לפני
חודשים אחדים קשה היה לא להיתקל בשם The Shambling Guide to New York City ("המדריך למדדה בניו יורק"), ספרה של מור לאפרטי,
באתרים השונים שעוסקים במדע בדיוני ופנטסיה. אבל מה שגרם לי בסופו של דבר לקנות את
הספר כאשר ראיתי אותו בחנות היה ציטוט של סקוט סיגלר על הכריכה: "אם באפי
הייתה מתבגרת, הולכת לטיפול ומוצאת עבודה אמתית, זה היה נראה ככה." סיגלר לא
מדייק, האופי של באפי וזואי נוריס, גיבורתה של לאפרטי, שונים מדי. אבל יש דבר מה
בסיסי דומה בין היצירות האלה, והוא קשור לשינוי פרדיגמה מסוים שווידון והכותבים של
"באפי" היו ממיצגיו הבולטים.
אם לתמצת
את העלילה של "המדריך למדדה בניו יורק" – זואי נוריס, כותבת ועורכת של
מדריכי טיולים, מגיעה לניו יורק ומקבלת עבודה כעורכת בהוצאה לאור חדשה שמפרסמת
מדריכים; זה מוליך אותה ללב לבו של עולם "העדה", עולמם של הערפדים, אנשי
הזאב, הזומבים וכל שאר היצורים המוכרים מעולם הפנטסיה. הספר מוקדש לניסיון שלה
למצוא מקום בעולם זה, וכמובן לקרב גורלי שנראה שאין יצירה בז'אנר הזה שיכולה
להסתדר בלעדיו. בכך "המדריך למדדה בניו יורק". הניסיון למצוא מקום בעולם
המפלצות הוא שינוי פרדיגמה, המשותף ללאפרטי ולבאפי.
 |
| הספר של לאפרטי. ההמשך אמור לצאת בקרוב |
שתי
פרדיגמות עיקריות ביחסי בני אדם-מפלצות נשברו ב"באפי". המעניינת פחות
לדעתי הוא ההיפוך הידוע – במקום שהמפלצות רודפות אחרי הנערה היפה, היא זו הרודפת
אחריהן. האחרת היא שבני אדם ומפלצות לא יכולים להתקיים זה בצד זה, פן שמודגש הרבה
יותר בעונות המאוחרות של הסדרה. במשך חלק לא קטן של היסטוריית הכתיבה הפנטסטית
ההנחה הייתה שדו-קיום הוא בלתי אפשרי, ומלחמת חורמה נטושה בין המפלצות לבין בני
האדם. זו הנחת היסוד המגולמת גם בהצהרת
המשימה החוזרת בכל פרק בפתיח של "באפי". אבל בפנטסיה של שני העשורים
האחרונים, בעיקר בפנטסיה האורבנית, אנו מוצאים שוב ושוב שהנחת היסוד הזו נשברת.
עד לעת
האחרונה, גם כאשר עולמות המפלצות ובני האדם התקיימו זה בצד זה, עולם המפלצות
הפנטסטי היה גלוי רק ליחידי סגולה. הדפוס הרגיל של התגלות המפלצות היה בהתפרצויות
מקריות שבהן העולם הפנטסטי היה מאיים על עולם בני האדם, ובייחוד על גיבורי היצירה.
המאפיין הזה נמשך גם לתוך הפנטסיה האורבנית,
כפי שאפשר לראות ב"מלחמה למען האלונים" אל אמה בול (1987), או ב"מקום
לעוף בו" של צ'רלס דה לינט (1998). אבל ביצירות של עשרים השנים האחרונות
(בערך) אנחנו מוצאים יותר ויותר דפוס שונה, שבו שני העולמות מתקיימים זה בצד זה,
תוך הכרה הדדית וכאשר מתקיימים מנגנונים מוסדרים לקיום של שני העולמות במקביל.
דוגמה עדכנית ומקומית לכך היא "דם כחול" ורד טוכטרמן (2011), שמניע
העלילה שלו הוא בדיוק מנגנון כזה. הדברים שהרשימו אותי ב"מדריך למדדה בניו
יורק" קשורים בתכונה זו של הספר, המתבטא בנחישות של זואי למצוא לעצמה מקום
בשני העולמות, ובעולם המרשים של מנגנוני קיום הדדי שלאפרטי בנתה עבור המפלצות ובני
האדם שלה.
 |
| הספר של ורד טוכטרמן. ההמשך אמור לצאת בקרוב |
יצירות
אלה אינן חפות מההתפרצויות האלימות של עולם המפלצות לעולם ה"רגיל" ומהאיום
שהזכרתי קודם. אחרי הכול, המפלצת לעולם תהיה מפלצת ואיומים כאלה הם לב הדרמה של
ספרות מפלצות. אבל זו כבר אינה חזות הכול. התפרצות כזו משמעותה כבר לא בהכרח
מלחמה, אלא היא יכולה להיות ניסיון להסדיר את פעולת המנגנונים האלה כדי לשלוט
בהתפרצות, לנטרל את האיום ולהשיב את הסדר על כנו. אני לא מצליח להיזכר ביצירה שבה
זה נעשה בצורה טובה יותר מאשר ב"מדריך למדדה בניו יורק".
השינוי
הזה קשור לדעתי לגורמים אחדים. קודם כל הוא קשור למגמות חברתיות של פתיחות וקבלה. לגלובליזציה
ולפוסט-מודרניזם יש תפקיד ברקע העמוק של זה, כאשר ההיכרות המעמיקה עם תרבויות זרות
בצד האינדוקטרינציה של קיום "נראטיבים" המחליפים את ה"אמת"[1]
עזרו להפוך את הרעיון של סיפור של "לא אנשים" המתקיים לצד סיפור של
אנשים למשהו מקובל יותר. אולי זה קשור לדיון הגלוי ולפתיחות הגוברת בכל מה שקשור
למיניות לא הטרונורמטיבית – חברתית, בעולם המערבי הנוצרי של המאה העשרים (לפחות),
מגדריות שונה הייתה גורם שאיים להתפרץ מתוך עולם צללים ולזרוע מבוכה בעולם
ה"מקובל". אולי ככל שהדימוי הזה הולך ונחלש זה משתקף בנכונות לקבלת
"אחרים" אחרים בספרות הפנטסטית כמי שיש להם מקום בעולם היום-יום. יכול
להיות שאני מייחס לכך חשיבות רבה מדי ואלה שני פנים של אותו תהליך, אבל כסמן של
שינוי חברתי הנושא של מיניות חשוב מאוד לדעתי.
אבל יותר
מכול, מעבר לכל כוח חברתי שהספרות מייצגת (והיא תמיד מייצגת כוחות חברתיים) לא היה
מנוס מזה מבחינת הספרות עצמה. בשלב מסוים סיפורי האימה בדפוס המקובל ממצים את עצמם
והופכים משעממים. כדי להמשיך לכתוב על מפלצות, לא הייתה בררה אלא להתחיל לכתוב
יחסים מורכבים יותר בין בני אדם ומפלצות, לתת להם לחיות זה בצד זה. אני חוזר
ל"באפי" כי שבע העונות שלה הן דוגמה נוחה למעבר הזה. בשלב מסוים העובדה
שהנערה היפה הפסיקה לברוח ממפלצות והתחילה לרדוף אחריהן פשוט לא הייתה מסוגלת
לתמוך יותר בעלילות וודאי לא ב"ארקים" של עונות שלמות. לכן בעונות המאוחרות
יותר ווידון והכותבים האחרים היו צריכים למצוא דרכים לגרום לבאפי ומרעיה לקיים
מערכת של חיים הדדיים בצד המפלצות, ואת זה עושה לאפרטי היטב ב"מדריך למדדה
בניו יורק".
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
[1] כן,
זו אינדוקטרינציה, בין אם מסכימים לה או לא.