להלן הדברים שאמרתי באירוע עשרים שנה לאגודה הישראלית למדע בדיוני
ולפנטסיה.
בשנת 2010 יצא לאור בהוצאת "גרף" ספר שמאוד שימח אותי. הוא
נקרא "עם שתי הרגליים עמוק בעננים", וזו הייתה אסופה של מאמרים ורשימות שנכתבו
על ידי אקדמאים ואנשי רוח ועסקו במדע בדיוני ופנטסיה בעברית. הספר (שנערך ע"י
פרופ' דניאלה גורביץ' והגר ינאי) שימח אותי מאוד כי הוא הוא יצא בעיצומה של פריחה
חסרת תקדים של הז'אנר בארץ, והגיע הזמן שמישהו יעסוק בכך בצורה רצינית. אבל כאשר
התחלתי לקרוא את הספר, חלק מן המאמרים בו עוררו בי אי-נוחות ותסכול רבים, כי שוב
ושוב נתקלתי במאמרים שדנו בסיבות לכך שאין מדע בדיוני ופנטסיה בעברית.
המאמרים האלה היו מתסכלים במיוחד מכיוון שהספר, כאמור, ראה אור
בעיצומה של פריחה חסרת תקדים בתחום. שנת 2010 הייתה השנה השנייה שבה "היה
יהיה" יצא לאור, השנה השלישית שבה נערכה תחרות פרס עינת ועד לצאתו לאור התפרסמו
כבר כעשרים גיליונות של "חלומות באספמיה". לכן אני רוצה לעסוק קצת בשאלה
שממנה התעלמו אותם מאמרים – מה הם התנאים שאפשרו את אותה פריחה של הז'אנר בארץ
בעשרים השנים האחרונות. אחלק את הדיון לשני חלקים – טכנולוגיה ואידאולוגיה.
טכנולוגיה
האינטרנט
אם עוסקים בטכניקה או טכנולוגיה והשפעתם על פריחת המדע הבדיוני בארץ,
חייבים להתחיל מהאינטרנט. האינטרנט היה חשוב מאין כמותו לצמיחת היצירה בז'אנר,
מכיוון שנוצרו בו קהילות. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות האלפיים נוצרוקהילות שהלכו
וגדלו של חובבי מדע בדיוני. קהילות החובבים האלה הצמיחו מתוכן קהילות של קוראים וקהילות
של כותבים, בעיקר בפורומים. בקהילות החובבים האלה יוצרי מדע בדיוני גילו שיש להם
קוראים, ושיש להם עמיתים, ומתוך קהילות החובבים צמחו קהילות של כותבים. מחד נוצר
קהל לכותבים האלה, שהיה גדול ונגיש יותר מבעבר, ומאידך נוצרה הפריה הדדית בין
כותבים. תהליך של הערות, ביקורת, עבודה משותפת ועוד עזר לשיפור של היצירה, וליצירה
של עוד ועוד חומר. הקהילות האלה הולידו גם כלים ששימשו את הכותבים מעבר לעולם
המקוון. מתוך הקהילות האלה נוצרו סדנאות כתיבה, ומתוכן צמחו גם העורכים החדשים של
התחום. רבים מבין הכותבים בז'אנר כיום עברו בשלב זה או אחר דרך הפורומים.
אי-אפשר לדבר על תרומת האינטרנט והפורומים ליצירת המדע הבדיוני
והפנטסיה בארץ בלי להזכיר אתר אחד ספציפי – "בלי פאניקה". האתר הזה החל
את חייו כמגזין המקוון של פורום המדע הבדיוני של אורט (שבו היו פעילים רבים
מהחובבים המרכזיים בקהילה באותה תקופה). בתחילה הוא נוהל על ידי הדס פרבר (היום
הדס אלמוגי) ומאוחר יותר לקח אותו לידיו רמי שלהבת. קשה להגזים בתרומה של
"בלי פאניקה" תחת עריכתו של רמי שלהבת לפריחה של התחום בראשית שנות
האלפיים. הוא אחת הבמות החשובות והבולטות לפרסום סיפורי מדע בדיוני, תו איכות של
יצירה והמקום שבו כותבים רבים החלו את דרכם וחידדו את כישרונם.
Desktop Publishing
הכינוי הזה מתאר את שלל האמצעים שפישטו והוזילו את תהליך ההפקה של
חומר מודפס, והוא שאפשר את הקמתן של הוצאות ספרים קטנות ובינוניות ואת הוצאתם לאור
של כתבי עת חדשים.
ברמה הבסיסית ביותר משמעות התהליך הזה היא שלכל אחד כיום יש מחשב
ותוכנת עיבוד תמלילים. זה אומר שהרבה יותר קל להעלות דברים על הכתב, ושהתוצאות הן
בפורמט שהרבה יותר קל להפיץ אותו – קבצים שאפשר להעלות לאתרים או לשלוח במהירות
ובקלות במייל, וטקסט שאפשר לפרסם באינטרנט.
אבל מעבר לזה משמעות התהליך הזה הייתה הורדה משמעותית בחשיבותם של שני
חסמים עיקריים בדרך לפרסום – כסף ומומחיות. תהליכי עריכה ועימוד שבעבר היו נחלתן הבלעדית
של הוצאות לאור שלהן גב כלכלי רחב והן מעסיקות דפסים וסדרים, יכולים כיום להיעשות
על מחשבים שעלותם שווה לכל נפש ובתוכנות שאפשר ללמוד את השימוש בהן בקלות יחסית.
בארץ ההשפעה של תהליך זה הייתה בהופעת שלל הוצאות לאור קטנות ובינוניות – גרף,
עוץ, סיאל, נובה, קדמת עדן, ינשוף ועוד ועוד. היא גם אפשרה את הופעתם של כתבי עת
כמו "חלומות באספמיה" (כתב עת, דרך אגב, שהרעיון המקורי לו הועלה בדיון
בפורום תפוז באינטרנט), "מרקורי" ו"לפרקון". לכך הצטרף הדפוס
הדיגיטלי ולאחרונה גם הפרסום בפורמטים אלקטרוניים.
ובדיון זה חייבים לכול גם את המדיה שאינה כתובה, ששם ההשפעה הייתה
אפילו יותר חשובה. מצלמות קטנות, זולות ופשוטות, תוכנות אנימציה, תוכנות עריכה
ומחשבים שיכולים להפעיל תוכנות אלה הפכו (ועדיין הופכים) זמינים יותר ויותר. מי
שמבקשים ליצור סרטים ואנימציה כבר אינם צריכים את המשאבים של אולפנים גדולים ושל
כוח עבודה גדול של מאיירים.
האגודה
מוזר אולי לכלול אותה ברשימה זו, אבל לאגודה הישראלית למדע בדיוני
ולפנטסיה יש תפקיד "טכני" חשוב בפריחת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ – היא
סיפקה במות. חלק מן הבמות האלה הן מטפוריות – מקומות שבהם סופרים יכלו לפרסם את
הדברים שכתבו: פורום הסיפורים של האגודה, אתר האגודה, "המימד העשירי",
תחרויות כתיבה וכמובן "היֹה יהיה".
אבל האגודה סיפקה גם במות ממשיות בכנסים שעליהן הועלו מחזות זמר, מופעים ומחזות
שאחרת אולי מעולם לא היו מועלים, וכך פתחה ערוצים חדשים של יצירה. כיום האגודה
מעניקה גם מענק להפקת סרטים.
אידאולוגיה
חלק מן המאמרים ב"עם שתי הרגליים עמוק בעננים" תלו את
המחסור ביצירת מדע בדיוני ופנטסיה בארץ בכך שהמרץ הפנטסטי (אם נקרא לו כך) הופנה
ליצירה פנטסטית גדולה הרבה יותר – מדינת ישראל. אי-אפשר להתעלם מכך שבתקופה שקדמה
להקמת המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה הספרות העברית (כמו תחומים אחרים) הייתה
מגויסת לפרויקט העצום הזה. "אלטנוילנד" של הרצל הוא דוגמה מצוינת לכך –
ספר בעל תמה קלאסית של מדע בדיוני (אוטופיה) שהמטרה היחידה שלו היא לגייס חסידים
לחזון המדיני של הרצל, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אחת הדוגמאות האהובות עלי לאחר
הקמת המדינה היא "דנידין", דווקא מכיוון שלא מדובר ביצירה ספרותית בעל
יומרות. שוב מדובר בנושא ותיק במדע הבדיוני – אדם הרואה ואינו נראה – וכמובן שהוא
משתמש ביכולת זו כדי להילחם באויבי ישראל. כי זה מה שעושים (לפחות כך היה בשנים
הראשונות לצאתה לאור של הסדרה).
שנות ה-70 של המאה הקודמת היו שנות משבר קשות של מדינת ישראל, ויותר
מכל של האידאולוגיה הציונית הקלאסית. החל להתרחש תהליך של שחרור מן האידאולוגיה
הזו, ומן המחויבות לה, שהתבטא במדע הבדיוני שנוצר בארץ, ואפשר את הפריחה שלו
בעשורים האחרונים.
את ראשיתו של תהליך זה אפשר לראות בספר "הדרך לעין חרוד" של
עמוס קינן (1983). זהו עדיין ספר אידאולוגי, אבל האידאולוגיה שהוא מציג היא שונה,
זו האידאולוגיה הכנענית של קינן. יתר על כן, הוא בפירוש מותח ביקורת בספר זה על
האידאולוגיה הציונית הקלאסית ולועג לה. הדמות של מפקד פיקוד הצפון, ראש הכת הצבאית
שתפסה את השלטון בארץ הוא קריקטורה ברורה של אנשים כמו משה דיין, יגאל ידין, יגאל אלון
ויצחק רבין – דור המפקדים הראשון והשני של צה"ל.
בשלב הבא של תהליך השחרור אנחנו מתחילים לראות בחינה של האידאולוגיה של
מדינת ישראל מנקודת מבט חדשה, לא אידאולוגית, נקודת מבטו של היחיד. אלה עדיין
יצירות שמתייחסות לאותה אידאולוגיה, אבל כבר אינן כתובות מנקודת מבט אידאולוגית.
שתי דוגמאות נהדרות לסיפורים כאלה הם "לויהי"
ו"החלל וההר"
של אסף אשרי (שניהם התפרסמו בשנת 2004). בסיפורים אלה אשרי עוסק באתוסים היסודיים
ביותר של האידאולוגיה הישראלית – הקשר לארץ, העלייה, צה"ל ככור היתוך, שכול
ו"משפחת השכול" והתפיסה שהקולקטיב חשוב יותר מן היחיד. אשרי שואל בהם
שתי שאלות – מהו המחיר שהיחיד נדרש לשלם עבור אידאולוגיה זו, והאם אותם יחידים אכן
מוכנים לשלם את המחיר הזה? אלה שאלות שעשורים מעטים לפני כן היה קשה מאוד לשאול
אותן.
תהליך השחרור מן האידאולוגיה מושלם כאשר הצורך לעסוק באידאולוגיה זו נזנח
לחלוטין. אין בכך לומר שאין כל כתיבה אידאולוגית יותר בז'אנר בארץ, אבל זניחת
האידאולוגיה הלאומית מאפשרת עיסוק באידאולוגיות אישיות. דוגמה לכך הוא הספר "ילדי בית הזכוכית"
של יעל פורמן (2011) שעוסק בנושאים של זכויות בעלי חיים, צמחונות, טבעונות ועוד.
השחרור מהאידאולוגיה והמעבר לכתיבה אישית אפשר הרחבה עצומה של הנושאים שבהם עסקה
הכתיבה בתחום, וכך פריחה שלה. אביא כאן רק שלוש דוגמאות מתוך מגוון עצום של
סיפורים כאלה שיצאו בשנים האחרונות.
"מרק עם שקדיות" של רותם ברוכין (בתוך "היֹה
יהיה", 2010) מנצל את הכלים של קסם וכישוף לספר סיפור על געגועים לסבתא.
"הווה מתמשך" של קרן לנדסמן (בתוך "שמים שבורים",
2015) לוקח את אחד הנושאים החביבים על הז'אנר בשנים האחרונות, זומבים, למקום חדש.
לנדסמן מקבילה בסיפור זה את שגרת היום-יום שלנו (עבודה, משפחה וכו') לחיים של
יצורים חסרי מוח.
"משקפיים" של עדו סוקולובסקי ("היֹה יהיה", 2013)
עושה שימוש בכלים של ספרות ספקולטיבית כדי לעסוק בהתמודדות של הורים עם ילדים בעלי
קשיי התפתחות, ילדים אוטיסטים.
יש דבר מה משותף לשני התהליכים שתיארתי לעיל – ההעברה של כלים (ממשיים
ורוחניים) מידי ממסדים לידי קבוצות קטנות יותר, חדשות ולידיהם של יחידים. לתהליך
הזה יש תפקיד גדול מאוד בפריחה חסרת התקדים של המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ שאנחנו
עדים לה לאחרונה.
