ארגון יוצרי ז'אנר "אפוליטי" חדש

רשומה זו עוסקת בפוליטיקה של סופרים וחובבים בארצות הברית. אם הנושא הזה לא מעניין אתכן, מוזמנות לדלג. באמת שלא איעלב. :-)

אתמול, יום חמישי, הופיעו לי בפיד הטוויטר התייחסויות לארגון יוצרי ז'אנר חדש בארצות הברית, "גילדת יוצרי המדע הבדיוני והפנטסיה". על פניו נראה שזה ארגון שמקימיו קצו בפוליטיזציה של הז'אנר והם שואפים להחזיר אותו לימים הטובים שבהם הוא היה כיף אסקפיסטי טהור. הם קוראים ליצירת יצירות אפוליטיות. הציוץ שצד את עיני היה זה שבו מפעיל החשבון הביא כדוגמה ליצירת ז'אנר כזו את "פרנקנשטיין" של מרי שלי. זו כמובן שטות מוחלטת, כי פרנקנשטיין הוא ספר פוליטי מאוד ברמות רבות.

באחד הציוצים שלי אתמול כתבתי שאני מסרב להתייחס לחשבון הזה כמייצג ארגון, כי אתר האינטרנט שלהם לא הכיל אפילו הצהרה או את שמות המארגנים. זה השתנה מאז. הבוקר, שישי, יש הצהרה (וזה הכול). אני אחסוך לכם את הקריאה – "לוחמי הצדק החברתי" גזלו מידי החובבים והיוצרים את הז'אנר האמתי. אין שם שום דבר שלא שמענו כבר בשנים האחרונות. הבוקר, התכסחות של ניק ממאטס בטוויטר גרמה לי לחטט קצת ולנסות להבין מה פשר הארגון החדש ומאיפה זה מגיע.

מילת סיוג – לא התעמקתי בזה יותר מדי. אני לא יודע הרבה יותר ממה שכתוב להלן, וחלק ממה שכתבתי הוא הסקת מסקנות שלי.

מי שככל הנראה הוא הרוח החיה  מאחורי הארגון (אם כי לא הוא חתום על הפרסום באתר) הוא סופר בשם ג'ון דל ארוז (Jon Del Arroz), סופר מד"ב שמרן שמתואר כאחד מסופרי המד"ב ההיספנים הבולטים כיום. אני מודה שלא שמעתי את שמו, אבל זה לא אומר הרבה כי בהחלט יכול להיות שהוא מרכזי בקרב קהלים. בתחילת החודש הנהלת וורלדקון 2018 (שייערך בסאן חוזה באוגוסט) הודיעה לדל ארוז שנאסר עליו להגיע לכנס ומעמדו ישונה מזה של משתתף לתומך. בהודעה עצמה נאמר רק שזה בגלל שדל ארוז "הבהיר בפומבי שהוא מתכוון להפר את כללי ההתנהגות שלנו".

על פי ההשערות שקראתי הצעד הזה הוא תגובה להצהרה של דל ארוז שהוא מתכוון להגיע כשעליו מצלמה שתצלם כל הזמן לסוויטה של ה-SFWA בכנס. (SFWA הוא ארגון סופרי הז'אנר הגדול והחשוב ביותר; הוא שוכר בכל כנס מערכת חדרים שבה חבריו יכולים להיפגש.) הוא יעשה את זה, לדבריו, כדי להבטיח את שלומו לאחר שהוא היה קרבן להודעות מאיימות ואפילו לדוקסינג, ומישהו שלח לו הביתה קופסה שכאשר פתח אותה פרץ מתוכה מטר של קונפטי של פינים.

אבל דל ארוז הוא לא שה תמים בסיפור הזה. ג'ים סי היינס מתאר בבלוג שלו מסכת ארוכה של טרוליות, הטרדות, עלבונות ופגיעות מצד דל ארוז. אלה כוללים שימוש באוטיזם כקללה, הטרדה ברשת של סופרים, מבקרים וחובבים והאשמה של קאט ראמבו (הנשיאה הנוכחית של SFWA) ושל אחרים בעידוד פדופיליה.

כפי שאני רואה את הדברים, זה גלגול נוסף של הכלבלבים ששוב עומד מאחוריו בריון מקלדת גזען.

הבתים של באטמן

טרילוגיית סרטי באטמן של כריסטופר נולאן (באטמן מתחיל [2005], האביר האפל [2008], עליית האביר האפל [2012]) יוצרת סיפור אחד – סיפורו של ברוס ויין כבאטמן וסיפור היחסים בין שתי האישיויות האלה. אחת מן הדכים הקטנות והמעניינות בעיניי שבה נולאן ושותפיו לכתיבה (אחיו ג'ונתן נולאן ודיוויד ס' סוייר) משתמשים כדי לעצב את הסיפור הזה ואת השינויים שעוברים על ברוס ויין במהלכו היא הבתים שבהם מתגורר ברוס ויין בשלושת הסרטים האלה והגורל שלהם.

 

מגדלי מנטנור - "אחוזת ויין" מהסרט "באטמן מתחיל"

באטמן מתחיל – אחוזת ויין גרסה 1

כפי שנאמר בשמו, הסרט מתאר את הפיכתו ברוס ויין לבאטמן, את ההשתנות של בחור צעיר ממשפחה עשירה ומיוחסת ללוחם פשע במסכה. תהליך שינוי זה ניכר גם בביתו של ויין ובמה שעולה בגורל הבית במהלך הסרט. בפתיחת הסרט ברוס הוא ילד, המתגורר ב"אחוזת ויין" – בית המשפחה הגדול והמפואר הממוקם באזור כפרי.[1] אחוזת ויין היא מפלט מן העיר, ביותר ממובן אחד.

במובן הפשוט ביותר, אחוזת ויין היא בית כפרי טיפוסי של משפחה עשירה שמחפשת מרחב שקט, פרטי ובטוח הרחק מן הצפיפות, המחנק והסכנות של העיר. זה היה התפקיד של "אחוזות כפריות" כאלה מאז ומעולם. אבל עבור ברוס ויין יש בה יותר מזה. עבורו העיר נושאת מטען מיוחד של פחד, ואחוזת ויין היא המקום שבו הוא יכול להימלט מן הפחד הזה. אפשר לראות את זה במקומות אחדים בסרט.

הטראומה הראשונית של ברוס ויין הילד – הנפילה לבאר שקיבעה בו את הפחד מעטלפים – מתרחשת בתחומי האחוזה הכפרית, אבל העיר היא המקום שבו הפחד הזה מתעורר. הופעת העטלף באופרה שאליה הוא הולך עם הוריו מפחידה את ברוס הילד עד כדי כך שהוא מבקש לצאת מוקדם, והיציאה המוקדמת הזו היא שתוביל לרצח הוריו – המאורע המכונן של חייו. לאחר מכן הוא גדל באחוזת ויין, בית אבותיו, המקום שבו הוא מרגיש בטוח. הפעם הבאה שבה אנחנו רואים את ברוס ויין בעיר היא עם שחרורו מהכלא של ג'ו צ'יל (רוצח הוריו של ברוס) ובעת המפגש של ברוס עם פלקוני. הסצנות האלה מבהירות לו את חוסר האונים שלו מול הכוחות העירוניים (המנגנון המשפטי ששחרר את צ'יל, עולם הפשע שהעלה את פלקוני לגדולה) ומציבות אותו על הדרך שתוליך אותו בסופו של דבר להפוך לבאטמן, הנוקם הבודד.

כאשר ברוס חוזר הביתה, לאחר השנים שבילה בנדודים וההכשרה שזכה לה מידי ראס אל גול, הוא חוזר לאחוזת ויין. אבל אותו בית אבות מפואר התאים אולי לברוס ויין, אבל לא לבאטמן. באטמן הוא יצור עירוני – העיר היא זירת הפעולה שלו ובה נמצאים האויבים שלו והאנשים שעליהם הוא מקווה להגן. אחוזת ויין ומערת העטלפים שמתחתיה הם בסיס המבצעים של ברוס והמקום שבו הוא מכשיר את עצמו להיות באטמן, אבל היא אינה המקום שבו הוא פועל. יתר על כן, כל הגאדג'טים המגניבים שהופכים את ברוס ויין לבאטמן (מהמכונית דרך החליפה וכלה בשוריקנים) מיוצרים במפעלי תעשיות ויין הממוקמים בסביבה העירונית.

ואכן כדי להשלים את המהפך מברוס ויין לבאטמן אחד הדברים שקורים הוא שרפתה של אחוזת ויין. כאשר ראס אל גול שורף את אחוזת ויין הוא משלים שלב חשוב בתהליך הטרנספורמציה שבו ברוס מקבל עליו את הזהות של באטמן. הריסת אחוזת ויין מאלצת את ויין לעבור לבית אחר, שבו הוא יכול להיות באטמן בצורה מלאה יותר.

 

באטמן בדירה העירונית של ברוס ויין ב"האביר האפל"

האביר האפל – הדירה

בסרט "האביר האפל" ברוס ויין הוא באטמן בשיא כוחו, באופן המובהק והשלם ביותר. הוא מקבל על עצמו לא רק את תפקיד "הגיבור שגותהאם צריכה" אלא גם את תפקיד השעיר לעזאזל שאותו העיר צריכה עוד יותר בנקודה זו. כחלק מהיותו באטמן, הוא גם יצור עירוני מובהק.

מקום מגוריו של ברוס ויין בסרט זה הוא דירה עירונית, מעוצבת בעיצוב מודרני נקי ופשוט. זה מראה רחוק מאוד מהעיצוב של אחוזת ויין מהסרט הקודם – שיא הפאר הוויקטוריאני של אחוזת "מגדלי מנטנור", בית משפחת רוטשילד בבריטניה שהיה אתר הצילומים של חלקים אלה בסרט. דירה זו היא גם אחד המקומות שבהם נערך עימות משמעותי בין ויין/באטמן לבין הג'וקר, שניהם יצורים עירוניים. מעניין גם לשים לב למקום שממנו הוא נכנס עם פוקס למקום המחבוא שבו מצוי כל הציוד שלו – מכולה המוצבת באתר בנייה בעיר. אפשר בהחלט להתייחס אליה כגרסה עירונית של מערת העטלף שבאחוזת ויין.

מכיוון שהסיפור של סרט זה הוא פחות על התהוות (כמו הסרט שקדם לו) או שינוי (כמו הסרט הבא) ויותר על "הוויה" (being) באופן טבעי יש פחות שינוי בדמות ופחות חשיבות להצגת השינוי הזה, שאותו משרתים אמצעים אמנותיים כמו מקומות המגורים של ברוס ויין.

עליית האביר האפל – אחוזת ויין גרסה 2

סרט זה משלים את סיפורו של ברוס ויין/באטמן. אחרי שפרש מעסקי גיבורי-העל ויין חזר להתגורר בבית אבותיו, כשהוא סובל מהנזקים הגופניים והפסיכולוגיים של התמודדות עם הפושעים הגרועים ביותר של גותהאם. דרוש איום יוצא דופן הקשור לעברו להחזיר אותו לפעולה – הופעת ביין מטיל האימה, הגלגול החדש של ראס אל גול שבא להשלים את המשימה ולהשמיד את גותהאם. בסוף הסרט, לאחר שהוא מנצח את ביין ומסלק את האיום לנצח, ברוס ויין מעביר את הגלימה של באטמן לאדם חדש. גם כאן אחד הכלים שבהם משתמש נולאן כדי לספר את הסיפור הזה ולהראות את השינויים שעוברים על ברוס ויין הוא הבית שבו ויין מתגורר.

מכיוון שאינו עוד באטמן, היצור העירוני, ברוס ויין יכול לחזור לגור באחוזת ויין.[2] אבל הוא כבר לא הבחור הצעיר שעיצב את עצמו לכדי באטמן, כפי שראינו בסרט הראשון, אלא אדם בגיל העמידה הסובל משלל כאבים ומסתגר מפני העולם. והבית משקף את הדמות הזו. (ההבדל נראה הרבה יותר טוב בקומיקס, אם נשווה את הדמויות של ויין בסיפורים של פרנק מילר Year One, שמתאר את השנה הראשונה של באטמן והמפקח גורדון, ו-The Dark Knight Returns שהיווה השראה לסרט האחרון בטרילוגיה.)

אחוזת ויין של "עליית האביר האפל" היא שוב בית מפואר, אבל היא לא באמת ביתו של ברוס ויין. המתבודד המוזר, שחרושת שמועות אופפת אותו, מגביל את עצמו לאגף המזרחי שלה (מערת העטלף נמצאת מתחת לאגף זה) שבה הוא מסתגר. וגם האגף הזה לא באמת בשימוש – בתמונות הפְנים של האגף שאנו רואים רוב הרהיטים לא בשימוש – הם מכוסים בסדינים להגן עליהם מפני האבק. יש כמה סצנות מעניינות שמציגות את מצבו של ויין באמצעות הבית, ואזכיר כאן רק שתיים. בסצנה אחת אנו רואים מה שנראה כמו חדר מגורים שבו כל הרהיטים מכוסים, פרט למטרת קשתות שניכר שהיא בשימוש רב; בסצנה אחרת רואים את מירנדה טייט מרימה סדין המכסה שולחן כתיבה וחושפת שתי תמונות – התמונה השרופה של הוריו של ברוס שניצלה מן הבית הישן, ותמונתה של רייצ'ל דוז, שגדלה אתו באחוזת ויין, ושמותה מידי הג'וקר דחף את ויין להתבודד. ברוס מחביא מעצמו את בית ילדותו שאותו שחזר מכיוון שהזיכרונות הכרוכים בו כואבים.

במהלך הסרט ברוס ויין מאבד את כל רכושו, והדבר היחיד שנותר לו הוא ביתו, אחוזת ויין, וגם מרכיב חיוני שלה הוא מאבד עם התפתחות העלילה. כאשר ברוס מחליט לחזור להיות באטמן כדי להילחם בביין, אלפרד פניוורת'י – המשרת שגידל את ברוס הילד לאחר מות הוריו ומאוחר יותר טיפל בפציעותיו ועזר לו בדרכים אחרות כשהיה באטמן – מודיע שהוא עוזב. במידה ידועה, אלפרד הוא הבית אפילו יותר מן הקירות, הגג והריהוט. אחרי שהוא עוזב, הבית אינו עוד בית. ואכן כאשר ברוס חוזר לאחוזת ויין אחרי שאלפרד עוזב אין מי שיקבל את פניו, ואין לו אפילו איך להיכנס הביתה כי מעולם לא היה לו מפתח. הוא לא נזקק לו. אלפרד, והבית, תמיד היו שם לקבל את פניו. עכשיו הוא צריך לפרוץ בכוח לבית שלו עצמו כדי להיכנס אליו.

הסרט מסתיים בכך שברוס ויין נוטש את שתי הזהויות שלו שהכרנו במהלך הסרטים – ברוס ויין ובאטמן. ובהתאם, הוא נוטש את הבתים שלו. את הדירה בעיר הוא נטש עוד לפני תחילת הסרט השלישי כאשר החליט להתרחק  מן העיר. את אחוזת ויין ברוס ויין נוטש אחרי שהוא מביים את מותו בסוף הסרט הזה. הוא "שב" אליה רק במובן שמוקמת לו מצבה בתחומי האחוזה, לצד המצבות של הוריו, אבל בצוואתו הוא מוריש את האחוזה לעיר, כדי שתשמש בית לנוער בסיכון וליתומים.

הבית האחרון

הסיפור של הבתים, ושל ברוס ויין בגותהאם, נסגר במעברם של היתומים לאחוזה. הילד שהתייתם וגדל באחוזת ויין עזב אותה כדי להיות באטמן בעיר, וחזה בחורבנה; אחרי שהגשים את המשימה הגדולה שלו בתקופה שבה התגורר בדירה העירונית שלו הוא חזר לאחוזה פצוע ושבור והשאיר מאחוריו את העיר; לבסוף הוא מבין שעליו לעזוב האחוזה המשוקמת, אך שרובה לא בשימוש, כדי להילחם בקרב אחד אחרון. סיומו של קרב זה יאפשר לו להשתחרר סופית מן העבר ולנטוש את בית אבותיו ואת עירו לנצח; הבית ישמש יתומים כמוהו שמזלם לא שפר עליהם פחות ממנו, ומאורת העטלף שמתחתיו תשמש את מחליפו בתפקיד באטמן.

---

[1] יש סצנה בסרט הבא, "האביר האפל", שבה ברוס אומר שהוא גדל בעיר והארווי דנט שואל "אחוזת ויין נמצאת בכלל בתוך גבולות העיר?"

[2] באופן אירוני משהו, הבית שבו צולמו הסצנות באחוזת ויין "המחודשת" (בית וולַטון, בבריטניה) נבנה כשלוש מאות שנה לפני מגדלי מנטנור, והיה הדגם שעל פיו נבנתה האחוזה המאוחרת יותר.