ויודע יותר ממי שסביבו גם בלי קשר לשירה. הוא מדבר על כך שאנשי חלל אחרים סמכו על הקפטנים של הספינות וכישוריהם להשלים את המסע בשלום, אבל לא הסילונאים כי הם "ידעו יותר מדי", כי הם ראו את השדים הכבולים בכורי הכוח שהניעו את הספינות. אבל גם בקרב הסילונאים ריזלינג שונה, הוא רואה מה שאחרים לא רואים. לפני התאונה שגזלה את מאור עיניו ריזלינג מבחין שמשהו לא בסדר ומתריע בפני הקפטן שמשהו עלול להשתבש, אבל הקפטן לא מתייחס לאזהרה. יתר על כן, במהלך שתי התאונות, הראשונה וזו שתעלה לו בחייו, ריזלינג ממשיך לתפעל את הכור ולאבטח אותו גם בלי לראות, כי יש לו תמונה מנטלית מדויקת ואינטימית של הכור והמנוע. גם אם לא היה משורר, הוא רואה מה שאחרים מחמיצים.
הראייה המיוחדת הזו ניכרת בשתי התקופות חייו של ריזלינג, ובמעבר ביניהן, ומובעת גם בשירה. בחלק הראשון של חייו, כאשר הוא סילונאי פרוע, היינליין לא מביא חלקים מן הפזמונים שלו, אבל מזכיר שמות של שירים כמו "חליפת חלל לשניים" או "הקפטן הוא האבא של הצוות" שמהם נוכל לנחש את התוכן. ריזלינג מאופיין כך כמי שמעז לבטא בפזמונים שלו ביקורת ולעג כלפי בעלי הסמכות והעוצמה.
הראייה המיוחדת שלו משתנה לאחר שהוא מתעוור. כפי שכתבתי לעיל, הוא לא רואה את השינויים המתחוללים בעולם, את ההשחתה של כוכבי הלכת על ידי התעשייה והמסחר, אלא רואה את העולם המשתנה בראייה רומנטית של עולם שאבד. את המעבר הזה היינליין מבטא באמצעות השירה.
תיאור התאונה שבה התעוור ריזלינג מסתיים באמירה שהזוהר הרדיואקטיבי היה הדבר האחרון שעורר תגובה בעצב הראייה של ריזלינג. הפסקה שבאה מייד אחרי אמירה זו היא שיר, "התעלה הגדולה". זה שיר שמהלל את היופי של התעלות של מאדים ואת הצריחים הנישאים שבנו בני מאדים על גדותיהן, והוא מקדים את התיאור של גורלו ריזלינג במאדים אחרי התאונה שלו. היינליין ממחיש בכך את השוני בין תמונת העולם ה"אמתית" לבין תמונת העולם של ריזלינג, וממחיש את השינוי שחל בדמות. ריזלינג נע במערכת השמש החדשה בלי לראות אותה, תוך כדי שהוא מבטא בשירים את הראייה השונה שלו ויוצר לראשונה לא פזמונים משעשעים אלא שירה. זהו ביטוי בוגר, שלם, של תפיסת עולם חדשה שנגרמה בגלל העיוורון, ואולי אפשר לומר התאפשרה בזכותו.
כל זה מגיע לשיא בטיסה האחרונה לכדור הארץ. הטיסה מתחילה בהתנגחות בין ריזלינג, שמתייחס כמובן מאליו לכך שהוא תופס טרמפ ללא כרטיס או רשות על ספינות חלל, לבין קפטן צעיר שחונך באקדמיה של הרימן ומנסה לכפות עליו את לשון החוק. "לא הייתה נקודת השקה בין שני הגברים ברקעם או ברוחם" היינליין כותב. ריזלינג מנצח בעימות, ועושה את דרכו למקום מוכר – חדר הסילונים. שם הוא מוצא במשמרת סילונאי שהיה שוליה שלו בזמנו, ומגלה שלמרות חידושים אחדים הבסיס זהה למה שהוא מכיר. כאשר קורית התאונה אפשר לראות את הראייה העיוורת של ריזלינג בשתי צורות.
הצורה האחת היא שהוא תופס פיקוד כאשר הסילונאי במשמרת נהרג ומתחיל לתפעל את הכור. הוא לא צריך עיניים בשביל זה כי על סילונאי להכיר את הכור "כמו שלשונך מכירה את פיך" כדברי היינליין. הצורה האחרת היא הדרך שבה הוא רואה את מערכת השמש, כפי שזו מבוטאת בשיר "הגבעות הירוקות של הארץ" שאותו הוא מדקלם להקלטה. הוא שר על כל המקומות שאליהם הגיעו בני האדם – נוגה, מאדים, הירח ועוד – ומסיים בתפילה לנחיתה אחרונה בטוחה. לכך שיוכל לראות עוד פעם אחת אחרונה את הגבעות הירוקות של הארץ. היינליין מכנה את הבית הזה the last bit of authentic Rhysling that could ever be, ואפשר למצוא בביטוי זה משמעות כפולה. אפשר לקרוא אותו כמתייחס לא רק לשירה האותנטית האחרונה של ריזלינג (שכן אפשר לפקפק באותנטיות של השירים שנאספו אחרי מותו) אלא גם לכך שריזלינג המדקלם את השירים האלה הוא התגלמות המהות האותנטית שלו.
שילוב שירה בפרוזה הוא נדיר, אבל בהחלט תופעה מוכרת, אבל כפי שאמרתי זה עלול להיות בעייתי. היינליין משכיל להשתמש בשירה כדי להאיר את הדמות הראשית שלו, להוסיף לה רבדים, ובכך הופך אותה לבשר מבשרו של הסיפור.