כאשר קראתי לפני זמן מה שוב את "להט קדוש" של ברוס סטרלינג, עלה בדעתי שזו אחד משני ספרי המדע הבדיוני היחידים שאני מכיר שעוסקים ברצינות בכלכלה ומעניקים לה מקום חשוב בעיצוב העולם שלהם. הספר האחר הוא "אקסלרנדו" של צ'רלס סטרוס (אם כי אפשר למצוא עוד קצת התייחסויות רציניות קצרות יותר בסיפורים קצרים אחרים של סטרלינג ובכמה סיפורים של דקטורוב). זה מוזר, מכיוון שאת ההשפעה של הכלכלה המשתנה אנו חשים על בשרנו מדי יום, לעתים אפילו לפני ההשפעות של השתנות הטכנולוגיה. להלן כמה מחשבות שלי בשאלה מדוע העיסוק הזה נדיר למדי.
ישנן יצירות שעוסקות בהיבטים שונים של כלכלה, בדרך כלל פריפריאליים. "המנושל" של לה גווין עוסק בתורות פוליטיות-כלכליות, אבל לא מדבר על התהוות שיטות כלכליות אלא מניח את קיומן (הדומה מאוד לקיום שלהן בעת כתיבת הספר) ודן בהשפעות שלהן. היינליין ב"עריצה היא הלבנה" עוסק קצת בכלכלת מחסור, בעיקר כבסיס למרידה, ובספרים אחרים מתיימר ללמד איך לעשות כסף. אסימוב בטרילוגיית המוסד שואל קצת דגמים כלכליים מההיסטוריה כדי לתאר את התפתחות היקום שלו. אבל איש מהם לא עוסק ברצינות בכלכלות שונות מהותית, בהתפתחותן ויותר מזה בדרך שבה הן מעצבות את החברה.
סטרלינג לעומתם מבחין ב"להט קדוש" בין "כסף הזקנים", ההשקעות לטווח ארוך שהן המטבע ה"רציני" היחיד, לבין "כסף הצעירים" – מזומנים, אשראי וכו', שיוצרים למעשה שתי מערכות כלכליות מקבילות באותו עולם. סטרוס עושה את זה שוב ושוב בשלבים שונים של התפתחות העולם ב"אקסלרנדו", כאשר הוא מתאר שלל כלכלות שונות: כלכלה שבה למוניטין של האדם ערך ניתן לכימות; כלכלת שפע שאינה מבוססת על ערך של סחורות הנגזר מן הנדירות שלהן; כלכלה שבה רוחב פס ומרחב אחסון הם המטבע העובר לסוחר; ולבסוף "כלכלה 2.0" הפוסט-אנושית.
נדירות העיסקו בכלכלה לא מאוד מפתיעה, בהתחשב באתוס של המדע הבדיוני שתמיד הוצג כניסיון לבחון את ההשפעה של התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות על החברה. גישה זו מציבה את הטכנולוגיה והמדע במרכז אפילו ביצירות מדע בדיוני "רך" שמתיימרות לא לעסוק בהן ישירות, ועל אחת כמה וכמה ביצירות מדע בדיוני "קשה" שלעתים כל כך מתרכזות במדע ובטכנולוגיה שהסיפור עצמו נשכח. לכך מצטרפת העובדה שרוב כותבי המדע הבדיוני הראשונים באו מתחום המדעים המדויקים וההנדסה, והם הקדישו פחות תשומת לב למדעי הרוח והחברה למיניהם. בכך ניתן הטון לז'אנר כולו.
קוראי וכותבי מדע בדיוני למדו לחפש את האלמנטים האלה בכתיבה, בין השאר מכיוון שהם מרהיבים ומלהיבים. טיסה בין כוכבית, כלי נשק אקזוטיים, המרחב הווירטואלי לגווניו, עיצוב מחדש של גוף האדם וכן הלאה "סקסיים" הרבה יותר לכתיבה ולקריאה מאשר כלכלה מבוססת מוניטין. דרך אגב, כמו ניבויים טכנולוגיים של המדע הבדיוני גם כלכלה זו כבר אינה רק נחלתם של קורי דקטורוב או צ'רלס סטרוס (בפרקים הראשונים של "אקסלרנדו") אלא היא נידונה ב"פורבס". בכתיבה של "הדור החדש" ניכר המעבר למה שהיינליין (אם זיכרוני אינו מטעני) כינה באחד המקומות "המדעים המטושטשים". שני מדעים כאלה בלטו במיוחד. האחד הוא התחום של סוציולוגיה ואנתרופולגיה ביצירות של כותבים כמו לה-גווין שבחנו חברות שלמות, את ההשתנות שלהן ואת המפגשים ביניהן. האחר היא הפסיכולוגיה כאשר כותבים החלו לבחון את הפן האישי בכלים של מדע בדיוני, כאשר הדגש בחלק מהמדע הבדיוני עבר מ"החלל החיצון" ל"חלל הפנימי" (באנגלית זה נשמע יותר טוב – From outer space to inner space). העיסוק בכלכלה ביצירות אלה נגע בדרך כלל לאידאולוגיות כלכליות-חברתיות או לדרך שבה משברים השפיעו על חברות ויחידים.
גם טבעה של הכלכלה (כמדע) תרם להתעלמות זו. זהו תחום רב משתנים וכאוטי בטבעו שהתחזיות בו קשות, ותדיר הן מופרכות על ידי המציאות. יתר על כן, בגלל התלות של הכלכלה בטכנולוגיה וקצב השינוי המהיר של הטכנולוגיה, באופן אירוני רוב התחזיות האלה מנסות להסתמך על מודלים המתייחסים לגורמים כלכליים שאינם עוד רלוונטיים. אולי לא מפתיע שהניסיונות של סטרלינג, דוקטורוב וסטרוס מתייחסים פעמים רבות לכלכלת שפע, שאינה רק וריאצאיה על כלכלת המחסור המוכרת שלנו אלא היא שונה ממנה מהותית.
מדוע, אם כן, מתחילה כיום התייחסות רצינית יותר לנושא? במידה מסוימת זה נובע מכך שהיה לנו זמן לשכוח את מרקס וסטלין. במסגרת הניסיונות לנסח חוקים להיסטוריה, מרקס פיתח את הרעיון שהיחסים הכלכליים הם הגורם האחד המעצב את התפתחות ההיסטוריה. הביטוי המדיני שקיבל הרעיון בדמות המשטרים הקומוניסטיים הטוטאליטריים, יחד עם הבלטת האידאולוגיה המדינית-כלכלית כציר המלחמה הקרה, הטילו צל שאי-אפשר היה לצאת מתחתיו על הדיון הספרותי בכלכלה. עדות טובה לכך היא "המנושל" של לה-גווין שהשיטות הכלכליות בו הן תשתית למדינות ולמדיניות (וליותר מכך, כמובן). היה צורך להגיע לעידן פוסט-קומוניסטי כדי שאפשר יהיה שוב לנהל דיון במודלים כלכליים המעצבים חברה בלי להיות שבויים במערך ההקשרים של המרכסיזם, הביטויים הקומוניסטיים שלו והמלחמה הקרה.
במידה מסוימת היינו צריכים להשתחרר גם מצלם של אדם סמית והליברליזם הכלכלי, ושחרור זה קשור במידה רבה להופעת כלכלת המידע. כלכלת המידע (שזכתה אי-אז בימי בועת הדוט-קום לכינוי "כלכלה חדשה") במידה מסוימת הפכה על ראשה את עקרון היסוד של כלכלת המחסור הקלאסית. כלכלת המחסור מתבססת על העיקרון שככל שמוצר נדיר יותר, ערכו עולה; כלכלת מידע מעניקה דווקא ערך גבוה ל"מוצר" נפוץ.[1] השילוב של חוסר שביעות הרצון מהקפיטליזם ומהאידאולוגיה של שוק חופשי לגמרי תרמה לכך.
אם להתבסס על שני הספרים שהזכרתי בראשית הרשומה הזו, הדיונים האלה בכלכלה בדיונית יכולים להיות מרתקים, ולהציע נתיבים חדשים במדע הבדיוני.
וכמעט שכחתי, הדפסה ביתית בשלושה ממדים. הטכנולוגיה הזו הולכת לחולל מהפכה אמתית בכלכלה שלנו, והמדע הבדיוני מתחיל לכתוב עליה ועל ההשלכות שלה ברצינות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
[1] הדוגמה ההיפותטית הקלאסית היא מכשיר הפקסימליה "הראשון", שהיה חסר ערך עד שהיה מכשיר פקסימליה שני. דברים אלה הם, כמובן, הפשטה גסה ולא מדויקת, בין השאר משום שאני לא כלכלן, אבל העיקרון תקף – איש לא יציע לעולם לשלם לי לכתוב פוסטים או יציע לי לפרסם את המוצרים שלו כאן, פשוט מכיוון שאין לי מספיק קוראים.