דיאנה וין ג'ונס, סופרת הפנטסיה שכתבה בעיקר לנוער, הלכה לעולמה היום בגיל 76. לא קראתי הרבה דברים שלה, אבל "הבריון של ארצ'ר" שקראתי לפני כמה חודשים הוא ספר נהדר, אחת ההוכחות שאפשר לכתוב ספרות לנוער שהיא טובה ולא משנה באיזה גיל קוראים אותה. שווה לקרוא את גילי בר הלל-סמו, שכתבה עליה הרבה יותר טוב מכפי שאני אוכל.
Pages
▼
26.3.2011
חולות בחלל
אי-אז רז גרינברג ארגן ערב עיון בנושא חולית וביקש ממני להעביר הרצאה על קשרים בין חולית למזרח התיכון. אני חושב שקצת הפתעתי אותו כשהחלטתי לדבר דווקא על הקשרים בין חולית לבין היסטוריון מוסלמי מהמהאה ה-14, אבן ח'לדון. ועכשיו ההרצאה ההיא עלתה ל"בלי פאניקה" כמאמר.
לקט לינקים
פרסים (עוד כמה)
אלן דאטלו מביאה את רשימת המועמדים לפרס בראם סטוקר, הורכז הזוכה בפרס טיפטרי לשנת 2010, וגם זוכי פרס ספקטרום ליצירות אמנות בז'אנר.
שני מאמרים וכותב אחד
דמיאן וולטר כותב על "מדע בדיוני ספרותי" בניסיון לציין כמה יצירות ויוצרים שחורגים מהדימוי של הז'אנר כספרות "פאלפ". אני לא בטוח מה אני חושב לגבי הנושא בכלל (לא ניכנס כרגע ליצירות שהוא מציין), כי אני לא בטוח אם מאמר כזה באמת עוזר לשבור את הדימוי של הז'אנר או מנציח אותו כאשר הוא מציין את היוצאים מן הכלל. עורר בזיכרוני הדים מהוויכוח ההוא בפורום אורט על השאלה האם לתייג ספרי ז'אנר ככאלה.
את המאמר הזה קראתי רק בגלל השם שלו "טיפוח והאכלה של הסופרים החביבים עליך" כי השם חמוד וחשבתי שהוא עומד לעסוק בנושאי עריכה. מסתבר שהוא טוען שכדאי לשלם קצת יותר על ספרים כדי שהסופרים החביבים עלינו יוכל להמשיך לכתוב. מה שמזכיר לי אני חייב לכתוב פוסט על דריל גרגורי מתישהו.
שווה להציץ מפעם לפעם על האתר של ג'יימי טוד רובין, או לפחות לחפש את הפוסטים שהוא כותב בשביל SF Signal שהם קצרים ומעניינים.
שווה להציץ מפעם לפעם על האתר של ג'יימי טוד רובין, או לפחות לחפש את הפוסטים שהוא כותב בשביל SF Signal שהם קצרים ומעניינים.
19.3.2011
זומבים על הצלב
הערה מקדימה
בפולקלור של רוב האזורים בעולם אפשר למצוא צורה זו או אחרת של מת שהוחזר לחיים באמצעים מאגיים. אבל הזומבי שהתקבע בתודעה הציבורית שלנו (בעולם המערבי) מבוסס בעיקר על הזומבי מהאיטי והגלגולים שלו בוודו של ניו אורלינס והלאה משם. אלה הזומבים שאליהם אני מתייחס להלן.
בסמסטר הנוכחי יש בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית קורס ששמו "האקדמיה למדע בדיוני". מדי שבועיים מתכנסים הסטודנטים לצפות בסרט מדע בדיוני, שלפניו הרצאה של מרצה אורח ולאחריו דיון (לקראת כל דיון הסטודנטים אמורים לקרוא מאמר). מרכזת הקורס, ד"ר ענת רוזנטל, הסכימה לאפשר לי להצטרף אף על פי שאני לא סטודנט ואין לי שום רקע בסוציולוגיה. השיעור של השבוע (14.3) הוקדש לזומבים. ראינו את Shaun of the Dead, המאמר שנדרשנו לקרוא היה A Zombie Manifesto של שרה ג'ולייט לאורו וקרן אמברי ואת הדיון ניהלה ד"ר כרמל ויסמן, שתמיד מרתק לשמוע אותה. תוך כדי קריאת המאמר עלה בי רעיון שהוא ככל הנראה מופרך לחלוטין, אבל הוא משעשע אותי.
אנחנו רגילים לתפוס את הזומבי והפופולריות שלו בהקשר החברתי – כייצוג של איום אובדן היחיד, האינדיבידואל, לכוחות הכישוף או למאורע שלא בשליטתנו (בחרו את אפוקליפסת הזומבים החביבה עליכם) ושקיעה שלו במסה חסרת המוח של ההמון. מחברות המאמר מצרפות לזה את הרעיון של הזומבי כמייצג את העבדות ומרד העבדים (במקור שלו בהאיטי) וכמייצג את הצרכן המשועבד לתרבות הצריכה (בגלגולים המודרניים שלו; אם כי אני עושה עוול למאמר שהוא הרבה יותר מורכב). נקודה שעלתה בדעתי ולא ראיתי התייחסות לה בדיון הזה, היא הפן הנוצרי של הזומבי ושל הפופולריות שלו.
המקור של הוודו הוא היא דת הוודון של מערב אפריקה, והגיבוש של הוודו נבע מהמפגש של הדת הזו, שהביאו אתם העבדים, עם הנצרות של הצרפתים. אף על פי שאל-מתים היו קיימים בוודון המערב אפריקאי והמילה "זומבי" עצמה גזורה מהלשון של הוודון, הרי שהזומבי של הוודו מהאיטי הוא שהצית את הדמיון של התרבות המערבית וקנה לו בה מקום. אחד המקומות החשובים שבהם פרחה הפופולריות של הזומבים ונוצרה הגרסה החדשה שלהם על בסיס הזומבי מהאיטי הוא ארצות-הברית – מדינה שלה תרבות נוצרית מובהקת. כפי שד"ר ויסמן אמרה בשיעור, כאשר סיזר רומרו יצר את הסרטים שלו הוא שיחק בעיקר על הפחד של אמריקאים מהפחד מהקומוניזם, אבל אולי ברובד נוסף הפופולריות המתמשכת בכל זאת קשורה באופי הנוצרי המובהק של התרבות האמריקאית, שאליו מתקשרים הזומבים. הרעיון שאני משתשע בו הוא שמקור פופולריות זו הוא בכך שהזומבי הוא תמונת מראה של סטראוטיפ הקדוש המעונה הנוצרי, סטראוטיפ שההתגלמות המובהקת ביותר שלו היא כמובן ישו. להלן כמה רעיונות לא לגמרי מגובשים בנושא.
נקודה אחת שבה אפשר לראות את תמונת המראה קדוש מעונה-זומבי היא בדרך שבה נוצר הקדוש המעונה לעומת תהליך יצירתו של הזומבי. בתור התחלה, הקדוש המעונה הוא אדם חי שמתקדש במותו, בעוד שהזומבי הוא אדם מת המוחזר לחיים. אבל הניגוד בתהליך היצירה בין הזומבים והקדושים עמוק יותר – המרטיר בוחר במרטיריון, בעוד שהזומבי נוצר בעל כורחו. החל מישו והלאה, הקדושים המעונים הנוצרים בוחרים במודע במות הקדושים שלהם. הבחירה, ואולי יש לדייק ולומר ההכרה, היא חיונית למרטיריון. מות קדושים נבדל ממוות אחר בכך שהוא נעשה מתוך הכרה שיש בו קרבן למען האמונה. אם להביא דוגמה קיצונית מהאסלאם, יש מסורות מוסלמיות שמרחיבות את תחולת מי שיכול להיחשב "שהיד" לצורות מוות שעלולות להפתיע אותנו כיום, בגלל ההקשרים שאנחנו רגילים להם למושג זה. כך למשל מי שמת מדֶבֶר יכול להיחשב שהיד. אבל מסורות אלה מדגישות שמוות זה צריך להיעשות "בשירות האל", כך מי שמת ממחלת הדבר כאשר היה במסע מלחמה למען האסלאם נחשב שהיד, אבל מי שמת מדבר במיטתו בבית אינו שהיד. אבל בכל המקרים האלה מה שהופך את המוות למרטיריון הוא הידיעה שהמוות הוא למען האל או האמונה.
הזומבי לעומת זאת אינו בוחר "להזדמבב". הזומבי הקלאסי נוצר על ידי הבוקור, המכשף, כדי לשרת אותו ולעבוד בשדותיו. דרכי היצירה הראשונית של הזומבים המודרניים מורכבות יותר, ואפשר למצוא מגוון צורות שבהן נוצרו "חולי אפס" של הזומבים – וירוסים, קרינה רדיואקטיבית ועוד – אבל איש מהם לא בחר להיות זומבי. הזומביות ה"מודרנית", ברוב היצירות שבהן היא מופיעה, היא "ויראלית", מחלה המפיצה את עצמה באמצעות הנשאים – הזומבים. מעצם טבען מחלות אינן נתונות לבחירתנו, ולא משנה כמה אמהות פולניות יגידו "בשתי הידיים לקחת את המחלה הזו". יתר על כן, פעמים רבות הפצת הזומביות מסתמכת על פעולה אלימה של החולה-הזומבי שכופה את המחלה על האנשים הלא נגועים.
ישו הוא הארכיטיפ של המרטיריון הנוצרי, אבל הוא גם מיוחד מבין הקדושים המעונים. הייחוד שלו הוא לא רק בנבואה שניתנה לו או בהיותו בן האלוהים, אלא גם בכך שהוא חזר מן המתים. לקדושים האחרים מובטחת התחייה באחרית הימים, אבל ישו זכה לתחייה בתוך מסגרת ההיסטוריה. בכך הוא דומה לזומבים שהם מתים שהוחזרו לתחייה, ודמיון זה מדגיש את ההבדלים ביניהם. כי בעוד שהתחייה של ישו הייתה איחוד מחדש של הגוף והנפש, הרי שתחיית הזומבים הקלאסיים היא תחייה של הגוף בלבד ללא הנפש. זומבים הנוצרים בעודם בחיים (ולא מוקמים מן המתים), כאלה המופיעים ביצירות המודרניות, הם כמעט תמיד יצורים שבהם הופרדה הנפש מהגוף והושאר הגוף בלבד. בעוד שישו זכה מחדש בגופו ועלה אתו השמימה, הרי שנפשם של הזומבים נעלמה ונותר רק הגוף. בעוד שגופו של ישו החלים מהפציעות שלו, הרי שגופם של הזומבים נושא עליו בבירור את סימני המוות ומדביק אחרים באותם סימנים. אם נרצה, הזומבי (המקורי, שהושב לחיים) הוא "ישו מקולקל", תחייה שנעשתה בידי אדם ולא בידי האל ולכן גורלה הוא ניוון של הגוף ושחיתות מוסרית הנובעת מהיעדר הנפש.
גופם של הקדושים והזומבים הוא מקום נוסף שבו בא לידי ביטוי הניגוד ביניהם. חלק מהמסורות על הקדושים מדברות על השתמרות גופם לאחר המוות ועל כך שגם שנים אחרי מותם הם מפיצים ריח ניחוח. הזומבים הקלאסיים נוצרים מגופות שכבר אינן במצב משובח, ואפילו הזומבים המודרניים שנוצרו מאנשים חיים נראים כמו גוויות חיות (וככל הנראה גם מפיצים ריח כזה). פן נוסף הקשור לגוף הוא שמגע עם שרידי קדושים יכול לרפא ולהביא ברכה, בעוד מגע בזומבים החיים-המתים הוא מסוכן ועלול להובילך לאבדן הנפש. בעוד שהקדושים מתעלים מעל הגוף למישור הנפש, הרי שהזומבים מאבדים את הנפש ונותרים במישור הגופני בלבד.
ולבסוף כדאי גם להעיר על דפוס הפעולה של הזומבים לעומת הקדושים המעונים. הזומבים המודרניים, המדבקים, פועלים פעמים רבות כהמון חסר דעת; הקדושים המעונים הם בודדים הפועלים מתוך הכרה ותחושת שליחות.
אני לא מנסה לטעון שהיוצרים שעיצבו את דמות הזומבים בפולקלור ובמדיה המודרנית עיצבו אותם כ"אנטי קדושים" מתוך מודעות או בכוונה, אני חושב שגורמים אחרים היו ככל הנראה חשובים יותר בעיצוב הדמות הזו. אבל אולי חלק מההצלחה של הזומבים בעולם המערבי הנוצרי קשורה למאפיינים אלה שלהם, ולו חלק קטן.
12.3.2011
הסיפורים הקצרים המועמדים לנבולה
פרסי הנבולה מוענקים מדי שנה על ידי ארגון סופרי המדע הבדיוני והפנטסיה של אמריקה. הנבולה וההוגו הם שני הפרסים היוקרתיים והחשובים ביותר בעולם המדע הבדיוני. כן, חשובים יותר אפילו מפרס גפן.
להלן סקירה של המועמדים בקגורית הסיפור הקצר – סיכום קצרצר של העלילה ודעתי על הסיפורים. לרגישים לספוילרים, ניסיתי להמנע מהם אבל אני לא מבטיח כלום. הכותרות הם קישורים לסיפורים, ויש גם קישורים בהפניות למקורות הסיפורים.
האנשים בעולם של קסטרו מתחלקים לחיים (שלא נולדו מעולם) ולמתים (שיצאו לאוויר העולם). המתים משמשים "מנשאים" (Arvies) של החיים, נושאים אותם ברחמם, ובאמצעות גופם של המתים החיים חווים את העולם ופועלים בו. כי אחרי הכול, למה לעזוב את ביטחון הרחם החמים והנוח עבור העולם הקר והאכזר? מי שלא עומדים בקריטריונים לחיים נידונים להיוולד (וברגע לידתם הם מוכרזים מתים) ולשרת את החיים.
מכל הסיפורים הקצרים זהו הסיפור הכי "מד"בי" בעולם השונה שהוא מתאר. הוא עמוס במסרים פוליטיים הקשורים לוויכוח סביב סוגיית ההפלות, אבל קסטרו מצליח לעשות את זה בלי להטביע את הסיפור במסר.
‘‘Arvies’’, Adam-Troy Castro (Lightspeed Magazine 8/10)
עוד לא נתקלתי בסיפור של קיג' ג'ונסון שאהבתי. יתר על כן, עוד לא נתקלתי בסיפור של קיג' ג'ונסון שהייתי רוצה לפרסם, אם הוא היה נשלח אלי כעורך. הסיפור הזה לא יוצא מכלל זה.
ג'ונסון מתעסקת כאן בשאלה מה הקרבנות שאנו מוכנים להקריב כדי להיות מקובלים בחברה ה"נכונה", וכדרכה היא עושה זאת ביד גסה ובלא עידון או תחכום ספרותי. יש שם פוניות ורודות עם כנפיים שיודעות לדבר וילדות קטנות מתוקות שהן לא ממש מתוקות. לוותר.
‘‘Ponies’’, Kij Johnson (Tor.com 1/17/10)
סיפור אהבה של אהובים שנפרדים ונפגשים לאורך השנים, מסופר בגוף ראשון מפי האישה. קפטן עושה שימוש במטפורות מדעיות, בהתרחבות זמן של מסעות חלל יחסותיים ובהעלאה של אישיות לרשת כדי לטוות את סיפור האהבה. בסך הכול הסיפור כתוב היטב והשימוש בכלים המד"ביים לא רע, אבל גרעין הסיפור שבלוני למדי.
‘‘I’m Alive, I Love You, I’ll See You in Reno’’, Vylar Kaftan (Lightspeed Magazine 6/10)
שוליה של מלומד מוצא ספר ישן, הכתוב בכמה כתבי יד שאחד מהם יוצא דופן במיוחד. הוא יגלה שיש בספר יותר מכפי שנדמה לו. גם זהו בעיקרו סיפור אהבה כתוב לא רע שעושה שימוש באמצעים פנטסטיים. אולי אם הייתי טיפוס רומנטי יותר הוא היה מדבר אלי יותר, אבל הוא לא עשה עלי רושם מיוחד.
‘‘The Green Book’’, Amal El-Mohtar (Apex Magazine 11/1/10)
כל מה שהיא זוכרת הוא שהיא קפצה, ואז את הנפילה והפגיעה במדרכה. גיבורת הסיפור, שנלכדה במגדלי התאומים לאחר הפיגוע וקפצה מקומה גבוהה, חווה שוב ושוב את הקפיצה, הנפילה והמוות במחזורים אינסופיים בעוד הזמן מתקדם סביבה. חוץ מזה היא לא זוכרת שום דבר מחייה. היא תפגוש רוחות רפאים אחרות הרודפות את ניו-יורק, כולן של קופצים. לקראת הסוף היא גם מגלה את המטרה שבגללה הפכה לרוח רפאים.
הסיפור כתוב סביר, אם כי הייתי מקצר אותו מעט, אבל ממש לא אהבתי את מוסר ההשכל המתקתק בסופו.
‘‘Ghosts of New York’’, Jennifer Pelland (Dark Faith)
כמה מעניין: אדם כועס. הרלאן אליסון כועס על העולם, אבל זה לא חדש. במקרה זה הוא כועס על העולם דרך הגיבור שלו, שיצר אדם קטנטן אבל במקום להעריך את הישגו, העולם האכזר והאנשים הרעים מתעמרים בו ורודפים אותו. כי הם לא מבינים.
אליסון כתב כמה מהסיפורים הטובים ביותר שקראתי מעודי, וכמה מהזוועות הגדולות ביותר שקראתי בחיי. הסיפור הזה הוא סתמי, פרווה, לא בשר ולא חלב.
‘‘How Interesting: A Tiny Man’’, Harlan Ellison® (Realms of Fantasy 2/10)
זה היה הסיפור האחרון מבין המועמדים שעלה לרשת, אבל היה שווה לחכות לו. זהו סיפורה של רופאה העובדת במחלקה מיוחדת המטפלת בילדים בעלי מומים שהם תוצאה הנדסה גנטית לא חוקית שהשתבשה. כצפוי, זהו סיפור מלא רגש אבל אני חושב ששולדרס מצליחה להימנע מגלישה לפאתוס מוגזם, ובונה בצורה מרשימה מאוד את העולם הפרטי של הגיבורה שלה (העולם הרגשי והפיזי). היא גם מצליחה לבנות יפה את העולם הרחב יותר שבו חיה הגיבורה, בלי ליפול למסלקות מידע.
‘‘Conditional Love’’, Felicity Shoulders (Asimov’s Science Fiction Magazine 1/10)
אחרי הזכייה של קיג' ג'ונסון בשנה שעברה (עם Spar העלוב), התייאשתי סופית מלנסות לפענח את ההצבעה של בוחרי הנבולה, אבל נראה לי שיש ל"אהבה התלויה בדבר" של שולדרס כל המרכיבים שצריך כדי לזכות. הסיפור היחיד שראוי לדעתי לזכות חוץ ממנו הוא הסיפור של קסטרו.
6.3.2011
עלתה תוכניית עולמות
כנס פסח של האגודה וקהילת טולקין ייערך השנה בתאריכים 21-20 באפריל, באשכול-פיס ת"א. תוכניית הכנס עלתה לאתר.