הנובלות המועמדות לנבולה

“Rattlesnakes and Men“, Michael Bishop (Asimov’s 2/15)

מייקל בישופ מפרסם כבר מעל ארבעים שנה, הוא זכה בעבר בנבולה ובפרס לוקוס והיה מועמד לפרסים רבים, ולכן לא מפתיע שהנובטלה הזו כתובה היטב. זהו סיפורה של משפחה (מסופר מפי אם המשפחה) שביתה בארקנסו נהרס בטורנדו והם עוברים לעיירה קטנה בג'ורג'יה, שבה חבר של האב ששירת אתו בצבא הבטיח שייתן לו עבודה. כאשר הם מגיעים לשם הם מגלים שלתושבי העיירה (והמחוז) כמה מנהגים מוזרים הקשורים בנחשים, שחלקם הפכו לחוק. האם מתעמתת עם שלטונות העיירה והמחוז בנוגע למנהגים אלה, וכך מציבה את עצמה ואת משפחתה מול כוחות חברתיים רבי עוצמה.

הנובלטה זרועה רמזים המבהירים שהסיפור אינו מתחרש בעולם שלנו, אלא בעולם של היסטוריה חלופית, אבל המסר הוא בהחלט מקומי. זהו סיפור היוצא נגד תעשיית הנשק. המנהגים המקומיים מנוצלים על ידי בעלי עסקים כדי לקדם את עסקיהם, והם קונים פוליטיקאים ומסיתים את המקומיים בשם מנהגים אלה. זו נובלטה לא רעה, אבל לא באמת היה בה משהו שהלהיב אותי והיד הכבדה שבה נכתב המסר מאכזבת מעט.

“And You Shall Know Her by the Trail ofDead“, Brooke Bolander (Lightspeed 2/15)

מאוד נהניתי מהנובלטה הזו. הסיפור מתרחש בעולם שלאחר הייחודיות הטכנולוגית, שבו בני אדם ורובוטים דמויי אדם חיים זה בצד זה. אני מניח שאם צריך להגדיר את הז'אנר אפשר לקרוא לו פוסט סייברפאנק, אבל בלי האוטופיזם הטכנולוגי שנטה לאפיין חלק גדול מן הכותבים בתת-הז'אנר הזה. זה שילוב שהוא כבר התחלה טובה מבחינתי, כי אני אוהב את הז'אנר הזה אבל המטיפנות של חלק מן הסיפורים בו תמיד הפריעה לי.

הסיפור מסופר בגוף הראשון מפי רובוטית בעלת כישורים קרביים, שבעת התרחשות הסיפור היא בלשית פרטית (בערך) שצריכה לחלץ את השותף שלה אחרי שמשימה שהם לקחו על עצמם הסתבכה, והוא נמצא בידיהם של אנשי מאפיה. הוא מתרחש חלקו בעולם הפיזי, וחלקו במרחב וירטואלי. לא אפרט יותר, כדי לא לחשוף יותר מדי פרטי עלילה.

אהבתי את האפיון של הדמויות בסיפור הזה, ואהבתי את ההתפתחות של מערכת היחסים ביניהן. העובדה שהסיפור מסופר בגוף ראשון, והאופי של המספרת, יוצרים פעם בין מה שהקוראים מצפים לו ממערכת היחסים בין הדמויות (מתוך היכרות עם מוסכמות הספרות), לבין הדרך שבה המספרת רואה את מערכת היחסים הזו. מחד זה הופך חלק מן הסיום (שאמור להיות מפתיע) לצפוי מעט, אבל מאידך זה יוצר מתח מעניין בסיפור.

“Grandmother-nai-Leylit’s Cloth of Winds“, Rose Lemberg (Beneath Ceaseless Skies 6/11/15)

יש לי בעיה עם הסיפור הזה. זהו סיפור פנטסיה (ספציפית, על קסם) שמתרחש בעולם שאינו כדור הארץ. למברג בונה מערכת קסם מאוד מעניינת, ומערכת חברתית עוד יותר מעניינת. יש בו אמירה על יחסים בין גברים ונשים, פלואידיות מגדרית, תפקידי גברים ונשים בחברה ועוד. וכל אלה כתובים היטב. הבעיה שלי היא עם גיבורת הסיפור, שפשוט לא אהבתי. זה לא שיש בדמות משהו רע מיסודה, פשוט לא הצלחתי להתחבר אליה והיא שיעממה אותי. העליות והמורדות הרגשיים שלה נראו לי מוגזמים, ואף על פי שהם אולי מתאימים לדמות זה פשוט לא סוג הדמויות שמדבר אלי.

“The Ladies’ Aquatic Gardening Society“, Henry Lien (Asimov’s 6/15)

עוד סיפור שלא ממש אהבתי. תחרות בין שתי נשות חברה בארצות הברית של הרבע האחרון של המאה ה-19 מובילה לאסון אקולוגי עולמי. אפשר להצדיק את העולם הצר של הגיבורה, שכל כולו מתרכז במעמדה החברתי, בתקופה ובסביבה החברתית שבה הסיפור ממוקם, אבל בעידן שלנו עדיין קצת קשה לבלוע את זה. הסיפור כתוב בהומור, אבל בשלב מסוים הבנתי את הבדיחה והיא הפסיקה להיות מצחיקה.

“The Deepwater Bride”, Tamsyn Muir (F&SF 7-8/15)

ה"פ לאבקראפט לא היה ממש סופר מדהים. לא מעט מהסיפורים שלו פשוט לא כתובים כל כך טוב. אבל הוא הצליח ליצור יקום / מיתוס שאנשים עדיין נמשכים לכתוב בו ולחדש בו שמונים שנה אחרי מותו של לאבקאפט עצמו. זהו אחד הסיפורים האלה.

גיבורת הסיפור היא נערה בת 16, בת לשושלת שניחנה ביכולת לראיית העתיד. הסכם עם העתיקים למיניהם מבטיח את בנות השושלת מפני הקטסטרופות המורעפות מן המעמקים, אשר אותן הן יכולות לראות. כמו סיפורים רבים של לאבקראפט גם הנובלטה הזו מתרחשת בעיירת חוף קטנה העומדת בפני אסון. הסטר, המספרת, מתמודדת עם חוסר היכולת שלה לשנות את הדברים שהיא רואה, עם מערכות יחסים בתוך המשפחה ומחוץ לה, ועם ההתבגרות שלה עצמה. לנובלטה הזו יש סוף מפתיע, שנובע בצורה נהדרת מתוך הסיפור. מאוד אהבתי אותו.

“Our Lady of the Open Road“, Sarah Pinsker (Asimov’s 6/15)

עוד סיפור שאהבתי. פאנקיסטית מזדקנת משוטטת עם שני חבריה להרכב ברחבי ארצות הברית. בעולם של טכנולוגיית הולו משובחת שמאפשרת לאנשים לצפות בהופעות "חיות" בסלון ביתם, עולם שנשלט בידי תאגידים, הם חיים מהופעה להופעה ומן היד לפה. יותר משיש לו עלילה גדולה, זה סיפור של "חתיכת חיים". זוהי חתיכה מתוך שגרה קשה, שבמהלך הסיפור הופכת קשה עוד יותר. יש לו סוף פתוח בכוונה, וזה נהדר לדעתי. העיקר בסיפור אינו העלילה, אלא הגיבורה והאופי שלה שמציב אותה בשולי החברה, והניסיון למצוא מקום לקול אישי ומיוחד בעולם הנעשה יותר ויותר שבלוני.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מגמת השליטה הנשית נמשכת! ארבע משש הנובלטות נכתבו בידי נשים ובמרכז כולן ניצבות נשים. מגמה שאני פחות אוהב היא השתלטות הכתיבה בגוף ראשון, אבל זו אינה מגמה חדשה. בחלק מהמקרים (אצל פינסקר ומויר, למשל) היא תורמת לסיפור. במקרים אחרים אין לה שום תרומה, והיא אפילו לא מצליחה לנצל את היתרון המובהק שיכול להיות לכתיבה כזו ביצירת הזדהות רגשית.

למי הייתי מצביע? ככל הנראה פינסקר או מויר.

עדכון הוגו זריז

אני בדרך ל"עולמות", אבל היום בשעות אחר הצהריים או הערב (זמן ישראל) יוכרזו המועמדים להוגו השנה. ההשתתפות בשלב הצעת המועמדים שברה שיאים - הכפילה את עצמה לעומת השנה שעברה - וזה יהיה מבחן כוח ל"כלבלבים" אחרי השנה שעברה. לי כנראה לא יהיה זמן לעקוב אחרי ההכרזות, אבל חפשו את דידי חנוך ואביגייל נוסבאום* בטוויטר שלבטח יהיו מעודכנים יותר ממני.

נתראה בכנס.

* היום בארבע אני אנחה פאנל בהשתתפות אביגייל, דידי וענבל שגיב-נקדימון לגבי ההתפתחויות בז'אנר בעשרים השנים האחרונות (מאז הקמת האגודה).

החלל המסוכן של קורדוויינר סמית

רשומה זו היא עיבוד של ההרצאה שהעברתי ב"ליל יורי" השנה.

"המשוואות הקרות" של טום גודווין (1954) הוא סיפור קורע לב. הוא מסופר מפיו של טייס מעבורת שנמצא בדרכו להעביר תרופות למדענים החוקרים עולם כלשהו. במהלך הטיסה הוא מגלה נוסעת סמויה, נערה צעירה, בחללית שלו, אך הוא יודע שאין לו מספיק דלק כדי להשלים את המשימה עם המסה הנוספת של הנערה. וכעת הוא ניצב בפני דילמה – האם להשליך את הנערה לחלל (כפי שגם מורות הפקודות שלו), או לנסות להשלים את המשימה כשהיא על הסיפון ולהסתכן במותם ובמות המדענים? זו דילמה מוכרת בפילוסופיה, שבה היא מכונה "בעיית הקרונית" (אם כי הנוסח הזה שלה הוצג אחרי כתיבת הסיפור), אבל גודווין מכניס גורם שאין בבעיית הקרונית – האילוץ המדעי-הנדסי, מגבלת הדלק.

הדילמה שבלב הסיפור הזה היא אנושית ומוסרית, אבל מה שגורם לה הן המגבלות הטכניות וההנדסיות של טיסה בחלל. בכך, "המשוואות הקרות" מייצג (גם אם באפון קיצוני) גישה נפוצה מאוד במדע הבדיוני לטיסה בחלל. גישה זו מתייחסת לטיסה בחלל כאל בעיה מדעית והנדסית, והיא שעומדת במרכז הדיונים ביצירות אלה. זה נכון במיוחד ל"תור הזהב" של המדע הבדיוני – שנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת.

הצד השני של גישה זו הוא שליציאה לחלל יש גמול למרות (ואולי בזכות) הקשיים הכרוכים בה. היינליין ניסח בצורה תמציתית את הגמול הגדול ביותר כשאמר "כדור הארץ הוא סל שביר מדי להניח בו את כל הביצים של האנושות". את הגישה הזו, הרואה את הגמול ביציאה לחלל, אפשר למצוא גם בדיונים על הטיסה בחלל מחוץ למדע הבדיוני. הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא כנראה נאומו של קנדי משנת 1962 שבו התחייב שארצות הברית תנחית אדם על הירח עד סוף אותו עשור. קנדי דיבר על כך שהתמורה על עשיית "הדברים הקשים", כפי שהוא כינה אותם, תהיה התועלת שארצות הברית תפיק מהתגייסות מדעית וטכנולוגית זו.

בלב התקופה הקלאסית הזו, בשנת 1950, התפרסם הסיפור הראשון של קורדוויינר סמית – "הסורקים חיים לשווא". "הסורקים" עוסק בטיסה בחלל ובאסטרונאוטים, אבל בדרך שונה לחלוטין מסיפורי המדע הבדיוני המקובלים. בעולם שהוא מתאר יש משהו שנקרא "דווי חלל" ההורג או פוגע קשה באנשים הטסים בחלל, אלא אם כן הם נמצאים בתרדמת. צוותי ספינות החלל עוברים ניתוח מיוחד כדי להגן עליהם המנתק או מצמצם את יכולתם לחוש תחושות פיזיות (מישוש, ראייה, שמועה וכו'). הבעיה היא שהניתוח הזה מעמעם או מבטל גם את יכולתם לחוש רגשות, ובכך שולל מהם את האנושיות שלהם.

המאפיין הזה, האיום על האנושיות או על חלק ממנה, חוזר פחות או יותר בכל סיפור של סמית העוסק בטיסה בחלל. סמית לא מתעניין כלל בטכנולוגיה של הטיסה בחלל, זהו עבורו טכנו-בבל חסר משמעות, אבל הטיסה הזו צופנת בחובה סכנה לאנושיות של הטסים בחלל. אפשר להראות את זה ברבים מסיפוריו, אבל אני אטפל כרגע רק בשני סיפורים שעלילתם קלאסית, והטיפול של סמית בהם ייחודי.

The Colonel Came Back From Nothing At All הוא סיפור של גילוי אחד השלבים בטיסה גבוהה ממהירות האור. הסיפור נפתח בחדר בית חולים שבו שוכב על הרצפה גבר עירום, פניו כלפי הרצפה. בכל פעם שמנסים להלביש אותו או להשכיב אותו במיטה, הוא נאבק עד שהוא מצליח לחזור לתנוחה זו. אנחנו לומדים שהוא טייס ניסוי שהשתתף בניסוי לטיסה במהירות גבוהה ממהירות האור. איפה שהוא ליד הירח כלי הטיס שלו נעלם, והטייס הופיע כך – עירום ובתנוחה שבה הוא נמצא – בסנטרל פארק.

סיפור מדע בדיוני מקובל של התקופה היה שואל מה קרה – מה השתבש בניסוי, מה קרה לכלי הטיס. סמית לא עוסק בכך כלל. השאלה שמעסיקה אותו היא מה קרה לאדם, ואיך אפשר "להפוך אותו לאדם שוב", כפי שמנסח זאת אחד הרופאים המטפלים בו. מכיוון שאותו טייס איבד את האנושיות שהייתה בו. הסיפור כולל תשובה עקיפה וחלקית לשאלה "מה קרה", אבל היא אינה עיקר הסיפור. עיקר הסיפור הוא השבת האנושיות של טייס הניסוי, הכרוכה בקשר טלפתי ושאר פרטים שאין בינם ובין מדע והנדסה דבר.

דוגמה אחרת אפשר למצוא בסיפור Three to a Given Star. הנושא של הסיפור מקובל וותיק בז'אנר – חייזרים מאיימים מתגלים ואנשים נשלחים להילחם בהם. למעשה, הסיפור מאוד לא רגיל לסוגו. המלחמה עצמה תופסת רק כשתי פסקאות, ורוב הסיפור עוסק במה שבא לפני המלחמה ומה שקורה אחריה. מה שבא לפני המלחמה הוא המעניין אותי כאן, מכיוון שהוא מתאר מסע בחלל.

האנשים הנשלחים להילחם בחייזרים אינם באמת אנשים. הם כלי נשק. אלה הם אנשים שהניחו למנתחים ולמהנדסים של "ההשגחה" (המוסד השולט במין האנושי) להפוך אותם לכלי נשק רבי עוצמה. ואת החלק הראשון של הסיפור, החלק שמקדים את המלחמה, הם מבלים בטיסה בחלל כשהם דנים בשאלה מדוע הניחו לעצמם לעבור תהליך זה. כחצי מהסיפור מוקדש, אם כן, לשאלה מדוע אותם אנשים לשעבר הניחו לעצמם לוותר על האנושיות שלהם.

מדוע זה אופיו של החלל אצל סמית? לדעתי זה קשור לרקע שלו. רבים מכותבי המדע הבדיוני של התקופה (סמית פרסם בין 1950 למותו ב-1966, ועוד כמה סיפורים שלו יצאו לאור לאחר מותו) באו מרקע של המדעים המדויקים. סמית בילה רבות משנות חייו הראשונות בסין ובגרמניה, ובבגרותו היה איש המודיעין הצבאי (בזמן מלחמת העולם השנייה), איש משרד החוץ האמריקאי ואקדמאי. תחומי ההתמחות שלו היו המזרח הרחוק בכלל וסין בפרט. אבל סמית היה גם אחד המפתחים של תחום הלוחמה הפסיכולוגית, ועסק בנפש האדם ובדרך שבה היא מושפעת. ("זהובה הייתה הספינה, הו! הו! הו!", למשל, הוא סיפור שכולו לוחמה פסיכולוגית.) לכן השאלה העיקרית שעניינה את סמית בנושא היציאה לחלל לא הייתה הנדסית. הוא הניח כמובן מאליו שנצא לחלל. השאלה שהעסיקה אותו הייתה איך הנפש האנושית תשרוד שם. איך האנושיות תוכל להתמודד עם סביבה כלך כך לא אנושית.

אך יש שאלה נוספת שצריך לשאול בנוגע לנושא היציאה לחלל אצל סמית – למה לטרוח? אם החלל כה מסוכן ומפחיד, מאיים על עצם האנושיות שלנו, למה אנו בכלל יוצאים לחלל? יש לכך שתי תשובות. האחת היא שזהו הטבע האנושי. הצורך שלנו לגלות ולחקור כה עז שאנחנו מעזים מול הסכנות החמורות ביותר. אבל התשובה השנייה היא המעניינת יותר – אנחנו חייבים לעשות את זה למען האנושיות שלנו.

סמית לא כתב הרבה מדע בדיוני, פחות מארבעים סיפורים (שמהם שתי נובלות אוחדו לספר), אבל כולם מתרחשים באותו יקום. הם מתארים את תולדות האנושות על פני כחמישה-עשר אלף שנה, ומתואר בהם תהליך הגילוי מחדש של האדם. כך סמית קורא לו במפורש. תחת שלטון "ההשגחה" איבדה האנושות משהו מן האנושיות שלה. היציאה לחלל, ההתייצבות מול הסביבה הלא אנושית והמאיימת, והגילויים שיגלה האדם אודות עצמו בעולמות אחרים, חיוניים לתהליך זה. גילויו מחדש של האדם, גילויה מחדש של האנושיות, ראויים לכל סיכון בעיניו של סמית.