Pages

20.6.2009

תשעת בני הדרקון



אם ראיתם את "שנים עשר הנועזים" אתם מכירים את העלילה של "תשעת בני הדרקון" – חיילים שנגזר עליהם גזר דין מוות נשלחים למשימת התאבדות בתמורה לחנינה. כולם נושאים את משא העבר שלהם, וכולם יתייצבו בפני עבר זה במהלך העלילה. על אף ההבדלים ואפילו השנאה ששוררים בין חלקם, אם הם רוצים להשלים את משימתם התקווה היחידה שלהם היא לשתף פעולה ולהפקיד את חייהם בידי חבריהם. והם אכן יעשו כך. העלילה מספקת את כל האקשן שלו אפשר לצפות מספר או מסרט מלחמה הכתוב במיומנות. היא בנויה בתבנית חוזרת שבה מדי פעם רצף האירועים נקטע כדי שהקורא יוכל להכיר את עברן של הדמויות וללמוד מה עיצב אותן, אך הכתיבה של רוברסון לרוב טובה דיה כדי שהפסקות אלה לא יגרמו לקורא לאבד את חוט העלילה והאקשן.

רוברסון משתמש בספר זה בכלים ובחומרים מוכרים היטב. זה ניכר לא רק בעלילה אלא גם בדמויות שלו ובדילמות שהן מתמודדות אתן: אדם שיצא לחפש הרפתקאות בצי הסוחר ומצא את עצמו מגויס למלחמה כנגד רצונו וטבעו; מאמין העומד בפני משבר אמונה; אוהב טרגי; בן לאב קשוח ונוקשה. התוצאה היא קבוצה של טיפוסים מוגדרים היטב ומוכרים למדי לקורא אפילו ממבט ראשון, שמאפשרים זיהוי מיידי ולעתים גם הזדהות מהירה ובכך מקלים על הקורא לשקע את עצמו בעולם שרוברסון בונה בספר. המחיר של טכניקה זו הוא לעתים קרובות מדי גלישה לקלישאות שגורמות לקורא לחוש שהוא כבר קרא את הספר פעם, בתפאורה אחרת.

אך הדבר העיקרי שהפריע לי בקשר לדמויות לא היה הקלישאיות שלהן ושל היחסים ביניהן, אלא ההכרעות המוסריות שהגיבורים מקבלים. בשלב זה או אחר בספר כל אחת מהדמויות נאלצת להתמודד עם הדילמות האופייניות לחיילים ולהכריע בין הפקודות לבין צו מצפונן ובין המשימה לאופיין. האחידות בנסיבות הדילמה ויותר מכך האחידות בהכרעות של דמויות שאמורות להיות שונות זו מזו נראית מלאכותית ולא טבעית. הייתי מצפה לעומק רב יותר בתיאור הדמויות ונבכי הנפש שלהן.

העולם שרוברסון יוצר הוא ללא ספק המרכיב המרתק והייחודי בספר. העולם המתואר נפרד מההיסטוריה המוכרת לנו אי-שם במאה ה-15 וסין, במקום להסתגר ולקפוא על השמרים, המשיכה במסעות הגילוי שלה ואלה הפכו למסעות כיבוש. בעולם של "תשעת בני הדרקון" סין הקיסרית שולטת בעלום כולו, חוץ ממרכז אמריקה הנשלטת בידי ממלכה אצטקית. העולם הזה מרתק, אבל חסרים בו פרטים כדי להפוך אותו לאמין ומוחשי, אולי מכיוון ש"תשעת בני הדרקון" הוא רק יצירה אחת מרבות שרוברסון כתב בעולם זה והפרטים האלה נמצאים ביצירות אחרות. גם אם זה נכון, לטעמי יש לפחות שתי נקודות שבהן רוברסון מקריב את אמינות העולם שהוא בונה על מזבח ה"מגניבות" שלו, שיהיה קשה מאוד ליישב אותן.

הפנינה של הספר הוא סיפור הבונוס שנכתב במיוחד למהדורה העברית. זוהי מחווה נפלאה ומשעשעת לאחד המאורעות המכוננים של התרבות המערבית המודרנית, ואפילו התרבות העולמית המודרנית. סיפור קצר זה גם מכיל הרבה יותר מידע על העולם של רוברסון מהספר שמקדים אותו, דבר התורם לקסם שלו.

כבר מהעמודים הראשונים של "תשעת בני הדרקון" ברור בפני מה הקורא עומד, ואם התבניות והעלילה המוכרות היטב לא מפריעות לכם, זהו ספר קריא ושוטף. מה שמייחד אותו מספרים אחרים דומים לו הוא סיפור הבונוס שבסופו.

14.6.2009

טולקין טורדני

אני לא מאנשי טולקין המושבעים. "ההוביט" היה נחמד, אבל למען האמת "שר הטבעות" שיעמם אותי כשקראתי אותו לראשונה בגיל 15 ושיעמם אותי שוב כשקראתי אותו עשר שנים מאוחר יותר מתוך מחשבה שאולי החמצתי משהו. אני מסוגל להבין מדוע זו נחשבת יצירת מופת, אבל כפי שאמר שלמי הסנדלר "הכול פה יפה ונחמד, אך אני לא אחזיק מעמד".

הספר "הנפח מווטן רבא" הוא סיפור שונה. זה ספר צנום, 76 עמודים כולל האיורים, שהספקתי לקרוא חמש פעמים לפחות מאז שגיליתי אותו לפני כשנתיים-שלוש. על פניו זו מעשייה די פשוטה על ההשקה שבין עולם הפיות לעולם בני האדם שאין לה קשר ישיר לעולם שטולקין בנה ב"שר הטבעות". אבל אני כל הזמן מרגיש שאני מחמיץ משהו, שיש משהו עמוק יותר ויסודי יותר בספר שאני לא מצליח לעלות עליו. משהו מטריד אותי בספר הזה ברמה כזו שיש לי הרגשה שנמצא בו משהו יסודי לכל העולמות של טולקין ולאמונות שלו. הוא מזכיר לי בזה את Farmer Giles of Ham שקראתי לפני שנים על שנים באנגלית, ושאני אצטרך להגיע אליו שוב בשלב זה אחר. אלה שני הדברים היחידים של טולקין שמושכים אותי לחזור אליהם, וזה לא בגלל שהם יצירות מופת אלא מכיוון שהם טורדים את מנוחתי.

יש לי הרגשה שאני אצטרך ככל הנראה לקרוא מחדש את כל האפוס של טולקין בשביל לפענח את הסוד של שתי היצירות האלה, ולמען האמת אין לי זמן (ולא חשק) לעשות את זה.