קראתי
לאחרונה שוב את "מלחמה לנצח" של ג'ו הולדמן, הספר שנחשב לתשובה ההיפית
ל"לוחמי החלל" (Starship Troopers) של היינליין. הספר של
היינליין יצא ב-1959 ונכתב תחת הרושם של מלחמת העולם השנייה והאיום של המלחמה
הקרה. בחברה המיליטריסטית של היינליין הצבא לא יכול לעשות כל רע, והשירות בצבא
(למעשה עצם הנכונות לשרת בצבא) היא המפתח לקבלת אזרחות מלאה. ספרו של הלדמן יצא
לאור בשנת 1974, הוא טבוע בחותם תרבות ההיפים והטראומה של מלחמת וייטנאם.
כמה
דוגמאות לרוח שנות ה-60 וה-70 שמפעמת בספר: ויליאם מנדלה, הגיבור, הוא פאציפיסט שגויס
לצבא נגד רצונו; ההורים שלו היו היפים (זה נאמר במפורש) וזנחו את שמות המשפחה
הישנים שלהם לטובת השם "מנדלה" שנלקח מהתרבות ההודית ואוית לא נכון;
כאשר מתבררת סיבת המלחמה מסתבר שהיא נבעה משוני תרבותי בין בני האדם והחייזרים שלא
אפשר להם לתקשר; "הקומפלקס הצבאי התעשייתי" ניצל תירוצים קלושים כדי
לצאת למלחמה שתשמר את כוחו בשעה שהמין האנושי עמד על סף ויתור מוחלט על המוסד
החברתי הזה; הצבא טיפש, תמיד.
בהתחשב
ברקע הזה, הפתיע אותי דבר מה ששמתי לב אליו בקריאה הזו לראשונה, והוא היחס של
הולדמן להומוסקסואליות. הציפייה הלא מודעת שלי הייתה שרוח "כת האני" של
שנות ה-60 שקידשה את הפתיחות והבחירה החופשית תשרה גם על הנושא הזה, אבל התגלה לי
מצב שונה. אומר כמה מילים על העולם של הספר ומבנהו כדי שאוכל לדבר בצורה טיפה
ברורה יותר על הנושא הזה להלן.
בעולם של
הולדמן אין מסע במהירות גבוהה ממהירות האור, אבל יש קפיצות דרך "חורי
תולעת" (הוא קורא להם "קולפסארים") שמשמען התרחבות הזמן האישי ביחס
לזמן העובר על כדור הארץ. הספר מחולק לחלקים אחדים, על פי הקריירה הצבאית של מנדלה
שמתחילה בשנת 1997 ומסתיימת בשנת 3143. עליו עצמו עוברות רק שנים ספורות, אבל הוא חוזה
בשינויים עצומים שעוברים על התרבות האנושית (והמין האנושי).
בשני
החלקים הראשונים, המתייחסים לשנים 2024-1997, אין כמעט התייחסות להומוסקסואליות. למעשה,
היא בולטת בהיעדרה. הצבא שבו משרת מנדלה הוא צבא מעורב, ולמין יש מקום של כבוד
בתיאור העולם, אבל בין כל האנשים האלה אין ולו הומוסקסואל אחד – גבר או אישה. הפעם
הראשונה שמנדלה נתקל בהומוסקסואל היא בתדרוך שהם מקבלים לפני חזרתם לכדור הארץ
בתום השירות, ועבור מנדלה אותו אדם הוא ממילא פריק מוזר שבא מהעתיד הסובייקטיבי שלו.
אנחנו
מגלים שההומוסקסואליות נפוצה כעת בכדור הארץ, אבל הצורה שבה היא נפוצה היא בעייתית
מאוד. המתדרך אומר שממשלות כדור הארץ מעודדות את ההומוסקסואליות כאמצעי לפיקוח על
גידול האוכלוסייה, כלומר זהו מכשיר חברתי בידי הממשלה ולא בחירה אישית. השינוי
החברתי הזה שעבר על כדור הארץ בעשרים ושבע שנים לא משתקף בחברה הקרובה של מנדלה
(שעליו עבור רק שנים מעטות) שנותרה הטרוסקסואלית לחלוטין.
החלק
השני של הספר בעייתי הרבה יותר. חלק זה מתחיל ב-2024, לאחר שמנדלה התגייס מחדש
ומונה לקצין. כפי שאמרתי, בחברת כדור הארץ שממנה באים החיילים שלו ממשלות מעודדות
הומוסקסואליות. בפתיחת החלק הזה אנחנו מוצאים תיאור של יחידה המתכוננת לקרב,
ושתיים מהחיילות, נאהבות, מבקשות רשות להיפרד לפני הקרב. ואז באה הפסקה הזו: "התרגלתי
ללסביות בחדשים שחלפו מאז יצאנו את כדור-הארץ. אף חדלתי להתמרמר על שאבדו לי
בנות-זוג פוטנציאליות. אבל הגברים עדיין עוררו בי סלידה והעבירו בי צמרמורת."
(ע' 127)
חלק הספר
שמתאר את מסע המלחמה הזה קצר למדי, והרגשות המוצהרים האלה לא ממש באים לידי ביטוי
כאשר הוא מתאר את הרופא הצבאי שמטפל בו לאחר שהוא נפצע. אבל זו אפיזודה שולית למדי
בספר.
הומוסקסואליות
ממלאת תפקיד חשוב הרבה יותר במסע המלחמה הבא (האחרון) של מנדלה, שבו הוא מפקד
"כוח מהלומה" (פלוגה). במאה ה-25 (שבה מנדלה מוצא את עצמו כעת) כל
אוכלוסי כדור הארץ הם הומוסקסואלים, הם אינם נולדים אלא מגודלים ברחם מלאכותי,
אינם חווים את טראומת הלידה ואוכלוסיית כדור הארץ מורכבת מ"מיליארד
הומוסקסואלים יציבים לחלוטין בנפשם". (ע' 152) לכאורה זהו תיאור חיובי של
הומוסקסואליות ומנדלה טוען באותה הזדמנות שהוא סובלני. זו הצהרה מוזרה מעט בהתחשב
בדברים שנאמרו קודם, לא רחוק בקו הזמן האישי שלו. בן שיחו באותה שיחה אומר
שהפרופיל הפסיכולוגי שלו מראה שהוא "חושב" שהוא סובלני.
למעשה,
ההומוסקסואליות מהווה מכשול עיקרי ביחסים בין מנדלה המפקד לפקודיו. הולדמן מנסה
להציג פער התרבותי בין אנשים שנולדו בהפרש של ארבע מאות שנה, אבל מתעכב כמעט אך
ורק על נושא הזהות המינית. החיילים מכנים את מנדלה "הסוטה הזקן" ופער
המיניות ביניהם מודגש שוב ושוב על ידי הולדמן כגורם הזרות העיקרי.
אם לא די
בכך, המידה שבה הלגיטימיות הזו של ההומוסקסואליות בעיני מנדלה היא רק מס שפתיים
מתגלה בסוף הספר. כאשר מנדלה ושרידי אנשיו חוזרים מההצבה המרוחקת שלהם במאה ה-32,
הם מגלים שבני האדם זרים מתמיד. כעת כל בני האדם, נשים וגברים, הם אורגניזם יחיד
"כליל שלמות" מבחינה גנטית, שנוצר בהשבחה אאוגנית, שלו תודעה אחת. גם
תיאור מיניות שלהם בעייתי, אבל לא אכנס אליו כאן.
צ'רלי,
חברו ההמוסקסואל המוצהר של מנדלה שנולד במאה ה-25, מזדעזע עמוקות למחשבה
ש"אדם" (אותה ישות חדשה) מרשה לאנשים לשנות את הקיטוב שלהם
להטרוסקסואליות, ואפילו מעודד את זה. מסתבר להם שיש בגלקסיה כוכבים אחדים שאינם
מיושבים על ידי "אדם" אלא על ידי בני אדם "רגילים", ותיקי
קרבות. על פי "אדם" רבים מהם ביקשו להפוך להטרוסקסואלים "כדי שיסתגלו
ביתר קלות לחברות האחרות ההן". (ע' 216) בשום מקום הולדמן לא טורח להסביר למה
הטרוסקסואליות היא המפתח ל"הסתגלות" לחברות אלה, לא נראה שזה עולה כלל
על דעתו. אפילו צ'רלי לא שואל את השאלה הפשוטה הזו: למה, אם הטרוסקסואליות נחשבה
הפרעה ואותם הומוסקסואלים היו "יציבים לחלוטין בנפשם", החברות האלה הן
הטרוסקסואליות?
התירוץ
של הולדמן (יצירת מגוון גנטי למקרה הצורך) הוא קלוש בהתחשב במדע המיוחס
ל"אדם", וגם אם נקבל את ההנחה שיש צורך בהטרוסקסואלים לצורך זה, לא
אמורה להיות סיבה שתמנע מהומוסקסואלים להתקבל בחברה. אוסיף רק שמעט הדמויות
שהולדמן טורח לתאר בשלב זה של הספר הופכות להטרוסקסואליות כלאחר יד, אף שחלק מהן
הזדעזעו במפורש מהרעיון מוקדם יותר.
מנדלה של
הולדמן מייצג נאמנה במובנים רבים את המרד של ההיפים בשנות ה-60 וה-70 במוסכמות
החברתיות של ארצות הברית. אבל בכל מה שנוגע למיניות, מנדלה והולדמן נטועים היטב
בחברה האמריקאית השמרנית של עשורים קודמים.
