Three Laws, Ten Dimensions

מחלות (לא רק) ילדות

2012-02-18T22:05:00.000+02:00

אני רוצה לעסוק שוב בשני ספרי נוער, למרות שכבר טענתי שאני לא האדם המתאים לכתוב עליהם ביקורות. הסיבה העיקרית היא שספרים אלה מדגימים לדעתי בצורה יפה בעיות שנפוצות בז'אנר בכלל, ואלה גם ספרים שנתקלתי בהם בשבועות האחרונים.

הספר האחד הוא Mortal Engines של פיליפ ריב, שאני כרגע עוסק בתרגום שלו לעברית עבור הוצאת "גרף", והאחר הוא ספרה של כריסטין קאשור, "מחוננת". שניהם ספרים לנוער שהגיבורים שלהם בני 15-16, ולמרות ההבדלים ביניהם יש בסיס להשוות ביניהם.

רעיון העולם

ספרו של ריב הוא מדע בדיוני, עולם עתידי שבו מסתובבות ערים ניידות על גלגלים, זחלים ולעתים גם באוויר. ספרה של קאשור הוא פנטסיה, שהאלמנט הפנטסטי בו הוא קיומם של אנשים "מחוננים" שניחנו ביכולת יוצאת מגדר הרגיל בתחום כלשהו (לחימה, אפייה, שחייה וכו').

ריב בונה עולם שלם סביב הרעיון שלו. כל פן ופן של העולם מושפע מהחידוש, מהמבנה החברתי של לונדון (שסביבה נסוב הספר) ועד לאמונות הבסיסיות ביותר של גיבורו לגבי הדרך שבה צריך העולם כולו להתנהל. קאשור מגבילה את עצמה – היא טוענת שלתופעת המחוננים שתי השפעות עיקריות, האנשים הרגילים פוחדים מהם (ובזים להם) והמלכים מנצלים אותם. הם אמנם מתארים היקפים שונים של שוני, אבל גם דרך התיאור שונה, ואינה מחמיאה לקאשור. הפסקה הראשונה של ספרו של ריב (אחת מפסקאות הפתיחה הטובות שיצא לי לקרוא) מכניסה את הקורא לעולם בלי שהציג ולו אדם אחד. קאשור מלווה את הגיבורים המחוננים שלה לאורך כל הספר, ובכל זאת מתקשה ליצור רושם משכנע של עולם שונה, אלא רק ביחס לגיבורים שלה. היא כל כך מרוכזת בגיבורים, שהיא לא מראה מספיק מהעולם כדי לבסס את טענתה לגבי העולם.

הדמויות

רגש ובניית דמות

כאשר דנתי בספר של קאשור עם מישהי התלוננתי על כך שקאשור לא מתארת את ילדותה של הגיבורה שלה, וכך לא מאפשרת לנו לחוות את השונות שלה ושל העולם. את הפערים קאשור משלימה ב"כשהיא הייתה בת X שנים כך וכך קרה". התשובה שקיבלתי הייתה שמקובל לעשות זאת בספרות לנוער, מכיוון שיותר קל לקוראים בני נוער להתחבר לגיבורים בני גילם. קיבלתי את האמירה הזו, אחרי הכול גם גיבוריו של ריב הם בני עשרה. אבל ההבדל הוא בדרך מילוי הפערים. במקום הרצאת הדברים השמעממת למדי של קאשור, ריב נותן לדמויות שלו לספר זו לזו על המאורעות שעיצבו אותן. בכך ריב עושה שני דברים – הוא שואב את הקורא לתוך עולמה הרגשי של הדמות בדרך לא אמצעית, והוא בונה תשתית נהדרת למערכות היחסים של הדמויות.

שכל

צר לי, אבל הדמויות של קאשור מטומטמות. דוגמה קיצונית – שני אנשים מחוננים בלחימה דנים במיקומה של טירה על צוק שקשה להגיע אליו. המסקנה שהם מגיעים אליה היא שהמיקום נובע מהנוף שנשקף ממנה. זה אמנם מקרה קיצוני, אבל שוב ושוב יש בידי הדמויות עובדות שנדמה שהן לא מסוגלות להסיק מהן דבר, או שהן מסיקות נורא מאוחר. הדמויות של ריב אינן גאוניות, אלה אנשים רגילים, אבל הן לומדות, משתנות ומגיבות לעובדות חדשות. לא הייתי טורח לציין את זה, כי זה צפוי מאדם (אמתי או בדיוני), אבל זה בולט על רקע הדמויות של קאשור.

מניעים

זה בולט בעיקר בנבלים של שני הספרים. הנבלים של ריב עושים דברים רעים, חלקם איומים ונוראים, אבל ריב טורח לבנות הסבר למעשיהם. הקורא אולי לא מסכים עם מעשים ומניעים אלה, אבל הוא מבין מדוע הם נעשים. הנבל של קאשור הוא קריקטורה. ההתנגות שלו נראית כאילו נלקחה מתיאורים בספר פופולרי על פסיכופטים, והיא לא טורחת אפילו לנסות לספק לו מניעים – מופרכים ומטופשים ככל שהם יהיו. הוא רע כי הוא רע.

מסר

המסרים של קאשור בוטים הרבה יותר מאלה של ריב, ונראה שהיא לא מסוגלת להניח לדמויות ולעלילה להעביר אותם. היא צריכה הפסקות מתודיות שבהן היא מכריזה בפני הקורא על מסרים אלה, או נותנת לדמויות להכריז עליהם. המסרים של ריב לעומת זה עוברים בהתנהגות הדמויות. הוא לא נצרך לבימת הדרשן כדי להבהיר את מה שהוא רוצה לומר.

מחויבות

אחד הדברים שהרשימו אותי בספר של ריב היא המחויבות שלו לדמויות ולעלילה. הדמויות שלו נאמנות לחלוטין לדרך שבה הוא יוצר אותן, גם כאשר השכל הישר והרגש של הקורא מתחננים בפניהן להתאפס על עצמן לשם שינוי. וכך גם עלילת הספר. אין אצל ריב אלים שקופצים ממכונות, לא כדי להציל את הדמויות מעצמן ולא כדי להציל אותן מהעלילה וההתפחויות. גם מאורעות לא סבירים נבנים כך שהם אפשריים בעולם ובעלילה. כאן קאשור פחות גורעה מבמקומות אחרים.

מורכבות

אני מניח שזו נקודת המפתח של כל העניין. העולם שריב בונה הרבה יותר מורכב מהעולם של קאשור. זה נכון לעולם הפיזי-פוליטי שהדמויות שלו פועלות בו, וזה נכון לעולם הרגשי הפנימי של הדמויות עצמן.

ההתרשמות שלי היא שקאשור פשוט לא סומכת על הקוראים שלה שיוכלו להתמודד עם מורכבות, בכל רמה שהיא. נדמה שהיא חושבת שאם לא תאמר את הדברים במפורש, הקוראים הצעירים לא יוכלו לפענח אותם. זה ניכר במשהו קטן ואולי מטופש, אבל אני חושב שהוא מעיד על כך. בתחילת הספר של ריב אין מפה, בתחילת ספרה של קאשור יש. זה לא שהעולם של קאשור מורכב במיוחד (למען האמת, שמות הממלכות שלא הן וריאציות על שמות רוחות השמים), ולכן זו אינה מפה מסובכת, והיא נראית כאילו היא צוירה בידי ילד בן 10. אולי זה נובע מהעובדה שספרו של ריב מתרחש באירופה ואסיה (שעברו עליהם שינויים כבירים) ואולי זו רק המוסכמה של פנטסיה לעומת מדע בדיוני, אבל לי זה נורא צורם, ובעיני זה מעיד רבות.

הרשלנות הזו בכתיבה של קאשור מאפיינת לעתים קרובות מדי יצירות ספקולטיביות. לעתים קרובות מדי סופרים סבורים שדי ברעיון כדי לקיים את העולם שלהם, ולמען הרעיון הזה מכפיפים את בניית העולם והדמויות. הפחד ממורכבות שניכר לעתים בכתיבה לצעירים, מחמיר בעיה זו.

האיזונים העדינים של היסטוריה חלופית

2012-02-04T21:26:00.001+02:00

קראתי לאחרונה את "הרצל אמר" של יואב אבני, שהוביל לכמה הרהורים על היסטוריה חלופית. יש שלושה איזונים עדינים שצורמים לי פעמים רבות ביצירות היסטוריה חלופית, תלוי במידת החומרה של ההפרה שלהם ומידת הרגישות שלי. הנה הם, מהקל לכבד (לדעתי).

שם שהוא כאן

נתחיל מ"הרצל אמר" שבו פתחתי, זו דוגמה להיסטוריה אלטרנטיבית שמנסה להעתיק מקומות ואירועים מוכרים למיקום אחר או לזמן אחר. על פי הספר של אבני התממשה ההצעה הידועה כ"תכנית אוגנדה", להקים מדינה יהודית במזרח אפריקה. מדינת ישראל קמה שם ובארץ ישראל קמה מדינת פלסטין. הרעיון חמוד, אבל לטעמי הוא נלקח רחוק מדי. ההיצמדות למאורעות שהתרחשו בישראל בעת התרשות המאורעות בספר (2005) ולהיסטוריה של ישראל, הייתה קצת מוגזמת לטעמי. זה נראה לי קצת כמו בדיחה שנמשכה קצת יותר מדי. הספר כתוב היטב ומעניין, והעובדה שהדמויות עומדות במרכזו ולא ההיסטוריה משמעה שזה פחות הפריע, אבל זה עדיין היה מעט מוגזם לטעמי.

לולאה – הלוך וחזור בעולם

אחת הצורות של היסטוריה אלטרנטיבית היא זו שיוצרת מעגל סגור – יוצאת מהיסטוריה מוכרת, מתארת מאורעות שונים, ובסופו של דבר חוזרת להיסטוריה המוכרת. סטיבן פריי עשה את זה ב"כותבים היסטוריה" ופיליפ רות ב"המזימה נגד אמריקה". בגיליון 18 של "חלומות באספמיה" אביגיל נוסבאום כתבה מאמר על מדע בדיוני לא מד"בי, ובין השאר היא דנה בסוג זה של היסטוריה אלטרנטיבית. היא מצטטת שם (ע' 40) את ג'ון קלוט שאמר על ספרו של רות שהוא "היסטוריה חלופית שבה לאף שינוי אין השפעה". [1]

אלה יכולים להיות סיפורים טובים, אהבתי את הספרים של פריי ורות, אבל הם תמיד משאירים לדעתי תחושה מסוימת של החמצה. יש בכך החמצה של היכולת האמתית של הז'אנר לשער על אפשרויות חדשות.

תהליכים – מפה לשם

הדיוק בעובדות היסטוריות הוא פשוט יחסית, ולעתים שולי, לעומת ההבנה של פעולתם של התהליכים ההיסטוריים. הבנת המורכבות הזו מרכזית, מכיוון שכאשר סופר בא לתאר מציאות חלופית הצומחת מתנאי יסוד מוכרים הוא למעשה בוחן את היתכנות ההתפתחות הזו.

ב"הרצל אמר" יש גורם אחד שהפריע לי הקשור לבעיה זו – ישראל האפריקאית של אבני היא חילונית לגמרי. היה לי קשה לקבל את זה כי לדעתי הזהות היהודית קשורה באופן כה אמיץ לדת, שכל מדינה יהודית תכיל בה אלמנטים דתיים.

אבל זה משהו קטן, בעיקר בהשוואה לאחד הכישלונות הכי מהדהדים בתחום זה – "תצפית עבר: גאולתו של כריסטופר קולומבוס" של קארד (שכתבתי עליו קצתבעבר). קארד מתאר קבוצה של חוקרים המוצאת דרך לחזור לעבר ומחליטה לשנות את המפגש בין קולומבוס לילידי מרכז אמריקה כדי ליצור עולם טוב יותר.

אחד מאותם היסטוריונים נשלח לאמריקה להכין אותה לבואו של קולומבוס. כדי להצליח במשימתו עליו להשיג את מטרות אלה: להפיל את האימפריה האצטקית; להעלות במקומה שבט אחר לשלטון (לא זכור לי שקארד מסביר למה הוא אמור להיות יותר טוב); לשרש את דת קרבנות האדם של האצטקים (שהייתה נפוצה בכל מרכז אמריקה); להשתית במקומה דת דמוית נצרות שאותה יוכלו האירופים לקבל כווריאציה מקובלת עליהם; לקדם את הטכנולוגיה והמטלורגיה של האזור מרמה שהיא קרובה לעידן הברונזה לרמה של אירופה של המאה ה-15; לקדם את בניין הספינות באזור מרמה של סירות קאנו לרמה של אירופה של המאה ה-15. עומדות לרשותו עשרים שנה לכך. והוא מצליח. נו, באמת. וזה עוד כלום לעומת מה שקארד עושה ב"אטנלנטיס", נובלה אחרת שנכתבה באותו עולם.

אבל בעוד שקארד הוא דוגמה גרועה במיוחד, גם ביצירות שמתייחסות להיסטוריה ברצינות רבה יותר אפשר לגלות בעיות בתהליכים ההיסטוריים שהן מתארות. הסרט המוקומנטרי הנהדר CSA – The Confederated States of America מתאר ארצות הברית שבה הדרום ניצח במלחמת האזרחים. מי שעשה אותו בבירור מכיר את ההיסטוריה והתהליכים ההיסטוריים של ארצות הברית במאה ה-19, ועשה עבודה נהדרת של ספקולציה עליהם. ובכל זאת יש לדעתי שתי בעיות בהנחות היסוד של הסרט. הבעיה הבסיסית היא ההנחה שהדרום היה יכול לנצח במלחמת האזרחים. אבל גם אם מקבלים הנחת יסוד זו נותרת בעיה חמורה יותר, זוהי ההנחה שכלכלת עבדות הייתה יכולה לשרוד באמריקה הצפונית במהלך מאה וחמישים השנה שאחרי מלחמת האזרחים. לא הצלחתי לחשוב על תסריט כלשהו שבו זה הגיוני.

ההכשרה האקדמית שלי היא בהיסטוריה, ואולי זו הסיבה שאני רגיש במיוחד לנושאים אלה, אבל שגיאות כאלה יכולות להרוס לי לעתים ספר שאחרת היה יכול להיות נהדר.

~~~~~~~~

[1] המאמר המקורי של קלוט התפרסם באתר של ערוץ המד"ב. כאשר שונה שם הערוץ, מסיבות הידועות כנראה רק למי שבאו ברזיו הטמירים של מדע היחצנות, מ-Sci-Fi ל-SyFy, המאמר אבד בתהום נשייה כלשהו.

מאמר שלי ב-Strange Horizons

2012-01-23T20:41:00.000+02:00

גרסה אנגלית של המאמר מאתר האגודה על חיפה בסיפוריו של לביא תדהר (שהוא גלגול של הרצאה מאייקון) התפרסמה היום ב-Strange Horizons.

הנוסחה של קסנדרה קלייר

2012-01-07T15:36:00.000+02:00

במונח "פנטסיה נוסחתית" מגולם פעמים רבות זלזול מסוים. יש בו הנחה לא מבוטאת שהסופר מסתמך על נוסחאות מוכרות וידועות כמעין קיצור דרך, קב עלילתי עבורו והבטחה למשהו מוכר וידוע עבור הקוראים. אבל כמו במקרים דומים, גם את הנוסחה אפשר לכתוב היטב.

הבדיחה אומרת שהנוסחה של הפנטסיה האפית היא "לוחם, מכשף, גמד ובחורה יוצאים להציל את העולם", ויש בה לא מעט אמת. בפנטסיה המיועדת לנוער בדרך כלל יש דגש על מרכיבים אחדים בתוך נוסחה זו, שהבולטים בהם הוא שהגיבור או הגיבורה הצעירים באים ממשפחה שאינה שלמה, שאותו גיבור אינו מודע בשלמות לעברו (ופעמים רבות לא מודע לבורות זו עצמה), ושבמהלך הסיפור הוא לומד את עברו ומתוכו את גורלו או יעודו. הפנטסיה האורבנית המודרנית מוסיפה לנוסחאות אלה את גילויה של עיר מקבילה המתקיימת בצד העיר המוכרת, שרק המאורעות הפנטסטיים מאפשרים לגיבור לראות אותה.

הנוסחה הזו יכולה להפיק יצירות משמימות להפליא. כזה הוא הספר "קשר המלאכים" של גבריאל טרוסוני שנכשל שוב ושוב ולא מצליח להיות פנטסיה טובה או מתח טוב. נזכרתי בו כשקראתי את "עיר של עצמות" של קסנדרה קלייר, כי קלייר וטרוסוני עושות שימוש בלא מעט מרכיבים משותפים. בשני הספרים הגיבורה היא נערה (אצל טרוסוני היא בת 23, אצל קלייר בת 15) שאינה מודעת לזהותה האמתית; שתי הסופרות משתמשות במסורת התנכית על יצירי הכלאיים של המלאכים ובני האדם (בראשית פרק ו') כדי ליצור את האלמנט הפנטסטי של הגיבורות שלהן; שני הספרים הם ראשונים בסדרה ובסופם הגיבורה מוכנה להתייצב בפני גורלה. אבל בכך, במידה רבה, תם הדמיון. טרוסוני ארכנית ומייגעת והגיבורה שלה פסיבית מטולטלת לכאן ולשם; קלייר מצליחה לכתוב אקשן כיפי שבמרכזו גיבורה דעתנית ופעילה (ולא רק בגלל שהיא ג'ינג'ית).

אני חושב שההבדל בין שני הספרים מתמצה בשורה משיר שאלתרמן כתב: "אל נתייחס נא אל עצמנו בכובד ראש יותר מדי" (מתוך ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"). הספר של טרוסוני נראה לעתים יותר כתוכחה מאשר כספרות נטו – היא מעמיסה על ה"עירים" המסכנים שלה את כל חטאי העולם ועוולותיו. קלייר לעומת זה נראית כמתענגת על הנוסחה והמיתולוגיות שבהן החליטה לכתוב. היא משחקת עם כל היצורים המיתיים המוכרים – משדים ועד פיקסים, מאנשי זאב ועד ערפדים – ונותנת להם "ניחוח" משלה.

הכתיבה של קלייר מודעת גם לקאנון הספרותי הוותיק שנטוע בסיפורי העם האירופיים וגם לקאנון החדש מאן רייס עד ג'וס ווידון, אבל לא מסתמכת עליהם כדי שאפשר יהיה לפענח את הספר. יש בו איזון יפה בין הנוסחה לבין החותם האישי. ואולי במודעות הזאת טמונה היכולת של קלייר לשחק עם הנוסחה – היא כותבת מתוך הכרה ברורה מהם הגבולות שבהם היא פועלת, מהם החומרים שעומדים לרשותה, ומי קהל היעד שלה. זה מאפשר לה לאזן בין המרכיבים השונים בצורה טובה.

אפשר לראות את האיזון והמודעות של קלייר גם בדמות הגיבורה הראשית. כאשר כתבתי על "כס האש" של ריירדן בזמנו אמרתי שהגיבורה לא אמינה בעיניי. סיידי קיין (של ריירדן) וקליירי פריי (של קלייר) נמצאות במצב דומה – שתיהן מנסות להציל את עולמן ושתיהן מתלבטות בין שני בחורים. אבל בניגוד לסיידי, קליירי לא מבלה את כל זמנה בתאניות על הבחירה הבלתי אפשרית בין בנים חלומיים. מערכות היחסים שלה מסובכות ונגועות בעיוורון ובחוסר רציונליות טבעיים מאוד, והנערים שביניהם היא לכודה אינם פוסטרים עם עומק של שלושה מיליטרים אלא אנשים מורכבים. וחשוב מכול, יש בעולמה דברים נוספים פרט להתלבטות זו.

לתחושתי, גם איזון זה בדמות נובע מתוך כתיבה מודעת לנוסחה. כספר נעורים שהגיבורה שלו היא נערה, חיבוטי האהבה מתבקשים; כפנטסיה, הצלת העולם חיונית. במבט לאחור אולי החידוש לכאורה של ריירדן, ביצירת עולם פנטסיה המתבסס על המיתולוגיה המצרית, הוא שאפשר לו להזניח את הדמויות שלו. קלייר, שלא נהנתה ממותרות אלה, נאלצה להקדיש תשומת לב רבה יותר לגיבורה שלה ולעמדתה בשתי הדילמות הגדולות שהיא נתונה בהן.

הנקודה שבה הנוסחה הכי פוגמת ב"עיר של עצמות" היא העלילה – מי שיש להם ניסיון בקריאת הז'אנר ינחשו פחות או יותר כל מפנה ומפנה בספר. אבל כפי שכבר אמרתי, זה נעשה מתוך מודעות לאותה נוסחה, וזה חשוב. קלייר לא באה להמציא מחדש את הפנטסיה האורבנית לנוער, אלא רק לכתוב את הגרסה שלה לפנטיסה זו, ואת זה היא עושה היטב.

אמרתי בעבר שאני לא האדם הנכון לבקר ספרי נוער, אני כנראה נוטה לדרוש מהם יותר מדי, ובכל זאת נהניתי מרובו של הספר הזה (הסיום שלו, המתדרדר מדרמה למלודרמה, היה מייגע לטעמי). קראתי אותו כהפוגה, כניקוי ראש משלושת הספרים התובעניים למדי שאני באמצע הקריאה שלהם, וככזה הוא עשה את העבודה היטב. נראה לי שהוא יתאים היטב למה שנקרא באנגלית Young Adults, הקהל שעבר את גיל ה"הו אדוארד" אבל עדיין לא הפך ציני כמוני.

מאמר באתר האגודה

2011-12-31T21:47:00.000+02:00

ההרצאה שלי ב"מאורות" עסקה בחוקי הרובוטיקה של אסימוב אצל סופרים מאוחרים יותר. חלק ממנה, העוסק בחוקי הרובוטיקה כעקרונות מוסריים בשני סיפורים של דוקטורוב, פורסם זה עתה באתר האגודה.

חייזרים, מלאכים ואלים – כמה מילים בשבח הצמצום

2011-12-17T16:11:00.002+02:00

אזהרת ספויילרים – פוסט זה כולל פרטי עלילה חשובים של הספר "אחד משלנו". עם זאת אני חייב לומר שזה לא ממש ספר מומלץ ואפשר לוותר עליו בלי שום בעיה.

קראתי לא מזמן את "אחד משלנו" של מייקל מרשל. הספר הוא בלש נואר מד"בי – משהו מעין תערובת של דמון ראניון וריימונד צ'נדלר בעולם מד"בי, אבל בלי הקסם של אף אחד מהם. הגיבור הוא היה בעבר ברמן ופושע קטן, שעובד למחייתו כמאחסן זיכרונות. אנשים המעוניינים להיפטר מזיכרון מסויום לזמן מה מעבירים אותו אליו (באמצעות החברה שבה הוא עובד) והוא שומר את הזיכרון לימים אחדים עד שהוא מוחזר לבעלים המקוריים. כאשר מוצע לו לשמור זיכרון "פירטי", לא דרך החברה, הוא מתפתה לתשלום הגבוה. כצפוי, זה מעורר צרות. הוא עומד בסכנת חיים, מנסה לגלות מי מנסה להרוג אותו ומדוע, ומתמודד עם עברו. די סטנדרטי לסוג זה של ספרים, ולא עשוי בצורה טובה במיוחד. אבל מעבר לחולשות של "אחד משלנו" כסיפור בלשי, הוא סובל מבעיה כספר מדע בדיוני.

מרשל מתאר בצורה לא רעה את העולם החדש (בעיקר את לוס אנג'לס החדשה שבה מתרחשת רוב העלילה), ואת הטכנולוגיה החדשה והשפעתה, אבל מרשל לא מפסיק שם. בספר הגיבור נרדף על ידי דמויות מסתוריות בחליפות אפורות, ומסייעת לו דמות מסתורית בחליפה כהה. בתחילה נאמר לנו שהדמויות האלה הן חייזרים, ואז מתברר שגם זה לא נכון. האפורים הם מלאכים. והדמות בשחור היא אלוהים. ואם לא די בכך עוזרים לגיבור גם מכשירים ביתיים שונים שניחנים בתודעה (שעון מעורר, מקרר וכו') שמצילים אותו בשעת צרה. לאורך כל הספר תהיתי למה לעזאזל מרשל דוחף את המרכיבים האלה פנימה.

מכשירי החשמל התבוניים אמורים כנראה לספק אתנחתה קומית, אבל זה לא עובד. זה לא באמת מצחיק והעובדה שמרשל תולה בהם את ההצלה של הגיבור מגוחכת. יתר על כן, במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על השאלה למה לעזאזל מישהו ירצה ליצור משיבון שלא רק ניחן בתבונה אלא גם באישיות (ועוד אישיות מחורבנת). זה היה יכול אולי לעבוד כבדיחה בסיפור קצר, אבל זה הופך מטופש ומעיק בספר. לגבי הדמויות האלוהיות שהוא דוחף לשם, אין לי שמץ מושג מה התפקיד שלהן בסיפור. אין שום הצדקה לשלב אותן בספר, לא כחייזרים ולא כפמליה של מעלה. הסיפור היה הרבה יותר טוב אם מרשל היה מוותר על כל עלילת המשנה שמערבת אותן. בשני המקרים נראה שסתם היו לו רעיונות שהוא חשב שהם מגניבים ולא היה לו עורך שיעיף אותם.

נראה לי שמרשל כשל כאן במקום שסופרי מדע בדיוני ופנטסיה כושלים בו לעתים קרובות מדי – הרצון לעשות הכול כדי ליצור הזרה של העולם שלהם. עורכים, כותבים וקוראים חוזרים ומשננים שלבו של המדע הבדיוני הוא ביצירת עולם חדש, או לפחות ביצירת סיפור שסיבת הקיום שלו חדשה. אנחנו נוטים לומר שאם אפשר לשלוף את החידוש והסיפור עדיין יעמוד, זה לא באמת סיפור מדע בדיוני. בעיקרו של דבר זה נכון, כוחו המיוחד של המדע הבדיוני הוא ביכולת שלו לדמיין תנאים ומצבים חדשים לבחון בהם את עצמנו.

אבל לדרישה זו לחידוש יש צד בעייתי, שלדעתי בא לידי ביטוי בספר של מרשל, מכיוון שהיא דוחפת סופרים לכתוב שוני לשם השוני בלבד, שאינו תורם דבר לסיפור. במקרה של "אחד משלנו" זה מתבטא בדמויות ובמאפייני עולם שאין להם שום הצדקה, במקרים אחרים זה מופיע באופן הרבה יותר קטן אך לא פחת מעצבן. כזוהי למשל הנטייה של סופרים (פעמים רבות סופרי פנטסיה) להעניק לדברים יומיומיים שמות שונים ללא כל הצדקה. למה צריך לקרוא ליממה בשם אחר? או לקילומטר?

אפשר לעשות את זה בהצלחה, אני חושב שרק בקריאה שנייה או שלישית של "מלחמה לנצח" של הולדמן עליתי על זה ש"מיקרוטון" (מידת העוצמה של הרימונים שלם) הוא פשוט קילוגרם בשם אחר. אבל שם זה מובא בהקשר מאוד מסוים שבו הזרות הזו מובנת מההקשר ולא מפריעה. כאשר כל מונח הכי פשוט מקבל שם בשפת הילידים ירוקי העור, זה מטופש ומגוחך.

אני מאמין בפשטות רבה ככל האפשר בעת סיפור סיפורים, אם כי אני חושב שאני מעט קיצוני בעמדה שלי בנושא זה. אני סבור שצריך לגזום מעל סיפורים את כל הענפים המתים שלא תורמים להם. לא מעניין אותי איך בדיוק עובד ההנע העל-אורי של ספינות חלל אם אין לכך חלק בסיפור. לא מעניין אותי צבע העיניים של הגיבור העשוי ללא חת, אלא רק השאלה אם הוא באמת עשוי ללא חת ואם אופי זה יחיזק מעמד בשעת מבחן. אין לי שום בעיה עם סיפור שכולו שתי דמויות שכלואות בחדר, כל עוד לא צריך יותר מזה. ומניסיוני, אפשר לכתוב סיפור מדע בדיוני מובהק שכל מה שיש בו הן שתי דמויות בחדר.

תוכניה במתנה

2011-12-05T20:49:00.000+02:00

תוכניית "מאורות 2011" עלתה, ו-SF Siganl פרסמו תרשים זרימה לבחירת מתנה לחגים. אם אתם מהזן הגיקי, כנראה בעוד ימים אחדים BoingBoing יתחילו לפרסם את ההמלצות שלהם למתנות.

קידום עצמי חסר בושה

2011-12-02T11:28:00.000+02:00

ב-22 לחודש ייערך כנס "מאורות" בירושלים (התוכניה אמורה לעלות במהלך סוף השבוע). כבכל שנה מלווה את הכנס פרויקט כתיבה, והיום התפרסם הסיפור שלי. ותודה לרמי שלהבת על עריכת הסיפור.

סיפורי ההתבגרות של "ארץ-ים"

2011-11-26T20:12:00.001+02:00

בטור שג'ו וולטון הקדישה ל"הקברים של אטואן" היא מצטטת את לה-גווין שאמרה ששלושת ספרי ארץ-ים עוסקים בהתבגרות גברית, בהתבגרות נשית ובמוות. למעשה גם "החוף הרחוק ביותר" הוא סיפור התבגרות, ויותר מכך – סיפורי ההתבגרות של טֵנַר (ב"הקברים של אטואן" ואָרֵן (ב"החוף הרחוק ביותר") מתכתבים עם סיפור ההתבגרות של גֵד ב"הקוסם מארץ-ים" ומשלימים אותו למעין סיפור התבגרות כולל, סיפור התבגרות של ארץ-ים.

הקוסם מארץ-ים

"הקוסם מארץ-ים" מתחיל עם ההתעוררות המשמעותית של כוחות הקסם של גֵד, שאינם מרוסנים ואינם נשלטים. לאחר התחיל חניכות אצל הקוסם אוגיון, הוא בוחר לנסוע לבית הספר לקוסמים, מקום שלכאורה אמור לסייע לו לשלוט בכוחות אלה. אך דווקא שם, במהלך אתגר "למי יש יותר גדול" קלאסי של גיל הנעורים, הכוחות שהוא מפעיל יוצאים משליטתו ומשחררים לעולם משהו מסוכן באמת. לא רק הוא עצמו, אלא כל האנשים בסביבתו משלמים את המחיר על כך. הספר מתאר את מסעו של גֵד, שמטרתו להתמודד עם הכוח ששיחרר בעולם. כפי שיחיעם פדן מעיר באחרית הדבר שלו ל"הקוסם מארץ-ים", מסע ההתבגרות של גֵד הוא מסע יונגיאני – הכוח שגֵד שיחרר בעולם הוא הצל שלו, ורק על ידי אימוץ הצל, הצד האפל שבו, הוא יוכל להכניע אותו ולשלוט בו. המסע הזה הוא רב תהפוכות לא רק במובן של צמיחת ההכרה והאישיות של גֵד, אלא גם במובנים מוחשיים ביותר, וגֵד ניצב בפני סכנות רבות במהלכו. כאשר גֵד מנסה להתעלם מהאיום של הצל, הוא נאלץ להתייצב מול איום אחר, הדרקונים, האיום המפחיד ביותר של ארץ-ים. בעת ההתמודדות אתם הוא מכיר בכך שהתעלמות מהצל בלתי אפשרית, והוא מנסה להימלט ממנו. אבל הימלטות זו רק מגבירה את הסכנה וגֵד כמעט נהרג. רק לאחר שגֵד מבין שהדרך להתמודד עם הצל היא לרדוף אחריו ולא להימלט ממנו, הוא מתחיל לזכות בחירות ובשליטה כלשהן. הוא רודף אחרי הצל שלו, פשוטו כמשמעו, מעבר לקצה העולם. התמודדות שלהם מתרחשת הרחק במרחבי הים הלא מוגדרים, במקום שבו אפילו הזמן אינו קבוע. במהלך התמודדות זו גֵד מבין שהוא אינו יכול להשמיד את הצל, שכן הוא חלק ממנו, ועליו לאמץ אותו ולהטמיע אותו כדי לשלוט בו. בכך הוא יוצר את האישיות השלמה, הבוגרת שלו. כעת הוא מוכן לחזור לעולם ולתפוס את מקומו.

הקברים של אטואן

סיפור ההתבגרות של טֵנַר ב"הקברים של אטואן" שונה מאוד, ולא רק מכיוון שהיא אישה. בעוד שגֵד מנסה במסעו ליצור אישיות שלמה, טֵנַר מנסה לרכוש אישיות כלשהי, לאחר שזהותה נלקחה ממנה. טֵנַר נלקחה מביתה כשהייתה בת חמש, הובאה ל"מקום" של הקברים ושם "הוקרבה" הקרבה טקסית לכוחות חסרי השם. זהותה ניטלה ממנה והיא הפכה להיות גלגול נוסף של "הכוהנת האחת" שאיננה מתה לעולם. במהלך העלילה טֵנַר מורדת בגורל הזה, יוצאת נגד הכוהנות המבוגרות ששלטו בחייה ונגד הכוחות שלהם לומדה לציית, ולבסוף הורסת (בעזרתו של גֵד) את "המקום". בסיום מסעה היא משיבה לעצמה את שמה, מגבשת אישיות משלה, ומתחילה למצוא לעצמה מקום משלה בעולם, מקום שאינו מוכתב לה על ידי אחרים. "מרד הנעורים" הרציני להחריד הזה והעיצוב העצמאי של מקום בעולם, הם אלמנטים קלאסיים של סיפור התבגרות, והם נעדרים כמעט כליל מסיפורו של גֵד. בעולמו של גֵד ב"הקוסם מארץ-ים" אין למעשה מבוגרים שבהם הוא מורד, מכיוון שאין מבוגרים שבהם הוא צריך למרוד. אוגיון, המג שחנוך אותו בנערותו, כמעט אינו מכתיב לו כללים ונותן לו לבחור אם להישאר עמו או ללכת לבית הספר לקוסמים; בבית הספר לקוסמים מעשי המרי הקטנים שלו אינם יוצא דופן במהותם (רק בעוצמה שלהם, הנובעת מכוח הכישוף הרב הטמון בו); לאחר סיום הכשרתו הוא הוא תופס בעולם המבוגרים את המקום המיועד לו כקוסם. בכך טֵנַר משלימה פן של סיפור ההתבגרות של גֵד שלא נמצא ב"הקוסם מארץ-ים", הפן שבו בני אדם כמתבגרים ומבוגרים צעירים יוצרים להם מקום משלהם בעולם. גם בביוגרפיה של גֵד עצמו אפשר לראות את השיקוף של פן זה בסיפור ההתבגרות – בעת ההתרחשויות בספר הוא מבוגר שיש לו מקום מוגדר בעולם, ובכך סיפור מציאת המקום של טֶנַרהוא מעין הד של סיפור מציאת המקום של גד עצמו שכמעט אינו מסופר.

גם באופי הפיזי שלהם המסעות שעושים גֵד וטֶנַר הם מעין הפכים משלימים. המסע של גֵד הוא רובו ככולו מסע ימי, במרחבים הפתוחים תחת כיפת השמים. טֵנַר נודדת מתחת לאדמה, בחללים המוגבלים של מבוך הקברים, והיציאה שלה מחוץ למבוך מסמלת את השחרור שלה ואת ההתבגרות שלה.

החוף הרחוק ביותר

סיפור ההתבגרות של אָרֵן, המסופר ב"החוף הרחוק ביותר", מכיל מרכיב נוסף של התבגרות ובגרות, שמוצנע למדי בסיפור ההתבגרות של גֵד. הפיתוי הגדול שמציע המכשף באי צלמוות, אשר מדיח אנשים ללכת אחריו וגוזל מהם את כוח הכישוף, הוא אלמוות. אָרֵן, שכמי שעתיד להיות המלך של ארץ-ים כולה מסמל במידה ידועה את העולם כולו, לומד במהלך הספר, בסיפור ההתבגרות שלו, מהו המחיר שיש לשלם על אלמוות. חשוב מכך, הוא לומד שהמוות הוא הכרחי להיותנו אנושיים. אָרֵן לומד לקבל את העובדה שהוא בן תמותה, שהיא הכרה הכרחית בתהליך ההתבגרות. גם כאן יש קשר בין המרכיב של תהליך ההתבגרות המתואר בסיפור לבין גילו של גֵד בעת ההתרחשות. בזמן עלילת "החוף הרחוק ביותר" גֵד הוא אדם על סף הזקנה. הוא מצא את מקומו והגיע למלוא כוחו והוא כעת הרב-מג, וממקום זה הוא משקיף קדימה על החלק האחרון של חייו. לגבי אָרֵן רעיון המוות, וליתר דיוק רעיון מותו שלו, הוא הכרה חדשה, לגבי גֵד המוות קרוב ומוחשי הרבה יותר. ניסיונו ושנותיו של גֵד מאפשרים לו לראות את הנחיצות של המוות כחלק ממחזוריות החיים ואת הסכנות שבשאיפה לאלמוות. לכן הוא האדם המתאים לעמוד בפני הפיתוי שמוצע להם, והאדם הנכון להוביל את אָרֵן אל ההכרה בנחיצות המוות, כרעיון מופשט וכמאורע קונקרטי בחיי האדם.

המסע הפיזי של גֵד ואָרֵן מזכיר במידת מה את מסעו של גֵד ב"הקוסם מארץ-ים", שכן שניהם מסעות ימיים בעיקרם, אך יש ביניהם ניגודים ברורים שהופכים אותם להפכים משלימים. אחד הניגודים האלה הוא ביעדם. גֵד מוצא את הצל שלו במרחבי הים בדרום-מזרח, אזור נידח שנודע רק מסיפורים ואגדות ואין בו איש. ב"החוף הרחוק ביותר" הוא מפליג עם אָרֵן לקצווי מערב, לאי צלמוות, מקום הידוע היטב לכל אחד מאנשי ארץ-ים מכיוון שהונצח בשיר המתאר את התמודדותו של ארת'-אקבה עם הדרקון אורם הגדול ואת מותו. פיזית ותודעתית, מקומות אלה הם הפכים. המסע הראשון של גֵד רצוף סערות, הוא מחליף כלי שיט ולפחות פעם אחת מוצא את עצמו ניצול על אי בודד ונאלץ לטוות כלי שיט הבנוי בעיקרו מכשפים. אפילו ההתמודדות הסופית שלו עם הצל מתרחשת במרחבי הים. ב"החוף הרחוק ביותר" הם מפליגים בבסירתו של גֵד "עין הים", כלי שיט ותיק, רב-ניסיון ואמין מאוד, וגֵד כמעט ואינו משתמש בכוחו לזמן רוח מכושפת שתניע אותם (קסם פשוט שבו השתמש רבות במסעו הראשון), וההפלגה שלהם רגועה יחסית מבחינה זו. רוב ההרפתקאות של אָרֵן וגֵד מתרחשות באיים, על היבשה.

בסוף "הקוסם מארץ-ים" ו"הקברים של אטואן" מתנוססות המילים "תם ולא נשלם". הן מתייחסות לסיפורו של גֵד, סיפור המובא בספרים אלה כמעין עיבוד של "השיר של גֵד" שאותו לה-גווין מזכירה פעמים אחדות בספרים. אבל אם אנו מתייחסים לשלושת הספרים כמרכיבים של סיפור התבגרות מרובה פנים, אפשר גם לקרוא אותן כמתייחסות לסיפור זה. רק לאחר שהשתלבו כל המרכיבים – קבלת הפן האפל של האני, המרד בסמכות ומציאת המקום העצמאי בעולם, וההכרה במוות – יכול סיפור התבגרות זה להסתיים. מה שמחזק את הזיהוי שלו כסיפור התבגרות של ארץ-ים ההיא העובדה שהוא מסתיים בהגעתו לבגרות של ארן, מי שנועד להיות המלך העליון של ארץ-ים.

סיפור גן עדן במדע הבדיוני – חלק שלישי ואחרון

2011-11-12T22:25:00.000+02:00

"המנון ללייבוביץ", ו"בז וניאלה", הספרים שבהם דנתי בחלקים הקודמים, שניהם עשו בו שימוש ישיר למדי בסיפור המקראי. "מסע אל שלושה עולמות" של קורדוויינר סמית ו"בפחד מ-ק'" של הרלן אליסון מתרחקים מהסיפור הסדור כפי שהוא מופיע בספר בראשית, אך עושים שימוש ברעיונות ובמרכיבים העיקריים שלו.

מסע אל שלושה עולמות

הספר "מסע אל שלושה עולמות" מאגד שלושה סיפורים של קורדוויינר סמית שנכתבו בשנים 1965-1963, שגיבורם הוא קאשר אוניל (Casher O'neill). בעיקרו זהו סיפור ניסיונו של קאשר לנקום את הדחת דודו, שהיה שליט העולם מסאר, ולשחרר את העולם מהדיכוי של הקולונלים ששוליטם בו. גן העדן מרכזי בסיפורו של קאשר, אבל בדרך שונה לחלוטין ממרכזיותו ביצירות הקודמות שבהן דנתי. בבחינה של הסיפור הכולל שיוצרים שלושה סיפורים אלה, אנו רואים שזהו סיפור שיבה לגן עדן. האמצעי לשיבה זו הוא התנעורת מהעולם וכל מה שבו ושיבה לאנושיות הבסיסית ביותר. במצב זה, קאשר יכול לשוב לגן העדן.

בראשית הסיפור קאשר הוא רוצח, באופיו ובכוונותיו. כוונתו היא לגייס כסף וכלי נשק כדי לשוב לעולם הבית שלו, להרוג את חומסי השלטון ולנקום את נקמתו. לא מפתיע, לכן, שזהו המאפיין הראשון שעליו הוא מוותר. ויתור זה אינו נעשה מרצון, אך הוא מקבל אותו בברכה בסופו של דבר. ילדת הצב T'Ruth, שאותה הוא נשלח להרוג (בתמורת הוא אמור לזכות בתמיכה של האדם ששלח אותו להרוג אותה כדי להגשים את נקמתו), מזהה אותו כרוצח ומכריזה עליו ככזה. יתר על כן, היא עושה שימוש באלימות הצפונה בו כדי להשיג את מטרותיה. השימוש הזה באלימות מלמד את קאשר מהו מחירה של אלימות ולכן הוא נכון יותר לוותר עליה. באופן פרדוקסלי, האופייני מאוד לסמית, מה שמאפשר לו לוותר סופית על האלימות הוא ש-T'Ruth מעניקה לו את כוחותיה של הלוחמת הגדולה ביותר בהיסטוריה. אלה מקנים לו אפשרות להשיג את מטרתו בדרכים לא אלימות, אם הוא יבחר בכך. אפשר לטעון שכבר כאן יש קשר לסיפור גן עדן, כשסמית מתחיל את תהליך הוויתור שלב אחד רחוק יותר בסיפור המקראי, בוויתור על המוות האלים המופיע בסיפור קין והבל.

הכוחות ש-T'Ruth מעניקה לקאשר מאפשרים לו לשוב לעולמו בלי שיבחינו בו, ושם נמשך תהליך הוויתור שלו. המפגש שלו עם T'Ruth העניק לו את היכולת לוותר על האלימות, וכאשר הוא מגיע חזרה למסאר ונפגש עם חומס השלטון וודר, הוא מחליט לוותר גם על הנקמה ולא רק על האלימות. במקום להרוג אותו, הוא משנה את אישיותו, ובכך משיג את משימתו האחרת – שחרור מסאר מעולו של הרודן. מעשה זה הופך את קאשר עצמו לאדם חופשי, כפי שהוא מעיד על עצמו, אך הוא ריק לגמרי. (ע' 145-164) השלב הבא הוא וויתור על משפחתו, המוסד החברתי שהיווצרותו מוזכרת בסיפור גן עדן המקראי. הוא נפרד מאמו ומבתו, ומשאיר אותן מאחוריו ללא חרטה.

לאחר שוויתר על הדברים המוחשיים, תהליך הוויתור של קאשר מואץ והופך מופשט יותר. הוא יוצא למסע אל מקורות היאור ה-13, ובכך מוותר על העולם מסאר כולו מכיוון שזהו מקום שפשוטו כמשמעו אינו מופיע במפות. במסעו הוא מגיע אל "עיר התקווה נטולת התקווה" שהיא עירם של אנשים דתיים (שהם אנשים "בטוחים בצדקתם שלעולם לא יהיו צודקים"), ושולטים בה הג'ווינדז המושלמים. אבל גם עיר זו לא עונה על מה שהוא מחפש והוא משאיר אותה מאחור וממשיך ל"עמק המוות" ולעיר קרֵמיס דורגו. בניגוד לג'ווינדז ולאנשי העיר שעזב, אנשי קרמיס דורגו מתארים את עצמם כמי שחיים "את החיים ולא את המוות", כמיד שמשיחים בדברים ולא ברעיונות. (ע' 189) בצעד זה קאשר מוותר על ההפשטות לטובת המוחשיות, אבל גם בכך אין די לגביו. בקרמיס דורגו עדיין יש יותר מדי דברים מבחינתו.

בקרמיס דורגו הוא פוגש את סללטה, מי שהייתה אחת משוררות ההשגחה והפכה לרקדנית. סללטה היא מקבילתו של קאשר, כאחת משוררי ההשגחה היא הייתה אחת האנשים בעלי העוצמה הרבה ביותר ביקום "ההשגחה" של סמית, והיא ויתרה על עוצמה זו כדי לרקוד בקרמיס דורגו. יחד הם נוטשים את העיר הזו מאחוריהם כדי ללכת לעמק כלשהו, מקום מרוחק ומבודד יותר. בכניסתם לעמק סללטה מכריזה "אנחנו אדם וחווה" ואומרת שבמקום זה הם יוכלו להיות הם עצמם. (עמ' 198-197) היא אומרת שהם אינם זקוקים עוד לכנסייה, אמירה משמעותית מאוד בהקשר הנוצרי. בכל גרסה של הנצרות, הכנסייה היא הדרך לישועה, לחזרה לחסד שאבד בחטא הקדמון. העובדה שהם אינם זקוקים לכנסייה משמעותה שהם יכולים שוב לקיים קשר ישיר עם האל ושהם נמצאים במצב של חסד, כפי שהיו אדם וחווה בגן עדן.

בכך מסתיימים סיפורי "המסע אל שלושת העולמות", אבל לסיפורם של קאשר וסללטה אחרית דבר שגם היא קשורה לסיפור גן העדן. בסיפור "שלושה לכוכב נתון" אנו שומעים שוב על קאשר וסללטה. ממקומם בגן העדן שהם שבו אליו הם מבחינים בסכנה למין האנושי ומתריעים עליה בפני ההשגחה, שנוקטת בפעולות הנחוצות להגן על האנושות. אפשר לראות בפעולה זו שלהם קיום של הציווי "לעבדה ולשמרה", הציווי של האל לאדם כאשר הוא מניח אותו בגן העדן.

בפחד מ-ק'

בעוד שהיצירות שסקרתי עד עכשיו מתייחסות במפורש, בצורה זו או אחרת, לאדם וחווה ולסיפור גן העדן, הרי שסיפורו של אליסון (מ-1975) לא מזכיר אותו ולו במילה. בהקדמה לסיפור בקובץ הסיפורים שלו "לראות" עומד אליסון על כך שזהו סיפור על האלימות והשדים הכלואים בנפש האדם. ואף-על-פי-כן אנסה להראות שזהו סיפור שמשתמש במרכיבים של סיפור גן העדן, ומרכיב אותם מחדש בצורה שונה.

"בפחד מ-ק'" הוא סיפורו של זוג, נח וקלודיה, הכלואים במערה במרכז מבוך. הקוראים, והם עצמם, לא יודעים כיצד הם הגיעו לשם או כמה זמן הם נמצאים שם, אלא רק שהם נכלאו שם על ידי ישות שאותה הם מכנים "ק". בסופו של דבר ק' נהרג, והם יוצאים מאותו מבוך. העלילה הפשוטה לכאורה הזו מסתירה עושר רגשי רב.

אילו מרכיבים של סיפור גן עדן ניתן לראות בסיפור זה?

ראשית, כמו בגן עדן לפני הגירוש, זהו יקום של זוג ועוד אחד – גבר, אישה וישות לא ידועה. ביקום של הסיפור, כמו ביקום של סיפור גן העדן, אין עוד איש. כמו בסיפור גן ען הזוג מצוי במקום לא מוגדר, למשך פרק זמן לא מוגדר, והובא לשם על ידי ישות לא מוגדרת. יתר על כן, זו ישות שאינה ניתנת להגדרה ולידיעה. אי-אפשר לראות את "ק" בגלל הזוהר שהוא מפיץ, אי-אפשר לזהות או אפילו לתאר את הקולות שהוא מפיק. בין הזוג ל-ק' קיימת מערכת יחסים של תלות הדדית, תלות ההדית שיש לה הדים בסיפור גן העדן. ק' מספק להם מזון וציוד שבזכותו הם נשארים בחיים, ובה בעת ניזון מהם. ק' ניזון מהפחד והשנאה שלהם המופנים הן כלפיו והן זה כלפי זה, פחד ושנאה שהוא עצמו יוצר. הוא יוצר את הפחד שלהם ממנו בכך שהוא מפחיד אותם, ובכך שהוא כלא אותם לפרק זמן שכמוהו כנצח בלי אפשרות לצאת הוא גרם את התיעוב והשנאה ההדדיים שלהם.

כמו בסיפור גן, עדן, גם ב"בפחד מ-ק'" יש קשר בין ידיעה, מוות ויציאה מהמצב ההיולי. בני הזוג יכולים לצאת מהמערה שבה הם כלואים לאחר ש-ק' מת. ק' מת לבסוף כאשר יש להם ידיעה מושלמת שלו, וידיעה מושלמת זה את זה. לידיעה מושלמת זה את זה הם הגיעו לפני זמן רב, בזכות הכליאה הארוכה שלהם יחד, אבל לבסוף הם לומדים להכיר גם את ק'. כאשר הוא גוסס נעלם הזוהר שהוא הפיץ, ובפעם הראשונה הם יכולים לראות אותו, ואז הוא מת. כאשר הם מכירים אותו ומפסיקים לפחוד ממנו, הוא מת והם יכולים לצאת מהמערה ומהמבוך.

יש פרט נוסף בסיפור שאפשר לראות אותו כהד של סיפור גן העדן והגירוש. ק' מת לאחר שהוא נפצע מנשק שהם בונים כדי למנוע ממנו להיכנס למערה שלהם. הנשק הזה הוא מערכת של להבים מושחזים המורכבים על מכשיר כלשהו שמסובב אותם במהירות רבה מאוד, ממש לפני פתח המערה. המכשיר הזה הוא המחשה יפה מאוד של "להט החרב המתהפכת" שאותה מפקיד האל לשמור על הדרך חזרה לעץ החיים לאחר גירוש אדם וחווה מגן עדן.

המרכיבים של סיפור גן העדן טבועים כה עמוק בתרבות שלנו, שאנו יכולים לראות את עקבותיהם גם בסיפור שכלל אינו מתייחס אליהם במפורש אלא בורר מתוך הסיפור המקראי את מה שמתאים לו ומרכיב אותם מחדש לסיפור חדש.

~~~~~~~~~~

זו אינה סקילרה מלאה של ייצוגים של סיפור גן העדן במדע, הבדיוני, והיא לא התיימרה להיות כזו. סדרת "חומריו האפלים" יכולה לספק חומר בנושא זה למאמר בהיקף זה לפחות. מטתרי כאן הייתה להראות רק אחדות במין הדרכים שבהן סיפור יסוד זה של התרבות המערבית מצא הד במדע הבדיוני.

סיפור גן עדן במדע הבדיוני – חלק שני

2011-11-06T17:00:00.000+02:00

החלק השני של ההרצאה הוקדש ל"בז וניאלה", שבו ניתן למצוא עיבוד של סיפור גן העדן לסיפור תוכחה בסגנון מודרני.

בז וניאלה

בז וניאלה הוא סיפור תוכחה מודרני שעוסק בסכנות של ידע לא מבוקר (במקרה זה הנדסה גנטית). בניגוד ל"המנון לליבוביץ" אין כאן פרשנות דתית בהכרח לסכנות הידע, אלא רק אזהרה כללית. העיבוד של סיפור גן העדן כאן הוא על ידי פיצולו לשני החלקים העיקריים שלו – הנפילה והבריאה – ושימוש בהם בסדר חדש. הספר מתאר עתיד לא מאוד רחוק שבו הגיעו בני האדם לשליטה מוחלטת בהנדסה גנטית, ושליטה זו היא שתוביל לנפילה של חברה זו. בתוך חורבן זה תתחולל בריאה חדשה, של גזע חדש של אנשים. העולם שעומד להיחרב לוקה בכל הרעות החולות של החברה שלנו, המוקצנות. העשירים השולטים בטכנולוגיה ובמשאבים גרים במובלעות מוגנות בידי צבאות פרטיים, העניים חיים ב"פלביאה" מוכת מחלות, שינויי האקלים גובים מחיר כבד וכן הלאה. גיבור הסיפור, ג'ימי המכונה גם "איש השלג", הוא בן למדענים אך אינו ניחן בכישרון שלהם והוא נדחק לשולי החברה הזו, מקום שממנו הוא עד למאורעות הנפילה והבריאה מחדש.

הנפילה

אין פיתוי מובהק בסיפור הנפילה של "בז וניאלה", בניגוד למה שאפשר לראות בסיפור המקראי או ב"המנון ללייבוביץ", אבל החלק האחר הסיפור המקראי, ההידמות לאל, בהחלט קיים בו. ההנדסה הגנטית טומנת בחובה את היכולת האלוהית לברוא, ובני האדם אינם מהססים להשתמש בה. חלק מהיצירות שלהם נועדו לרפואה (כמו חזירים שמהם ניתן לקצור איברים להשתלה) ואחרים לשעשוע גרידא (כמו חיות מחמד חדשות). התוכחה על הפלישה הזו לתחום האלוהי מובאת במפורש מפי אמו של ג'ימי, שהייתה מדענית אך רגשי המצפון גברו עליה. היא מטיחה באביו: "אתם מתעסקים בלי מחשבה עם אבני הבניין של החיים. זה בלתי מוסרי. זה... חילול קודש." (ע' 70) אטווד עושה במשפט זה קישור ישיר בין מוסר ואמונה גם אם אינה מפרטת מה האמונה המועדפת עליה.

הדרך שבה הידע הזה מוליך להשמדה מתגלמת בדמותו של בז. "בז" הוא כינויו של גלן, חברו הטוב ביותר של ג'ימי. בז הוא במידה ידועה התגלמות החברה המדעית הזו והשאיפות שלה. בניגוד לגי'מי הוא מבריק וחדשני, הוא לומד באוניברסיטה הטובה ביותר, וממנה מובטח מסלולו בחברת ההנדסה הגנטית העשירה והיוקרתית ביותר. כאשר הוא מתחיל לעבוד בחברה זו, הוא עומד בראש פרויקט משלו שמטרתו היא, לא פחות ולא יותר, אלמוות. כדי להדגיש את הקשר של בז והפרויקט שלו לסיפור המקראי, אטווד מעניקה לפרויקט זה את השם "גד-עדן" (Paradice במקור). אך כל אלה הם מסווה לייאושו ומיאוסו של בז מהמין האנושי ומהחברה שהוא השיא שלה. בז משתמש בפרויקט שלו כמסווה ליצירת מגפה שמטרתה להשמיד את המין האנושי. הידע הגנטי שאפשר לו להעפיל לשיאה של החברה שבה הוא חי, הוא הכלי שבו בז ישתמש כדי להכחיד חברה זו.

הבריאה

המגפה של בז שהשמידה את האנושות היא השלב האחרון בתהליך שבו בני האדם משמידים את עולמם, כפי שניכר במצב העגום של החברה המקוטבת, המחסור ואסונות האקלים. היא מפנה את הדרך לבריאה חדשה על חורבות עולם זה, ובהקשר סיפור גן העדן מעניין לבחון את הברואים ואת הבוראים בעולם חדש זה.

הברואים

הברואים הבולטים ביותר בעולם זה הם ה"בזאים" או "ילדי בז" – הגזע האנושי החדש שבז יצר בפרויקט גד-עדן שלו. בז ברא אותם כך שיהיו מותאמים בשלמות לעולם החדש, העולם כפי שהותירו אותו בני האדם. הם מוגנים באופן טבעי מהקרינה החזקה של השמש שג'ימי/איש השלג (למיטב ידיעתו, אחרון בני האדם) רגיש לה מאוד, והם מפרישים ריח מיוחד שדוחה את הטורפים החדשים שבראו בני האדם, לעתים לא בכוונה, במשחקים הגנטיים שלהם. הבזאים ניחנו בתכונות של אדם וחווה בגן עדן לפני הנפילה, הם תמימים, ישרים, כנים ולא ניחנים בפנים השליליים של המין (קנאה, תחרותיות וכו'). אטווד אומרת שבז היה רוצה לברוא אותם בלי מין כלל ועיקר, אך מכיוון שזה בלתי אפשרי הוא העניק להם התנהגות מינית אינסטינקטיבית, שאולה מבעלי חיים. הקשר של הבזאים לסיפור גן העדן מודגש בתיאורם בפעם הראשונה שג'ימי רואה אותם, כשהיו עוד בגדר פרויקט מחקר: "הם היו עירומים, אבל לא כמו בחדשות האמת העירומה: הם לא התבוששו כלל". (ע' 325) סיום המשפט הזה הוא ציטוט כמעט ישיר של הפסוק האחרון בפרק ב' בבראשית.

למעשה, גם "איש השלג", פרסונה החדשה שג'ימי לובש, הוא יצירה של בז. ג'ימי, חברו של בז מימי התיכון, היה נפל. הוא היה איש מדעי הרוח שלמד בקולג' עלוב ומצא עבודה שבקושי פרנסה אותו ככותב פרסומות בחברה שייצרה מוצרים ל"שיפור עצמי" למיניהם. גלן, שלמד באוניברסיטה מעולה והשיג עבודה משתלמת (מאוד) בחברה יוקרתית, מציל את ג'ימי והופך אותו ל"איש השלג". הוא מגייס אותו לעבודה בפרויקט שלו, מטפח אותו, מגן עליו ואפילו מחסן את גי'מי ללא ידיעתו נגד המגפה שהוא עומד להפיץ. בז לא רק בורא את איש השלג, הוא גם מטיל על ג'ימי את המשימה שהאל הטיל על אדם בבראשית ב', 15 – "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". בז משביע את ג'ימי שאם יקרה לו משהו הוא יטפל בבזאים וידאג להם. למעשה, הוא לא היחיד שמטיל עליו משימה זו. גם ניאלה מטילה עליו משימה זו, כפי שהאל הפקיד את אדם על הגן אשר בעדן.

הבוראים

לעולם חדש זה שלושה בוראים. בז הוא הבולט שבהם – הוא שיאה של האנושות המשמידה ויוצרת בידע שלה, הוא מי שיצר את הבזאים, את המגפה ואת איש השלג. אך ניאלה היא שותפתו לבריאה. היא לא ניחנה בידע ובכישרונות שלו, אבל ללא סיועה הבריאה שלו לא הייתה יכולה להתקיים. היא המורה של הבזאים, זו שמכינה אותם לעולם החדש כל עוד הם חיו ב"גד-עדן", אך היא גם מי שמפיצה לא ביודעין את המגפה של בז בעולם כולו. ככזו יש לה חלק משלה בבריאה. אך הם אינם הבוראים היחידים של עולם זה, מכיוון שגם ג'ימי שותף לבריאה זו.

בעוד שבז וניאלה הם הבוראים "במעשה", ג'ימי (וליתר דיוק איש השלג) הוא הבורא במאמר. בעבודתו הראשונה ג'ימי ניסה למכור באמצעות מילים את הרעיון של "אדם חדש" וניסה לעזור לאנשים לברוא את עצמם מחדש, אבל מעשה הבריאה האמתי שלו מתחיל לאחר חורבן האנושות, כאשר הבזאים יוצאים לעולם הגדול. איש השלג הוא המדריך שלהם, הוא המספר להם סיפורים על ראשית העולם שלהם (ראו למשל בעמ' 117) ובורא בסיפורים שלו את הקוסמולוגיה, הקוסמוגוניה והמיתולגיה שלהם. הוא בורא למעשה עבורם את בז וניאלה כאלים, הוא זה המכנה את הבזאים "ילדי בז" ואת שאר בעלי החיים "ילדי ניאלה" ומתאר כיצד הם שיתפו פעולה בהשמדת העולם הישן כדי ליצור עולם חדש למען ילדיהם.

ממש לקראת סוף הספר, אנחנו נתקלים במוטיב נוסף מסיפור גן העדן, שנעדר עד כה. איש השלג חוזר ממסעו לשרידי "גד-עדן" ומספר לבזאים שפגש את בז (שמת בשעת המגפה, עובדה שהבזאים אינם יודעים). הם נלהבים ורוצים ללכת לפגוש אותו, אך איש השלג מודיע להם שזה בלתי אפשרי מכיוון שבז "הפך את עצמו לצמח". אחד מהבזאים, שבז עיצב אותם צמחוניים, תוהה מדוע בז הפך את עצמו לאוכל. ולכך איש השלג משיב "זה לא צמח שאתם יכולים לאכול ... זה דומה יותר לעץ." (ע' 384) יש פה סגירת מעגל מעניינת שבה בז, בעל הידע האולטימטיבי, הפך את עצמו במיתולוגיה הבזאית שאיש השלג בונה, לעץ שאי-אפשר לאכול ממנו. האיסור האלוהי על אכילה מעץ שיכול להעניק ידע מתגנבת לפתע למיתולוגיה של בז, ולעולם שאטווד בונה.

זוכי פרס הפנטסיה העולמי לשנת 2011

2011-10-31T19:20:00.000+02:00

פנטסי.קון של הגויים הסתיים היום, וזוכי פרס הפנטסיה העולמי הוכרזו.

ספר: מי מפחד מהמוות / ננדי אוקורפור

נובלה: טיסת הבכורה של ה"בלרופון" של מקולי / אליזבת הנד. [סקרתי אותו כשהיה מועמד להוגו, לא נפלתי. אני לא משוכנע שזו פנטסיה.]

סיפור: דמויות מאובנים / ג'ויס קרול אוטס

סיפור גן עדן במדע הבדיוני – חלק ראשון

2011-10-29T17:41:00.001+02:00

סיפור גן העדן – הבריאה החטא והגירוש – הוא אחד מסיפורי היסוד של התרבות המערבית. הוא מוכר ומזוהה מידית בהקשרים רבים ושונים והמרכיבים שלו משמשים אבני יסוד של לא מעט יצירות. מעניין לכן לבדוק את הגלגולים של סיפור זה ביצירות מדע בדיוני. במרכז סיפור גן העדן (אחד משני סיפורי הבריאה המופיעים בפרקים א-ג בבראשית) עומד "החטא הקדמון", או "הנפילה" כפי שהפרשה מכונה בנצרות לעתים, הכניעה לפיתוי של הנחש והאכילה מפרי עץ הדעת נגד הציווי המפורש של האל, שבשלהם נענשו כל המעורבים, עונש שבמרכזו הגירוש מגן עדן לנצח. בלבו של הפיתוי של הנחש (בראשית ג', 5) נמצא הביטוי "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", המכיל שני מרכיבים שחוזרים בגלגולים של סיפור גן העדן – השאיפה של האדם להידמות לאל והשאיפה לידע.

חשוב ככל שיהיה סיפור גן העדן והגירוש ביהדות, בנצרות יש לסיפור "הנפילה" חשיבות גדולה יותר. כל היצירות שאדון בהן נכתבו על ידי נוצרים, ולכן יש לומר כמה מלים על חשיבות זו. הנצרות היא דת גאולה אישית אוניברסלית. כלומר, הנחת היסוד היא שכל אדם ואדם צריך להיגאל כדי לזכות בחיי נצח. לצורך גאולה אישית אוניברסלית יש צורך בהנחת חטא אישי אוניברסלי, חטא שבו אשמים כל בני האדם מעצם היותם אנושיים, ואת התפקיד הזה ממלא סיפור "הנפילה". בפרק ה' של איגרת פאולוס אל הרומים אפשר למצוא בסיס תאולוגי לתיאור החטא האוניברסלי הזה, שמסתכם באמירה שכל צאצאיו של אדם ירשו את החטא שלו (טבעו של החטא והקשר בינו לבין המוות והתחייה היו נושא למחלוקות תאולוגיות רבות במהלך המאות). יתר על כן, פאולוס עושה בפרק זה את ההקבלה בין האחד שהמיט את החטא על כל האנושות (אדם) לבין האחד שהביא לאנושות את ההבטחה לגאולה ולתחיית המתים (ישו, המכונה לעתים בברית החדשה "בן האדם").

אני אבחן את גלגול הסיפור בארבע יצירות: "המנון ללייבוביץ" של וולטר מ' מילר (1960), "בז וניאלה" של מרגרט אטווד (2003), "המסע אל שלושה עולמות" של קורדווינר סמית (שלושה סיפורים שנכתבו בשנים 1965-1963) והסיפור "בפחד מ-ק'" של הרלן אליסון (1975, נכלל בקובץ "לראות").

המנון ללייבוביץ

המנון ללייבוביץ הוא ספר קתולי מובהק, וסיפור הנפילה בו הוא פרשנות קתולית מובהקת לסיפור גן העדן – ציביליזציה אנושית המקדשת ערכים חילוניים ואינה מודרכת על ידי הכנסייה מועדת לנפילה. מילר עושה זאת על ידי תיאור הנפילה של שתי ציביליזציות – הציביליזציה שלנו, שבה הוא כותב, הנחרבת במלחמה גרעינית והציביליזציה החדשה הצומחת על חורבותיה. הספר מספר את סיפורו של מנזר קתולי בדרום-מערב ארצות הברית בשלוש נקודות בזמן, לאחר שבשנות ה-60 או ה-70 של המאה ה-20 התחוללה מלחמה גרעינית שהשמידה את הציביליזציה שלנו. מבחינת ההתפתחות והחברה, נקודות זמן אלה מקבילות בערך לימי הביניים בסביבות המאה ה-12, לתקופה שבין הרנסנס לראשית ההשכלה, ולתקופה שבה נכתב הספר כאשר שוב יש לאנושות נשק גרעיני.

הנפילה הראשונה

תיאור הנפילה של הציביליזציה הראשונה ניתן כבדרך אגב תוך כדי סיפור המעשה, והוא תיאור של חברה שנכנעה לפיתוי הידע ולסכנות הכרוכות בו. משפט מפתח אחד שבו אפשר לראות את זה הוא בתיאור של "מבול הלהבות" (כפי שמכונה המלחמה בידי דורות מאוחרים יותר) ושל המאורעות שהובילו אליו, המובא ב"טקסט עתיק" שהשתמר בתרבות החדשה. בפרק 18 מתוארת בלשון כמו תנ"כית פרשה הדומה לסיפור איוב, שבה האל פוגע באחד מה"נסיכים" של העת העתיקה, אך הנסיך לא עומד בניסיון ומתפתה לפגוע בממלכה שכנה. בין השאר נאמר שם: "שכן האל הניח לחכמי הימים האלה לחקור את האמצעים שבכוחם להשמיד את העולם עצמו, ובידיהם הניח את חרב המלאך העליון שבה הוטל ממרומים לוציפר עצמו".[1] אך משפט זה אינו יחיד, ואנחנו יכולים למצוא מסר זה גם במקומות אחרים בספר. כך למשל כאשר מתוארת הערצת הברברים החדשים ל"מאכינה אנאליטיקה" של הקדמונים ("ששמה יצא לתהילה כחכמה מכל האלים שלהם", ע' 30). השאמאנים בולעים חלקים אלקטרוניים, שרידי מחשבים, בתקווה שהם יזכו ב"המנע טעות", אם כי לעתים זה פשוט הורג אותם.

ציביליזציה כזו חייבת להיכחד, מכיוון שנכנעה לפיתוי הידע החילוני. היא ניסתה לנכס לעצמה את הכוח האלוהי להשמיד עולמות, ולכן בסופו של דבר השמידה את עצמה. היא מותירה אחריה ארץ גזרה שאליה גורשו בני האדם, שבה מתחילה לצמוח הציביליזציה החדשה. לא מפתיע לכן שהסביבה הפיזית שבה פותח הספר היא מדברית, קשה ושוממה.

הנפילה השנייה

הנפילה השנייה, של הציביליזציה החדשה, היא סיפור של עיוורון מכוון, מכיוון שבניה כבר נוכחו לדעת מה קורה לתרבות המתעלמת מההדרכה האלוהית. את שלושת החלקים שלה, המתרחשים כל אחד בנקודת זמן שונה, אפשר להקביל לשלושת החלקים של פרשת גן העדן.

"יהי אדם" – גן העדן הכנסייתי

החלק הראשון, "יהי אדם", המתרחש בתקופה המקבילה מבחינת הסדרים החברתיים וההתפתחות הטכנולוגית למאה ה-12 בהיסטוריה של אירופה, הוא מעין מקבילה של גן העדן, אך זהו גם גן הכנסייה. הוא יכול להתקיים רק בחסות הכנסייה ובפיקוחה.

לאחר המלחמה ("מבול הלהבות") באה התנועה שכונתה "הפישוט", שהייתה בעיקרה עווית פראית של השמדת כל דבר שנראה כקשור לידע או לטכנולוגיה (כולל המדענים). אדוארד לייבוביץ, שהיה מדען שעסק בבניית נשק גרעיני, התנצר והקים מסדר נזירים שמטרתו לנסות להציל מה שאפשר מהידע של העולם שהושמד. בעולם שמילר בונה בחלק זה ידע יכול להתקיים רק כשהוא מפוקח ונשלט על ידי הכנסייה. ידע אחר הוא מסוכן, כפי שאפשר לראות בסיפורו של הנזיר הארכאולוג בואדולוס הנערץ שמצא "אתר שיגור טיל בין-יבשתי". החיטוט הנלהב של בואדולוס בידע האסור הוביל להשמדתו ולהשמדת המשלחת שלו והכפר שנבנה על חורבות אותו אתר שיגור, לפני שבואדולוס החליט לחטט בדברים לא-לו. (עמ'29-28) מקרה זה הוליך להוראה של אב המנזר שהגבילה את היקף חיפוש הידע של הנזירים.

ב"גן העדן" הזה שוכן גם "אדם", האח פרנסיס, שהוא גיבורו של החלק הזה. פרנסיס מתואר כתמים, ולא נבון במיוחד, תמימות המזכירה את אדם הראשון לפני שאכל מפרי עץ הדעת. הוא ילדותי וכמעט אינפנטילי בהתנהגותו, אבל טמון בו זרע הפורענות שעלול להוביל לנפילה השנייה – הסקרנות והתאווה לידע. מילר מתאר אותו במילים אלה: "כך דחף אותו טבעו של פראנסיס לבלוע ברעבתנות אותו ידע שניתן ללמוד בימים ההם". (ע' 56) אבל תאוות הידע הזאת של פרנסיס מרוסנת בתוך המסגרת הכנסייתית, מכיוון שבתי הספר היחידים שהיו באותה תקופה הם בתי הספר של הכנסייה.

העובדה שפרנסיס אינו יוצא מגן העדן הכנסייתי ניכרת גם במקומות נוספים. לפחות במקום אחד נאמר עליו במפורש שהוא אינו מכיר את העולם החיצוני שמעבר למנזר, אבל זה מובהר גם בצורות פחות בוטות. בעת שהותו בוותיקן החדש לטקס ההעלאה של לייבוביץ למעלת קדוש, יש לפרנסיס רגע של התגלות. לרגע אחד נמוג הזוהר של המקום הוא רואה את אותו על כל פגמיו – בלוי, מתפורר ומטולא. אך רגע זה עובר במהירות ופרנסיס חוזר לראות את העולם דרך משקפי האמונה. (ע' 104)

"יהי אור" – הפיתוי והנחש

בחלק השני, שמתרחש בתקופה שהיא פחות או יותר מקבילה של תקופת ההשכלה, אנו מוצאים את פיתוי הידע חוזר במעין התממשות של הפגם הבראשיתי מהחלק הקודם. ה"נחש" בסיפור הפיתוי החדש הזה, באופן לא מפתיע, הוא מלומד חילוני, ת'ון טדאו. רובו של החלק הזה הוא תיאור ביקורו של הת'ון במנזר, כאשר הוא בא לחקור את שרידי הידע שהנזירים הצליחו לשמר במהלך המאות וההתנגשות הבלתי נמנעת בינו לבין הכנסייה. אבל כבר בפתיחת החלק הזה בספר יש נזיפה לת'ון ולידע החילוני שהוא מייצג. הפרק הראשון של חלק זה מכיל שיחה בין הת'ון ובין איש כנסייה שבמהלכה תוהה הת'ון איך ציביליזציה גדולה וחכמה כמו זו שחרבה יכולה להשמיד את עצמה באופן כה יסודי. תשובתו של איש הכנסייה היא שאולי זה קרה מכיוון שהיא הייתה גדולה וחכמה מבחינה חומרית ותו לא. (ע' 120) הת'ון אינו נחש "אמתי", הוא לא בא בכוונת זדון לפתות את המאמינים, אבל הוא בכל זאת מאיים מכיוון שהוא מייצג תחרות ואלטרנטיבה מחוץ למסגרת הכנסייה. לא במקרה תיאור "מבול הלהבות" שהזכרתי לעיל מופיע בחלק זה, זו אזהרה מפורשת לסכנה שבידע לא מבוקר.

ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הלמדנות החילונית והכנסייתית מתרחשת, כמובן. היא סובבת סביב החופש להעלות השערות, ובתגובה לעמידה זו של הת'ון על עקרון החופש האקדמי המוחלט, אב המנזר מצטט לו את סיפור "הנפילה", הסיפור המקראי שבו אנו עוסקים. האב מאשים את הת'ון ב"שימוש לרעה בשכל מחמת גאווה, יוהרה או השתמטות מאחריות", שהם פירות החטא שראשיתו בפתוי של הנחש. (ע' 206) כדי לחדד את הניגוד בין הת'ון – המוכן לשרת שליט בור, לוחמני וחסר מוסר ולהעלים עין מעוולות מוסריות תמורת החופש לחקור מה שירצה – לבין הכנסייה וההדרכה המוסרית שהיא מציעה בחיפוש אחר ידע, יש לת'ון דמות מראה במנזר. האח קורנהאור אינו מדען, הוא חובב נלהב שמתעמק בכתבים העתיקים ועושה מהם קפיצות אינטואיביות. הוא מנצח את הת'ון במשחק שלו בכך שהוא מכין הפתעה לקראת בוא הת'ון – הוא בונה דינמו ומנורת קשת, הראשונים שהעולם ראה מזה מאות שנים. כאשר הת'ון מציע לו לבוא אתו ללמוד ב"קולגיום", קורנהואר אומר שעבורו המדע הוא רק משחק ושייעודו האמתי הוא בדת. (עמ' 201-200)

"ייעשה רצונך" – הנפילה והגירוש

החלק השלישי של הספר מתרחש, כאמור, בעידן שבו לבני אדם שוב יש נשק גרעיני והם יוצאים לחלל. זו ציביליזציה שגורלה נחרץ להיחרב מכיוון שהיא מושתתת על ערכים חילוניים ולא דתיים, מכיוון שזהו ניסיון אנושי לבנות גן עדן עלי אדמות. כל ניסיון כזה ליצור גן עדן חייב להיכשל מפני שגן העדן יכול להיווצר רק על ידי האל. העולם החילוני הזה מיוצג על ידי רופא המטפל בפצועים שנפגעו בפצצה גרעינית, ומציג בוויכוח עם אב המנזר שני ערכים מוכרים היטב מעולמנו: שהכאב הוא הרע היחיד שהוא מכיר, ושהחברה היא היחידה שיכולה לקבוע את מוסריותן של פעולות. התגובה של אב המנזר לזה היא שוב ציטוט מסיפור "הנפילה". המסר הוא שגורלה של החברה הזו נחרץ ליפול, ואכן פורצת מלחמה גרעינית בהיקף מלא.

לנפילה זו מצטרף סיפור הגירוש מגן עדן, רק שהפעם הכנסייה, המודרכת על ידי האל, יוזמת את הגירוש בעצמה. מאחר שהתרבות הדביקה את הידע שהמסדר שייסד לייבוביץ נועד לשמר, המסדר משנה את יעודו. אחת המשימות החדשות שהוא בוחר היא שימור הכנסייה על ידי הגירה לעולמות המיושבים האחרים. לקראת פרוץ המלחמה, ספינת חלל בבעלות הכנסייה עומדת להמריא כשהיא מאויישת באנשי חלל לשעבר שהצטרפו למסדר. ערב צאתה מזהיר אב המנזר את מפקד המשלחת לעולם לא לשוב לכדור הארץ: "והיה אם תשובו אי-פעם, עלולים אתם לפגוש בקצה מזרח הארץ את הכרובים השומרים על מבואותיה". (ע' 256) זו, כמובן, התייחסות ישירה לכרובים שמציב האל ממזרח לגן העדן כדי להבטיח שבני האדם לעולם לא יחזרו אליו, ובכך מעניק מילר להגירה זו תוקף של גירוש אלוהי.

לכאורה זה מוזר, מכיוון שהנוסעים לא מותירים מאחוריהם גן עדן אלא גיהינום רדיו-אקטיבי, אבל למעשה מה שנוצר בכדור הארץ לאחר הגירוש העצמי הזה והמלחמה הגרעינית הוא דווקא גן עדן חדש. גן עדן זה מתגלם בדמותה של רחל. רחל היא מוטציה, היא ראש נוסף הצומח מכתפה של גברת גריילס הזקנה שמוכרת למנזר עגבניות. בעוד שגברת גריילס זקנה ומקומטת רחל צעירה ורעננה, ולא מודעת. רחל הולכת ומתעוררת ככל שרמות הקרינה באוויר הולכות ועולות, ולבסוף מתעוררת סופית כאשר, בשעת וידוי של גברת גריילס בפני אב המנזר, המנזר נפגע בפצצה גרעינית. מכיוון שנולדה במהלך הסקרמנט של מחילת העוונות, רחל אינה זקוקה להטבלה ומסרבת לה כאשר אב המנזר הגוסס מנסה להציע לה אותה. יתר על כן, רחל תמימה לחלוטין, היא אינה מבינה מהם כאב וסבל, ממש כמו אדם וחווה לפני החטא. (הסבל הפיזי והקשר שלו לחטא הקדמון הוא נושא החוזר שוב ושוב בחלק זה של הספר.) המחשבה האחרונה שחולפת במוחו של אב המנזר לפני מותו היא שרחל היא יצור בעל "תמימות ראשונית" שהאל העניק לה "את התכונות העל-טבעיות של גן העדן ... שהאדם ניסה לכבשן בכוח מידי ההשגחה מאז שאיבדן לראשונה." הוא רואה בעיניה את ההבטחה לתחיית המתים, מטרתה הסופית של הכנסייה עבור מאמיניה. (ע' 293)

סיום זה של "המנון ללייבוביץ" מחדד את המסר שמילר מנסה להעביר בספר – בני אדם יכולים לזכות בגן העדן ובגאולה רק בחסד האל, ובנצרות הקתולית הדרך היחידה לזכות בחסד היא הכנסייה. הניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות, הנהייה אחר ידע ללא הנחיה, הם נתיבים שיכולים להוביל רק ל"נפילה". הציביליזציה הראשונה זכתה בבשורה ובכל זאת הלכה בדרך זו בשל פיתוי הידע. חטאה של הציבילזציה השנייה גדול יותר מכיוון שהיא זכתה לא רק בבשורה אלא גם בלקח שהייתה אמורה ללמוד מגורל קודמתה. לכן החורבן שלה שלם יותר, ולכן בני האדם מגורשים מכדור הארץ שהפך להיות גן עדן ולא זוכים בהזדמנות נוספת.

------------------

[1] בתרגום העברי יש טעות חמורה, ונאמר בו "האל יסר את חכמיהם" (ע' 162, כל ההפניות הן למהדורה העברית משנת 1981). הפועל suffered המופיע במקור בא במשמעות "הניח" או "אִפשר". מעבר לעובדה שלפעול אין משמעות אקטיבית של "ייסר", שני שיקולים נוספים מכריעים לטובת קריאה זו. ראשית, יש ב"פסוק" זה הד לציטוט של ישו מהברית החדשה (ראו לוקאס, י"ח, 16 והמקבילות) ולכן מתחייב תרגום זה. כמו כן, מהמשמעות "ייסר" במקום "הניח" נובע שהאל הכריח את המדענים לעשות את הרע, ולא הניח להם את הבחירה בין הרע לטוב, מעשה בלתי אפשרי מבחינה תאולוגית.

אנדר - הסאגה נמשכת

2011-10-26T19:49:00.000+02:00

הסאגה האינסופית של הסרט על פי "המשחק של אנדר" נמשכת, ואולי מתקרבת לסופה. יש לסרט תאריך הפצה (2 באוגוסט . 2013). הבמאי שלו הוא גאווין ווד שביים את "וולברין". לא מבטיח.

דרך TOR.

ניאלה הקדֵשה

2011-10-15T14:36:00.000+02:00

"בז וניאלה" של מרגרט אטווד הוא טקסט מיתולוגי כמעט. זו תוכחה מודרנית, שכוללת כמה נושאים נפוצים במיתוסים – בריאה, השמדה, חטא ומין. לא פלא לכן שמבין שלוש הדמויות הראשיות בספר, שתי הדמויות שעל שמן הוא נקרא הן כמעט ארכיטיפים. זה נכון במיוחד לניאלה, שכמעט לא קיימת כדמות, אלא היא קרובה להיות ארכיטיפ טהור. ארכיטיפ אינו צריך להיות דמות מלאה או אפילו אדם, הוא התגלמות מוחשית של רעיון, מושג או אפילו רגש או צורת התנהגות. אחת העדויות הכי טובות לכך שניאלה היא ארכיטיפ ניכרת בעובדה שאין לה שם. היא ידועה רק בכינוי "ניאלה" (Oryx במקור האנגלי, סוג של אנטילופה), כינוי שלקוח מהמשחק "הכחדתון" שבו משחקים ג'ימי וגלן. גם מעבר לחסרון השם כמעט אין לניאלה מאפיינים אישיים, אלא רק בהקשר של תפקידה בסיפור. אבל זהו ארכיטיפ מורכב מאוד שבמידה מסוימת מגלם לא מעט מהטיפול של אטווד במין בספר הזה.

למעשה, יש שתי "ניאלה" בספר. מחד הדמות האמתית לכאורה, האישה המכונה ניאלה כפי שהיא מוצגת לנו ומציגה את עצמה שכמעט אינה קיימת כאישיות, ומאידך הדמות המלאה יותר שג'ימי מנסה לבנות סביבה. זה ניכר למשל בהבדל באינטראקציות של ג'ימי עם ניאלה בשתי תקופות שונות. הפעם הראשונה שבה ג'ימי וגלן נתקלים בניאלה (עוד לפני שהם הפכו לאיש השלג ובז) היא כאשר הם רואים אותה כילדה-זונה בסרט פורנו, וזה המידע היחיד שיש להם עליה. כאשר גי'מי פוגש אותה במציאות הוא נחוש להוציא ממנה את סיפור חייה ולגשר על הפערים שבין הילדה שראה לפני שנים לאישה שהוא הכיר מאוחר יותר. אך בעוד שג'ימי משוכנע שהילדה שראה בסרט היא ניאלה, היא מכחישה זאת. הניגוד הזה חוזר לאורך כל הספר, מכיוון שניאלה מעולם לא מאשרת את ההנחות שג'ימי בונה סביב שלד הסיפור שהיא מספרת לו.

בלב הניגוד הזה שוכן טיבה המיני של ניאלה. היא מעולם לא מודה שהיה אספקט מיני כלשהו בגלגולים שעברו עליה מאז ילדותה בכפר בארץ שזהותה לא ברורה לגמרי בדרום-מזרח אסיה ועד בגרותה בארצות-הברית של התאגידים, גם אם האספקט המיני הזה ברור לגמרי לקוראים ולג'ימי.

המתח הזה שוכן בעצם טבעו של הארכיטיפ שניאלה מגלמת. מחד היא תמימה לחלוטין בכל מה שקשור למין, ומאידך היא יצור שכולו מיניות. במובן זה היא חווה שלפני החטא והפיתוי ("הנפילה" כפי שהפרשה מכונה בנצרות), אחד הארכיטיפים הקדומים ביותר. גלגול נוסף של ארכיטיפ זה אפשר לראות בדמותה של מריה אם ישו, שלכאורה נכנסת להיריון בלי לקיים יחסי מין. ביטוי ממוסד של ארכיטיפ זה אפשר לראות בכל רחבי העולם בקדֵשות ובקדֵשים, זונות המקדש משני המינים, שהם אנשים שהמין הוא מרכז חייהם, אך לכאורה זהו מין "תמים" שנעדר הקשרים רחבים יותר והרבה פעמים בעייתיים יותר במבנה החיים החברתי – הוא נעדר את הקישור של מין לחטא בהקשרים דתיים, את המשמעויות החברתיות של הזכות לקיים יחסי מין וכל המשתמע ממנה בקשר בעלות ואדנות כלפי אנשים, ואפילו את ההקשרים הרומנטיים של המין וה"תסבוכות" שבאות עמם. בתרבות הפופולרית היום אפשר לראות גרסה מסוימת של ארכיטיפ זה בדמות הזונה בעלת לב הזהב (שהיא הרבה פעמים סטרילית להפליא) החל מדמותה של ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה" וכלה באינארה של ג'וס ווידון.

אותו מתח נשמר לאורך כל עיצוב דמותה של ניאלה. מנקודת מבטה של ניאלה, היא אינה הילדה שעברה ניצול והתעללות מינית, שהוכרחה לעסוק בזנות והגיעה לארצות הברית כשפחת מין. יכול להיות שהיא מכחישה זהות זו מכיוון שחוויות אלה, שהן במידה רבה משתמעות כמשויכות לה ולא נאמר במפורש שהן עברו עליה, אכן לא קרו לה או מכיוון שהיא הדחיקה אותן והתכחשה להן. אך בכל מקרה לא ניכרות בניאלה הבוגרת ההשלכות הנפשיות והפיזיות של מאורעות אלה שהיינו מצפים למצוא בה, ולא דבקים בה מטעים של אשמה וחטא במונחים דתיים. עיצוב זה מאפשר לה להציג ילדות "נורמלית" מהבחינה הזו וחוויות העוני והניצול שבהן היא מודה הן "לא מזיקות": היא הייתה מוכרת פרחים; היא הייתה פיתיון במלכודת סחיטה לתיירים שמעולם לא פגעו בה; היא הייתה עוזרת בית. האמונה שלה בכך, משמעה שגם הקורא יכול להתיר מקום מסוים לאמונה בילדות זו. את האפשרות שזו אשליה ושהיא אכן נושאת צלקות נוראות ומשלמת מחיר נורא, הקורא מקבל מג'ימי.

גם עיצוב המיניות הבוגרת של ניאלה מתאים לארכיטיפ הקדשה. מבחינתה, היא היא עוברת ממיטתו של גלן/בז למיטתו של גי'מי ללא כל רגשי אשמה, לבטי מצפון, התייחסות למוסכמות חברתיות או התקשרויות רומנטיות. וזאת בהנחה שהקשר שלה עם בז הוא אכן מיני, דבר שנרמז אך אינני בטוח שנאמר במפורש. כארכיטיפ, היא יכולה לעשות את זה, כאישה אמתית זה היה הרבה יותר בעייתי. כמו בנושא ילדותה, גם כאן המשמעויות החברתיות ה"סטנדרטיות" של התקשרות מינית כזו (אהבה, קנאה כו') מוצגות דרך ג'ימי, ודרכו הן משפיעות על העלילה. בכך ניאלה היא גם התגשמות אידאל המיניות של בז. אידאלית, בז היה רוצה לבטל את היצר המיני. מכיוון שהוא אינו מסוגל לעשות את זה, הוא שואף לבטל את ההשפעות וההקשרים החברתיים של המין. הוא מנסה את זה בטיפול החדש שהוא מפתח עבור האנושות, וכאשר הוא יוצר את הגזע החדש ("הבזאים" או "ילדי בז"), הוא מעניק להם דפוסים מיניים שאולים מעולם בעלי החיים, שאמורים לא להיות להם הקשרים חברתיים או מוסריים. גם ביצירת הבזאים אפשר לראות את ניאלה משקפת את הארכיטיפ של חווה כאשר היא אחראית לחינוכם כל עוד הם נמצאים בתוך מתחם הפרויקט, "גד-עדן".

אטווד הצליחה ליצור בניאלה "לא דמות" מורכבת להפליא. ניאלה היא ארכיטיפ מרתק, שמגלמת באישיותה ובביוגרפיה שלה את המתח העיקרי שנוגע למין שבו אטווד מטפלת בספר זה.

סיפור מהשנתון באתר האגודה

2011-10-13T15:26:00.001+02:00

סיפורה של יעל פורמן, "תחתית", שנכלל ב"היֹה יהיה" של השנה, התפרסם באתר האגודה. לכו לקרוא.

איור הכריכה - של אביב אור הנהדרת.

האנציקלופדיה למדע בדיוני עלתה

2011-10-10T23:47:00.000+02:00

גרסת הבטא של המהמדורה החדשה של האנציקלופדיה למדע בדיוני ולפנטסיה עלתה לאוויר. יאי!

ביקורת - באתר האגודה

2011-10-08T18:35:00.002+02:00

שני הסנטים של השבוע הם בביקורת על "כפור" של שמעון אדף שכתבתי לאתר האגודה. ספר מדע בדיוני מעולה ויוצא דופן.

בחודש ומשהו האחרון אני לא כל כך מצליח לעמוד בלו"ז הקבוע שלי - פוסט לשבוע - בגלל הלחץ בעבודה על השנתון ועל ההרצאה שלי לאייקון (וקצת עבודה על "מאורות" שהחלה). אני מקווה לשוב ל"שירות סדיר" לאחר אייקון.

דוגמית של סמית

2011-09-25T22:04:00.001+03:00

הכנת ההרצאה שלי לאייקון נתנה לי תירוץ לקרוא בפעם המי-יודע-כמה את הסיפור Three to a Given Star של קורדוויינר סמית. זהו אחד מסיפורי סמית הטובים ביותר, ואחד מסיפורי המדע הבדיוני הטובים ביותר שקראתי בחיי. הוא מגלם שניים מהמאפיינים של סמית בבניית עלילה ובניית עולם שעושים אותו לאחד הכותבים המיוחדים והטובים ביותר שאני מכיר.

העלילה של Three to a Given Star פשוטה ובנאלית למדי על פניה: מתגלה כוכב לכת שתושביו רוצים להשמיד את האנושות, ו"ההשגחה" (אותו מוסד נצחי ביקום של סמית שמגן ושומר על האנושות) שולחת כוח להשמיד אותו. הם מנצחים. אבל אלה רק פני השטח של הסיפור, כמובן. אצל סמית הדברים תמיד מורכבים יותר מכפי שנראה במבט ראשון.

תיאור הכיבוש עצמו הוא קצר להפליא, פסקה אחת בלבד מתוך הסיפור, ועיקרו עוסק במה שבא קודם ומה שבא אחר כך. כדי להבין את החלקים החשובים בסיפור, צריך לומר כמה מילים על "ההשגחה" של סמית. לא לגמרי ברור מתי וכיצד צמח המוסד הזה, אם כי רמזים לכך אפשר למצוא בסיפורים הממוקמים מוקדם בהתפתחות היקום שסמית בנה (למשל "מלכת אחר הצהריים"). מה שאנחנו יודעים עליו הוא שזהו ארגון רב-עצמה, נצחי כמעט, שיעשה הכול כדי להגן על האנושות ולטפח אותה – הוא לא מהסס לעשות מעשי אכזריות נוראים ולהתערב בחייהם של יחידים והמונים באופן בלתי הפיך. אחת הדוגמאות המובהקות לזה היא "גילויו מחדש של האדם". לאחר שאיפשרו לבני אדם בכל תחום הקיום האנושי לחיות חיים ארוכים ושלווים, מגיעים שוררי "ההשגחה" להכרה שחיים אלה מנוונים את האדם. הם מחליטים להפוך את חיי כל האנשים ביקום לקרובים יותר לתיאור המפורסם של הובס – גסים, אכזריים וקצרים. מאפיין נוסף של "ההשגחה" הוא שבדרך כלל היא פועלת בדרכים יצירתיות ולא צפויות.

וכך כאשר ב- Three to a Given Star מתגלה עולם שעליו תבונה חייזרית המאיימת להשמיד את האנושות, "ההשגחה" משגרת כוח להשמיד את העולם הזה. אך זה אינו צי פלישה עצום, אלא שלוש מכונות מלחמה אימתניות שהיו פעם בני אדם. לבו של הסיפור אינו השאלה כיצד מתגוננים מפני תבונה חייזרית עוינת, זו שאלה משעממת מבחינתו של סמית ולכן אחת ממכונות המלחמה האלה יכולה פשוט לכבות את שמשו של העולם במקרה הצורך. מה שמעניין את סמית היא השאלה מדוע אדם מוכן להקריב את עצמו למען הכלל, להגיע לכדי ביטול האישיות והפיכה למכונה בשם שליחות כלשהי. לכן חלקו הראשון של הסיפור הוא שיחה בין שלוש מכונות המלחה האלה שהיו אי-פעם אנשים, שבו הן דנות בשאלה מה הוליך אותן להסכים למהפך כה קיצוני. חלקו השני של הסיפור עוסק בהשלכות של הקרבה כזו, בשאלה כיצד אדם מתמודד עם העובדה שהיה אחראי להבסת גזע שלם של זרים. תיאור הכיבוש הוא הערת שוליים בלבד בדיונים אלה, הוא מקגפין קלאסי – מניע של העלילה שאין לו ממש תפקיד בה.

Three to a Given Star אינו נדיר בכך. הדפוס הזה אופייני לסמית, ואפשר לראות אותו חוזר שוב ושוב בסיפוריו. המרד של כ'ג'ואן אינו ב"הגבירה המתה מעיר המוקיונים" חשוב מכיוון שהוא היה קריטי בהנעת האירועים שהובילו לגילויו מחדש של האדם, ורובו של הסיפור כלל אינו סיפורה של כ'ג'ואן/ג'ואן, אלא סיפורה של אליין והשינוי שעובר עליה סביב הפגישה עם ג'ואן. במחזור הסיפורים "מסע אל שלושה עולמות" (שאינם מהמיטב של סמית) הגיבור, קָאשֶר (Casher) אוניל, מבקש נקמה על הדחתו ורציחתו דודו שליט העולם מסר. אבל לאחר שהוא משיג את האמצעים לנקמה זו וחוזר לעולם הולדתו, הנקמה מגיעה קרוב מאוד לתחילת הסיפור האחרון במחזור (עמוד שישי בתרגום העברי). ואז הוא נותר להתמודד עם השאלה הקשה באמת – מה עושה אדם שהשיג את שאיפת חייו, "אדם ריק" כפי שהוא מגדיר את עצמו. סיפורו של כאשר אוניל אינו סיפור הנקמה, זהו סיפור המסעות שלו – לפני הנקמה ואחריה.

אוניל מוזכר גם ב- Three to a Given Star. זהו אינו המשך לסיפורי קָאשֶר אוניל, אלא סיפור שעומד בפני עצמו. קָאשֶר, וזוגתו סללטה שאותה פגש במסע הגילוי העצמי שלו לאחר שנקם את נקמתו, הם אלה המגלים את העולם המאיים על האנושות ומתריעים עליו בפני "ההשגחה". הם אינם דרושים לסיפור, הסיפור יכול היה להתקיים גם בלעדיהם, אבל האזכור הזה סוגר למעשה את סיפור חיפוש התכלית של קָאשֶר. האזכור הזה הוא חלק מהיכולת המדהימה של סמית לבנות עולם שלם המפוזר על פני סיפורים שונים. הסיפורים שלו זרועים ברמיזות והתייחסויות לעלילות ואישים ביקום שלו. חלק מההתייחסויות האלה הן לסיפורים שנכתבו וחלקן לסיפורים שלא נכתבו. מעבר להעשרה בפרטים, סמית מצליח בדרך זו לערב את הקורא בבניית היקום שלו בדרך שכמעט אין לה אח ורע. כאשר הוא מזכיר בסיפור כלשהו את סיפורה של הלן אמריקה, גיבורת "הגבירה שהשיטה את ה'נשמה'", כעלילת אהבה מיתית, הוא מחזק את הקשרים שהקורא יוצר ממילא בין סיפורים מרוחקים בזמן. כשההיסטוריה הופכת למיתוס, היא מהווה תשתית חמוקה מאין כמותה לעולם שהיא מעצבת. כאשר סמית מדבר על תוצאות סיפור מסעם של הרובוט, החולדה והקופטי בחלל III, סיפור שלא נכתב מעולם, הוא מאלץ את הקורא להשלים את הפערים בעצמו. על ידי כך הוא מעשיר את העולם שלו פי כמה וכמה מכפי שהיה יכול לו היה כותב אפוס רחב יריעה של עשרים ושבעה ספרים. הוא מאלץ את הקורא לשקוע לתוך העולם שלו ולהוסיף פרטים שאליהם הוא רק רומז.

באחת מעשרות* האסופות שבהן הופיע סיפורו הראשון של סמית, "הסורקים חיים לשווא", מסופר בהקדמה על הרושם שהסיפור השאיר על קהילת המדע הבדיוני. כותב ההקדמה מציין במיוחד שהיה ברור לקוראים שמאחורי סיפור זה יש עולם שלם שעדיין לא סופר. בהקדמה שלו לאוסף המבחר של סמית, שיצא בעברית בשם "כוכב ושמו שאול" ג'ון פירס מכנה את סמית "יוצר המיתוסים", תמיד חשבתי ש"בורא היקומים" הוא תואר מתאים יותר.

* זו אינה לשון הגזמה. אפילו בעברית הסיפור הזה מופיע בשתי אסופות, ובאתר isfdb מונים כחמישים פרסומים נפרדים שלו. ובצדק.

הושיעו!

2011-09-24T10:50:00.001+03:00

רשת פוקס, הידועה בכינויה "הזונות", הולכת לעבד את "מערות הפלדה" של אסימוב לטלוויזיה. יביים את זה מישהו שעיקר פרסומו הוא על עיצוב כותרות פתיחה וסיום. וזה מהאנשים שעשו מעשים שלא ייעשו בגופתו הספרותית של אסימוב ב"אני, רובוט" העלוב להפליא. כן, זה הולך להיות רע.

מילה קצת ויתר ברצינות, אסימוב לא היה סופר גדול באמות מידה ספרותיות, אבל הוא כתתב רעיונות מדהימים שרלוונטיים גם שישים ושבעים שנה אחרי שהם נכתבו. הרעיון שהוא ייזכר בעתיד בגלל סרטים וסדרות טלוויזה רדודים ועלובים מבחיל אותי (גם מטפורית וגם במובן שזה גורם לי לרצות פיזית להקיא). אני לא יודע מי מכר את הזכויות ליצירות שלו, אבל אני מקווה שזה נעשה בגלל שהוא הגיע לפת לחם.

עלתה תוכניית אייקון

2011-09-22T22:00:00.000+03:00

לכו לראות אותה, ואז דרשו מהאגודה להעמיד לרשות הציבור את מכונת פיצול האישיות.

המועמדים לפרס גפן - ספרי המדע הבדיוני המתורגמים

2011-09-10T17:14:00.002+03:00

בריגדת הרפאים / ג'ון סקאלזי

יש לי בעיה עם הספר הזה, כי הוא מזכיר לי קצת יותר מדי המשכונים למיניהם שמנסים לרכוב על ההצלחה של ספרי או סרטי מקור. הספר הראשון בסדרה, "מלחמת האדם הזקן" היה לא רע. הוא במודע התייחס ל"לוחמי החלל" של היינליין ו"מלחמה לנצח" של הולדמן והיה גלגול נוסף של ספרי המארינס בחלל האלה, עם תוספת משלו שהחשובה שבהן דנה בזקנה. כמו היינליין והולדמן הוא הציג את היחס של ארצות הברית למלחמה ולצבא נכון לתקופתו. "בריגדת הרפאים" לא ממש עושה את זה, הוא לא ממש מוסיף גישות חדשות ורעיונות חדשים למה שכבר נתקלנו בו ב"מלחמת האדם הזקן". אפילו הדפוסים הספרותיים שסקאלזי עושה בהם שימוש כאן לקוחים מהספר הראשון – הטירון חסר הניסיון שנקלע למצב לא מוכר, האימונים שבדרך פלא כל מאורע קטן ושולי בהם משמש את הגיבור בלחימה, הקידום המהיר והכישרון הלא מוסבר ללחימה שמגלה אותו לוחם לא מנוסה. גם הפיתוח של הדמויות לא השאיר עליי רושם מיוחד בספר זה.

האח הקטן / קורי דוקטורוב

זה לא ממש ספר מדע בדיוני. זהו רומן מתח פוליטי בעתיד הקרוב מאוד. זהו ספר סכיזופרני במקצת, מחד זהו ספר מתח פוליטי לא רע, מאידך הוא מטיפני ברמות מעיקות. גם הדמויות שבו סובלות מפיצול אישיות דומה – הגיבור וחבריו כתובים לא רע, הרעים פלקטיים בצורה מביכה כמעט. נהניתי ממנו, אבל קשה לומר שהוא השאיר עלי חותם כלשהו (פרט לשממון ההטפה).

כתבי אייזק אסימוב כרך 2 / אייזק אסימוב

הספר הזה לא צריך להיות כאן. כמעט כל הסיפורים שבו תורגמו בעבר לעברית (אם לא כולם), ואני לא חושב שצריך להעניק פרס על תרגום מחודש. קשה גם לומר משהו על הספר כיחידה אחת, מכיוון שזהו אוסף כרונולוגי פחות או יותר של כתבי אסימוב ולא אסופה נושאית מגובשת. כחובב אסימוב מושבע הוא עומד אצלי על המדף, אף-על-פי שיש לי את כל התרגומים הישנים ולא מעט מהסיפורים באנגלית.

מרחבים מסתברים / וולטר ג'ון ויליאמס

זהו ספר טוב, שאכזב אותי מאוד. נתחיל מהחלק הראשון – ויליאמס בונה עולם מעניין של תבונות-על מלאכותיות, יקומי כיס וירטואליים, אנשים המחליפים גופים וכן. זהו עולם שמנצל את הרעיונות המעניינים של הייחודיות הטכנולוגית. ויליאמס טווה בו עלילה טובה של איום על העולם הזה ועל הקיום האנושי בו וניסיון לברר את טיב האיום ולאחר מכן לעצור אותו. בכך זהו ספר טוב.

הוא אכזב אותי מכיוון שציפיתי ליותר מוויליאמס. "העולם של אבא", הסיפור של ויליאמס שתרגמתי ל"בלי פאניקה" לפני כמה שנים, היה הדבר הראשון שלו שקראתי, והסיפור הזה הוא יצירת מופת. ויליאמס מעז ללכת בו עד הסוף עם הדמויות ועם העולם שהוא יוצר. הוא לא עושה את זה ב"מרחבים מסתברים" ומוצא ושב ושוב פרצות לא הגיוניות להתחמק בהן מכמה מהקשיים הגדולים שמציבים הרעיונות של הייחודיות הטכנולוגית בפני כותבי מדע בדיוני. במובן זה זהו ספר מאכזב.

משחקי הרעב / סוזן קולינס

ביותר מהזדמנות אחת הבעתי את הביקורת שיש לי כלפי סוזן קולינס והעולם שהיא בנתה – העולם הפוליטי שלה בעייתי והיא כל הזמן מצילה את הגיבורה שלה מהצורך להכריע הכרעות מוסריות אמתיות. (אפשר לקראו לקרוא הביקורת הזו כאן, כאן וכאן.) אבל יש להודות ש"שמחקי הרעב" כתוב היטב וקראתי אותו בהנאה למרות הבעיות שיש בו לטעמי. קולינס בונה יפה את הביקורת שלה, וגם אם היא כתובה ביד כבדה לפעמים אפשר להסביר את זה (או לתרץ את זה) בהיותו ספר המיועד לנוער.

~~~~~

יש ברשימה זו שני ספרים שמקומם לא יכירה בה לדעתי – של אסימוב ושל דוקטורוב – מסיבות שונות ולכן לא אדון בהם בסיכום, אבל אני חושב שזה מצדיק הערה כללית יותר על נושא פרס גפן. היצע ספרי הז'אנר בארץ קטן, בעיקר היצע ספרי המדע הבדיוני, ולעתים נדמה שיש פשרה מסוימת בנוגע לספרים הנכנסים לרשימה מה שמוביל להכללת ספרים שאין להם מקום בה, ואולי הגיע הזמן להגדיר מחדש חלק מהקריטריונים או להפעיל בקרה מחמירה יותר. אני לא מנסה להציע שיפוט של ספרים על סמך איכות. מחד השיפוט בנושא זה אישי מדי, ומאידך כל עוד פרס גפן הוא פרס בחירת קהל אין מקום לשיפוט כזה בשלבים המוקדמים. אבל הכללת ספריהם של אסימוב ודוקטורוב מלמדת על שתי בעיות שונות בפרס, שאפשר אולי לפתור אותן. לגבי אסימוב, אני חושב שיש לשנות את הכללים כך שתרגומים מחדש לא יהיו זכאים למועמדות. לגבי דוקטורוב, אני חושב שעל ועדת פרס גפן להתייעץ באנשים מחוץ לה במקרים גבוליים כאלה. זה יכול להיעשות כחלק מהליך מסודר וכולל שבו הרשימה של המועמדים תישלח לקבוצה של אנשים שעליהם הוועדה סומכת כדי שיחוו את דעתם, או שאפשר להפעיל את זה באופן פרטני על ספרים שלגביהם חברי הוועדה אינם בטוחים והיו רוצים חוות דעת נוספת. אני לא מתכוון למתוח כאן ביקורת על חברי ועדת הפרס השנה, הבעיות שהצבעתי עליהן אינן חדשות. נאי מודע לכך שתמיד קשה לאייש את ועדת פרס גפן, ושאנו חבים חוב של תודה לעושים במלאכה.

לגבי המועמדים לפרס השנה – שלושת הספרים שמקומם כן יכירם ברשימה בונים עולמות שונים מאוד זה מזה, שהם מדב"יים במובהק, כל אחד בדרכו שלו. הם גם משכילים לעשות שימוש טוב בעולמות האלה כדי להעביר את המסרים והרעיונות שלהם. משלושתם, אני כנראה אצביע לוויליאמס. נקודת התורפה החמורה ביותר של "משחקי הרעב" היא לדעתי במספר האלים המזנקים מתוך מכונות להציל את הגיבורה הראשית שלו מהצורך להחליט (גם אם יאמרו לי שוב שזה מאפיין של הכתיבה לנוער), וזו סוגיה בעייתית יותר לדעתי מבעיית העולם הפוליטי שלו. "בריגדת הרפאים" לוקה יותר מדי בדמיון ל"מלחמת האדם הזקן" בדפוסי הסיפור שלו, ונראה כספר מודבק שנכתב קצת כלאחר יד. "מרחבים מסתברים", על כל הפגמים שבו, עדיין מציע את השילוב המעניין והמלא ביותר של עולם, עלילה ודמויות.

אבל למה?

2011-09-04T22:29:00.002+03:00

קראתי השבוע ספר מדע בדיוני (בערך) ישראלי חדש ששמו "מצרפי המקרים". הדבר הכי טוב שאני יכול לומר עליו זה שהוא קריא. בבסיסו, זהו רומן רומנטי ולא מסוג הספרים שאני אוהב ולכן לא התחברתי אליו, אבל יש לו גם בעיות אחרות כמו דמויות המשנה שהן די שבלוניות, אם כי הוא היה מספיק טוב בשביל שאני אגמור אותו. אבל הבעיה העיקרית של הספר מבחינתי היא שונה, והיא נוגעת להנחת היסוד של הסיפור.

גיבורי הספר, כפיש מצוין על הכריכה האחורית, הם "מצרפי מקרים", הם אחראים לתמרן את העולם כך שאוהבים ייפגשו ואמנים שלא מודעים לכך שהם אמנים יממשו את הפוטציאל שלהם. למה? איש לא יודע. במהלך הספר מתברר שמצרפי המקרים חלק מקהל גדול יותר של ישויות שטיבן לא ברור לגמרי שעושות כל מיני דברים עבור אנשים, אני לא אפרט את התפקידים מחשש ספויילרים אבל גם מכיוון שהם חסרי כל חשיבות לדיון זה. למה הם עושים את מה שהם עושים? איש לא יודע. אין בספר ולו רמז לשאלת התכלית או הסיבה, וזו הבעיה העיקרית שלו.

לאורסון סקוט קארד יש תרגיל שהוא עושה בהרצאות על כתיבה – הוא מתאר מצב ואז שואל את הקהל "למה?". כלומר, מה הוליד את המצב הזה. בשורה של שאלות "למה?" כאלה הוא בונה את הסיפור לאחור. הנקודה שהוא רוצה להדגים היא נקודה חשובה – הקורא צריך לדעת מדוע הדמויות פועלות כפי שהן פועלות, מדוע העלילה מתפתחת כפי שהיא מתפתחת, המידע הזה צריך להיות חלק מהסיפור. חשוב מזה, הסופר צריך לדעת את זה. מקריאת הספר של בלום לא הצלחתי להשתכנע שיש לו מושג ברור מדוע קיימים מצרפי מקרים, חוץ מהנחה מעורפלת כלשהי שיש ישויות כלשהן שדואגות לרווחתנו בעולם הזה. זו גם הסיבה לסימן השאלה שהצבתי מאחורי התיאור של הספר כמדע בדיוני. מצרפי המקרים ושות' של בלום הם אנשים (בערך), אבל באותה מידה הוא היה יכול לקרוא להם "מלאכים" ושום דבר לא היה נגרע מהספר או נוסף לו. הוא יכול באותה קלות להיות פנטסיה או אפילו אלגוריה גרידא.

בכל יצירה חשוב שהסופר ידע מדוע העולם שהוא יוצר מתפקד בצורה שבה הוא מתפקד, ויהיה מסוגל להסביר את זה לקוראים, אבל במדע הבדיוני זה חשוב במיוחד. כשאנחנו קוראים ספר המתרחש בעולם יום-יומי, אנחנו יכולים להסתמך על הניסיון שלנו כדי להשלים את מה שהסופר משמיט. בספר כמו "מצרפי המקרים", כשמדובר בעולם רגיל אך ביצורים שאינם בני אדם או שפועלים מחוץ לסדר הדברים הרגיל, אולי אפשר לוותר על הסבר העולם, אבל אז יש להסביר את היצורים. אפשר לשמור על זהותם המדויקת מעורפלת, אבל צריך להבהיר מדוע הם עושים מה שהם עושים.

ג'ון וו' קמבל, העורך האגדי של Astounding, קבע בזמנו את הכלל: If you can't explain, extrapolate. במקרה של קמבל הוא התייחס בעיקר למדע שבסיפורים שפרסם ודרש מהסופרים שלו לבנות את העולם המדעי שהם מתארים בצורה כזו שיהיה מתקבל על הדעת לקוראים שלהם. אצל קמבל וחלק מסופרי תור הזהב דרישה זו הגיעה לקיצוניות שבה בחלקים גדולים של סיפורים דמויות עמדו והסבירו זו לזו דברים שהיו אמורים להיות ידועים להן, כדי להסביר אותם לקוראים. במקרה מפורסם הדרישה של קמבל לביסוס מדעי אפילו סיבכה אותו עם רשויות החוק בארצות הברית. התחקיר שהוא והסופר קליב קרטמיל עשו לסיפור Deadline המתאר כלי נשק אטומיים היה כה מעמיק, שה-FBI איימו להוריד מהמדפים את גיליון מרץ 1944 של Astounding כי התהליך שתואר בסיפור היה כה קרוב לתהליך שעליו עבדו מדעני פרוייקט "מנהטן" באותה תקופה. דוגמה אחרת, קצת פחות קיצונית, יצא לי לראות בריאיון עם ג' ק' רולינג שבו היא שרטטה את אילן היוחסין של הדמויות שלה שלושה דורות קדימה. היא יודעת מה עולה בגורל הנכדים והנינים של הדמויות בספרים שלה. רמת פירוט כזו אינה דרישה שאין להתפשר עליה בכל ספר או סיפור. למשל, אין שום הסבר למה שקורה לגיבור "הילוך חוזר" המצוין של קן גרימווד, אבל גרימווד מצליח לבנות את הדמויות שלו בצורה כזו שההתפתחות שלהן מספיקה לנו כדי להשעות את חוסר האמונה ולשקוע בספר גם בלי הסבר זה.

בלום אינו יחיד בתופעה שכל מי שקורא מדע בדיוני מכיר – סיפור שבבסיסו רעיון מדליק, אבל חסרים לו עולם, עלילה או דמויות שיצדיקו אותו. הגיע הזמן לשרש את התופעה הזו.

ג'ורג', לא!

2011-09-01T17:30:00.000+03:00

SF Signal מדווחים שג'ורג' לוקאס שוב מתעסק עם טרילוגיית סרטי "מלחמת הכוכבים", הפעם לכבוד יציאת מהדורת הבלו-ריי. וגם מנתחים ומעירים. מישהו באמת צריך לומר לו להפסיק עם השטויות.

זוכי הוגו 2011

2011-08-21T22:24:00.001+03:00

הלילה הוכרזו זוכי ההוגו לשנה זו. את הרשימה המלאה תוכלו למצוא כאן. כמה מילים על הזוכים, בעיקר בהקשר לסקירות שלי מהחודשים האחרונים.

ספר

Blackout/All Clear של קוני וויליס. אני מקווה לטוב, כי אני מאוד אוהב את וויליס בדרך כלל אבל היא מועדת לעתים לנפילות ולארכנות. שמעתי עליו דברים טובים, ועל פי ההצהרות הוא אמור לצאת לאור בעברית בהוצאת גרף במשך השנה. מחזיק אצבעות.

נובלה

"מחזור החיים של עצמי תכנות" של צ'יאנג. כפי שכתבתי, יבול הנובלות לא היה מרשים השנה. הנובלה של צ'יאנג הייתה המועדפת עלי, אם כי אני חושד שגם צ'יאנג הוא קצת "זוכה אוטומטי".

נובלטה

"קיסר מאדים" של אלן סטיל. נובלטה לא רעה, אבל הנובלטות של קלי ובעיקר של דה בודארד היו יותר טובות.

סיפור קצר

For Want of a Nail של מרי רובינט קאוול. הייתי מעדיף אם וואטס היה זוכה, אבל כפי שצפיתי זה לא קרה. סיפור חמוד ומבין המבחר זוכה סביר.

יצירה קשורה לזאנר

"בנות מתות על אדוני זמן" גבר על הביוגרפיה של היינליין, וזה היה מפתיע.

סרט

Inception. לא הפתיע איש. אני אישית לא מת על הסרט, אבל אני יכול להבין את ההתפעלות. מבין שאר המועמדים ראיתי רק את "צעצוע של סיפור 3" שהיה סרט מצוין, אבל לא באמת היה לו סיכוי.

"הצגה דרמטית, פורמט קצר" (קרי - בד"כ תכנית טלוויזיה)

דוקטור הו ניצח את עצמו פעמיים וגם מעריצה שרוצה שריי ברבורי יזיין אותה. את "הדבר האבוד" לא ראיתי. מצד שני "פנדוריקה/המפץ הגדול" היו צמד פרקים משובח למדי.

עורך, פורמט קצר

שילה וויליאמס העורכת של אסימוב'ס. לא מפתיע וראוי בהחלט.

המועמדים לפרס גפן – ספרי הפנטסיה המתורגמים

2011-08-20T19:25:00.002+03:00

השנה תהיה השנה השלוש-עשרה שבה האגודה מעניקה את פרס גפן (פרטים נוספים תוכלו למצוא באתר הפרס ובדף באתר האגודה), וההצבעה לשלב ב' בעיצומה. אני יודע שיש עוד הרבה זמן, אבל אני אסקור בחודשים הקרובים את המועמדים. על הסיפורים המועמדים אני לא אכתוב, מסיבות מובנות. בפוסט הזה – המועמדים לספר הפנטיה המתורגם הטוב ביותר.

אלבש חצות ליל / טרי פראצ'ט

אני הולך להסתכן בסקילה – נמאס לי מפראצ'ט. יש לו סט קטן למדי של טריקים ספרותיים שעליהם הוא חוזר שוב ושוב, שבראשם התייחסות למוסכמות הפנטסטיות כעניינים של יום-יום. כשזה עובד, זה מעולה. כשזה לא עובד, זה מייגע. ואני חייב לציין שיחס הרעש לאות שלו הצליח להתיש אותי מזמן. אחת הסיבות שאהבתי את "אומה" שלו היא שספר זה חף כמעט לחלוטין מהדברים האלה.

"אלבש חצות ליל" הוא הספר הרביעי מבין ספרי טיפני אייקן, וה-38 בספרי עולם הדיסק. קראתי את ספר טיפאני אייקן הראשון כשהוא יצא בעברית, וצלחתי אותו רק בקושי. הדמות שלה עצבנה אותי והעלילה לא ממש דיברה אלי. לספר הרביעי, מן הסתם, כלל לא הגעתי.

דברים מוזרים קורים / קלי לינק

כשמו כן הוא. השם המקורי באנגלית הוא Stranger Things Happen וצר לי שתרגום השם לא היה נאמן למקור. "דברים מוזרים קורים" הוא אוסף סיפורים, ולינק עושה דברים מרתקים בסיפורים שלה. פעמים רבות היא יוצאת ממצבים יום-יומיים לכאורה וממשיכה אותם למחוזות שאולי יש מי שיתקשו לכנות אותם "פנטסיה" כי הם חסרים את המאפיינים שאנו רגילים למצוא בספרים כאלה, אבל הם תמצית הפנטסיה במובן הטהור של המילה. אם אתם מעדיפים אפשר לכלול את זה תחת הכותרת étrange. לינק טווה את העולמות המוזרים שלה בכישרון כתיבה מדהים, אבל לא קל לקרוא אותה. היא מצריכה מחויבות, תשומת לב וסבלנות, אבל התוצאה מדהימה למדי. וכאן מגיע נושא השם – מה שלינק אומרת בשם הספר הוא שהמוזרות לכאורה של העולמות בסיפוריה היא אפס קצה, שכפי שמאורעות היום-יום שהיא מתארת מוליכים לשכבות חדשות של מציאות, כך גם הסיפורים עצמם הם כאלה. "דברים מוזרים קורים" הוא מסוג הספרים שכנראה לא יזכו להצלחה מסחרית רבה ולאהדת הקהל, אבל חשוב מאוד שהם תורגמו.

המהלכים בקצוות / דיאנה ווין-ג'ונס

כתבתי קצת על הספר הזה לא מזמן.

אני לא משוכנע לגמרי שזהו ספר פנטסיה, התיאורים הטכנולוגיים לכאורה בו אולי משייכים אותו לתחום המדע הבדיוני דווקא, אבל אני לא אעמוד על קוצו של יו"ד ועירוב התחומין הזה דווקא מתאים לווין-ג'ונס. זהו ספר מצוין שעוסק ביחיד, בהשתייכות לחברה ובמחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור שימור העולם שלנו. הוא משלב עלילה מצוינת, דמויות טובות ורעיונות מרתקים בכתיבה המשובחת של ווין-ג'ונס. לכאורה זהו ספר נוער, אבל הוא מדבר לכל הגילים ושווה קריאה חוזרת.

הפירמידה האדומה / ריק ריירדן

זהו הספר הראשון בסדרת האלים המצריים של ריירדן, ובו הילדים לבית קיין מגלים שהם צאצאיהם של פרעונים, מעוררים את אלי מצרים העתיקים ויוצאים להציל את העולם.

אהבתי יותר את סדרת פרסי ג'קסון של ריירדן מאשר את הסדרה המצרית שלו. אני לא מבין את מטרת הכתיבה בשני קולות של ריירדן בסדרה הזו, ואני לא ממש אוהב את הדמויות הראשיות שלו, הן נראות לי לא אמינות. זהו ספר הרפקאות סביר לנוער, אבל לא הרבה יותר מזה לטעמי. כתבתי על ההמשך שלו באותו פוסט שבו כתבתי על "המהלכים בקצוות".

ספר בית הקברות / ניל גיימן

הספר הזה הפתיע אותי לטובה. אני חושב שלגיימן יש שתי יצירות מופת עוד דבר או שניים טובים, ושאר הדברים שלו הרבה פחות טובים (אם כבר אירגנתי לי לינץ' של מעריצי פראצ'ט, מעריצי גיימן יכולים להצטרף). הסיפורים שלו ב"דברים שבירים", שהיה הדבר האחרון שלו שקראתי לפני "ספר בית הקברות", היו מאכזבים כמעט כולם. "ספר בית הקברות" הוא סיפורו של ילד שכל משפחתו נרצחת מסיבה לא ידועה, והוא מצליח לברוח מביתו בשעת התרחשות הרצח ומוצא מקלט בבית הקברות, שבו מגדלים אותו ומגנים עליו שוכניו. כאשר הוא מתבגר, העולם החיצוני והאיום הישן שלו מתעוררים שוב.

אני חושב שיותר מכול זהו ספר לא יומרני. גיימן לא מנסה לעשות נסים ונפלאות, הוא מתגבר על התאווה שלו לדחוף לתוך הספר הקצר הזה את כל הפולקלור שהוא מכיר (והוא מכיר המון) אלא מסתפק באמלנטים אחדים שמעשירים אותו ובונה דמויות מצוינות. הוא בונה בצורה מרשימה את הנקודה העיקרית שלו שעוסקת בהתבגרות ובצורך להתמודד עם העולם. הספר לא חף מפגמים, אבל כמו "המהלכים בקצוות" זהו ספר נוער שמדבר גם למבוגרים, אם כי הוא פחות מורכב.

ארבעה מבין חמשת הספרים המועמדים הם ספרי נוער, ואני מניח שזה משקף היטב את היחס בין ספרי נוער לספרים למבוגרים בז'אנר הזה, לפחות בתחום הספרים המתורגמים. ייאמר לזכות ספרי הנוער האלה ששניים מהם בהחלט יכולים לעמוד על שלהם מול ספרים "למבוגרים".

אני אצביע ככל הנראה ל"דברים מוזרים קורים" בזכות הייחוד שלו והכתיבה המדהימה של לינק, אבל אני אשמח גם אם "המהלכים בקצוות" יזכה. אבל אני לא חושב שאחד מספרים אלה יזכה. ההרגשה שלי היא שהקרב יהיה בין פארצ'ט לריירדן, וככל שמספר המצביעים בני הנוער יהיה גדול יותר כך סיכוייו של ריירדן לזכות יגדלו. יש לי הרגשה ש"ספר בית הקברות" קצת חמק מתשומת הלב של הקוראים, לא סביר ככל שזה יישמע כשמדובר בספר של גיימן, ואולי ההצבעה הרפלקסיבית לגיימן לא תתממש השנה.

רז גרינברג ב-ס"פ סיגנל

2011-08-16T22:45:00.000+03:00

פוסט אורח של רז גרינברג על "דלתות" של גרר"מ התפרסם ב-SF Signal.

Jamilti של רותו מודן באתר של "טור"

2011-08-09T21:37:00.000+03:00

בטור שלו עם מד"ב במיינסטרים באתר של הוצאת TOR ראיין בריט כותב השבוע על ספרה של רותו מודן Jamilti

היסטוריה ומדע בדיוני - המקרה של "משחקי הרעב"

2011-08-06T15:26:00.001+03:00

דיון שהתפתח באחד הפורומים על סדרת "משחקי הרעב" נגרר, חלקית באשמתי, להקבלות בין המשחקים המתוארים בסדרה של קולינס למשחקי הגלדיאטורים ברומא. ככל שאני חושב על זה, אני מגיע למסקנה שקולינס עשתה שימוש לא נכון, או לפחות לא מושכל, בהקבלה לאימפריה הרומית. אני אנסה להסביר מדוע, ולומר לסיום משהו כללי על השימוש שעושים סופרי מדע בדיוני בדגמים היסטוריים.

בביקורות שכתבתי על שני הספרים שיצאו בעברית ("משחקי הרעב" ו"התלקחות") טענתי שהעולם הפוליטי שקולינס בונה לא הגיוני, בעיקר מכיוון שמשחקי הרעב הם הכלי העיקרי שבהם עושה הקפיטול שימוש לשליטה במחוזות. זה אינו הכלי היחיד – יש צבא וכוחות משטרה מקומיים, גדרות ואמצעי דיכוי אחרים – אבל משחקי הרעב מוצגים כדרך השליטה העיקרית. קטניס אומרת כבר בפתיחת הספר הראשון: "זאת היתה דרכו של הקפיטול להזכיר לנו באיזו מידה מוחלטת אנחנו נתונים לרחמיו. כמה אפסי הסיכוי שלנו לשרוד התקוממות נוספת." ("משחקי הרעב", עמ' 23-22) באותו פרק ראשון קטניס מציגה את מחוז 12 כמקום שבו השלטון המקומי רופף למדי והיא ואחרים לא מתקשים להפר את החוק כדרך אגב על בסיס קבוע, אבל משחקי הרעב הם איום תמידי ומפחיד. בספר השני אמצעי הפיקוח במחוז הופכים דרקוניים יותר ולכן אפשר היה אולי לצפות שהחשיבות של המשחקים תהיה פחותה, אבל דווקא שם, כאשר מתרחשים המשחקים הרבעוניים, גוברת חשיבותם של משחקי הרעב למדינה כולה שחלקה, סובלת מדיכוי חמור יותר מאשר מחוז 12.

בקצרה הטיעון שלי הוא שמשחקי הרעב אינם כלי שליטה יעיל במחוזות מכיוון שהם בונים גיבורים בפוטנציה – צעירים שגויסו בכפייה, שרדו התעללות של המשטר וחזרו הביתה עטורי תהילה כשהם נושאים תשורה של תוספות מזון למחוז כולו. אני חושב שהכשל הזה נובע מאנלוגיה לא נכונה שקולינס מנסה לעשות בין האימפריה הרומית ל"פאנם" שלה בנקודה זו. קולינס מנסה בבירור לחקות את המודל המפורסם של "לחם ושעשועים" – משחקי הרעב הם גם בידור להמונים וגם הבטחה לתגמול למחוז שממנו מגיע המנצח (שם המדינה, "פאנם", הוא רמז ברור לכך – זוהי המילה הלטינית ל"לחם", המשלים של השעשועים שהם המשחקים), אבל לא הקדישה מספיק תשומת לב לדגם שבו היא השתמשה.

אני חושב שצריך להזכיר בתחילת דיון ב"לחם ושעשועים" שזהו ביטוי סטירי שנטבע על ידי יובאנליס, הסטיריקן בן המאה השנייה לספירה. יובאנליס התייחס בו לתופעה אמתית ומתועדת מהתקופה הרפובליקנית ברומא (בעיקר) שבה אישים שאפתנים היו מממנים חלוקת לחם או חיטה לתושבי רומא ומשלמים עבור משחקי ראווה שכללו קרבות גלדיאטורים, כדי שיבחרו בהם למשרות. בתקופת הקיסרות נעשה שימוש בפרקטיקה הזו בעיקר כדי להרגיע את המוני תושבי רומא בעתות של אי-שקט. אבל יש שתי בעיות עם ההקבלה של קולינס שפוגמות ביעילות השימוש שלה בדגם "לחם ושעשועים" הרומי כאמצעי פוליטי בעולם של "משחקי הרעב". האחת נוגעת לטיבם של הגלדיאטורים בשני העולמות והאחרת לדרך שבה נעשה שימוש בטכניקה פוליטית זו.

הגלדיאטורים ברומא היו רובם ככולם עבדים. היו גם בני חורין שהיו לוחמים בזירה, אבל הם היו מיעוט קטן. יתר על כן, הגלדיאטורים היו מעמד נפרד של עבדים, שחלקם גודלו מילדות ללחימה, הם לא הועסקו בעבודות אחרות ולא בהכרח היה קשר בינם ובין עבדים אחרים. לא במקרה המרד של ספרטקוס פרץ בבית ספר ללימוד לחימה של גלדיאטורים. חלק מהגלדיאטורים היו מאוד פופולריים, אבל הם היו עבדים ואיש מעולם לא ראה בהם אנשים שווי זכויות, וודאי שלא אזרחים. הגלדיאטורים של קולינס הם אזרחים בני חורין (לפחות נומינלית), גם אם מדוכאים על ידי המשטר, שמגויסים בכפייה למשחקים והמנצחים מוחזרים לאחר המשחקים אל בתיהם כשהם עטורי תהילה. ככאלה, בני הנוער האלה הם סיכון פוליטי, כפי שמוכח בסדרה. גם אם אינם מנהיגים היוזמים מרידות, הם יכולים בקלות לשמש מוקד הזדהות וסמל למרידה שאחרים יוזמים. זה היה בלתי אפשרי באימפריה הרומית, כפי שההיסטוריה מראה. המרד של ספרטקוס היה מרד עבדים (הוא מכונה לעתים "מרידת העבדים השלישית") ולא התקוממות כללית, ואפילו לא כל העבדים באיטליה תמכו בו. ספרטקוס ורוב האנשים שנקבצו אליו היו זרים, לא איטלקים (ספרטקוס היה תראקי, שני שותפיו להנהגת המרד בתחילתו היו גאלים), ולא מעט מהעבדים האיטלקים פחדו מהמרידה. בשום שלב המורדים לא שאפו לבטל את מוסד העבדות או להפיל את השלטון של רומא, בניגוד למרידה שמתרקמת סביב דמותה של קטניס בסדרת "משחקי הרעב", שבפירוש מתריסה בפני השלטון. אין צורך לומר שאזרחים רומים לא הצטרפו למרד של ספרטקוס.

כשל נוסף בהבנת הכלי הפוליטי "לחם ושעשועים" נובע מחוסר ההבנה או מהתעלמות מכך שכלי זה מעולם לא כוון לשליטה בפרובינקיות, המקבילה של המחוזות בפאנם של "משחקי הרעב". "לחם ושעשועים" נועד אך ורק להפיס את דעתם של האזרחים בעיר רומא עצמה ולקנות את הצבעתם בבחירות. וזה לא מקרי, מכיוון שהכלי הזה יקר מאוד מחד, ומאידך יעיל רק לאוכלוסיות קטנות ולטווחי זמן קצרים. הכלים שבהם שלטה רומא בפרובינקיות היו שילוב של הפעלת עוצמה צבאית ישירה, הטלת אימה, הבטחה לחסות והגנה מפני אויבים מבחוץ, מתן אזרחות רומית והקלות במיסוי, יחד עם טיפוח דת מדינה והרבה אמצעים אחרים. אבל "לחם ושעשועים" מעולם לא הייתה מדיניות אימפריאלית, מכיוון שזה אינו כל יעיל לאימפריה. יתר על כן, כלי פוליטי זה היה חשוב יותר בתקופת הרפובליקה שבה היה צורך לקנות משרות מדי שנה מאשר בתקופת הקיסרות שבה נעשה בו שימוש בעיקר להרגעת התושבים בעיר רומא עצמה בתקופות של התמרמרות. כדי להמיר את זה לעולם של "משחקי הרעב", המקבילה של קולינס הייתה צריכה להתמקד בשימוש ב"לחם ושעשועים" ככלי לשליטה בקפיטול, ולא בפאנם כולה, אבל לא כך מצטיירים המשחקים בספרים. יש הרבה יותר מדי מאפיינים של משחקי הרעב של קולינס שאינם הגיוניים אילו היו מיועדים רק לתושבי הקפיטול – השידור שלהם לכל המחוזות, אילוץ התושבים לצפות בהם, הפיכת המנצח לגיבור עממי לאומי ומסע הניצחון ברכבת של המנצחים ועוד. יתר על כן, כל ממסד פוליטי שהצליח לשלוט במחוזות מרוחקים הפזורים על פני רובה של אמריקה הצפונית במשך 75 שנה חייב להיות מסוגל לראות את הסכנות שבמשחקים פומביים כאלה. קטניס בת ה-17 רואה אותן (ב"התלקחות") ואי-אפשר להאשים אותה בתחכום פוליטי כלשהו. יכול להיות שמה שהכשיל את קולינס היה הצורך שלה לשלב את התמה של תכניות ריאליטי עם העיקרון של "לחם ושעשועים" ולכן היא שיעבדה את ההגיון הפוליטי שלהם לאופי החדש שהיא העניקה להם, אבל לדעתי זה נובע גם מחוסר תשומת לב לדגם ההיסטורי שבו בחרה ומכך שהיא לא ירדה לעומק הפרטים של הרקע והאופי שלו.

אפשר לראות בכך מקרה מבחן לנושא הכללי יותר של השימוש בהיסטוריה בידי סופרי מדע בדיוני. ההיסטוריה יכולה להיות כלי עזר נהדר לסופרים בבואם לתאר עולמות חדשים וחברות חדשות. הם יכולים לשאול (או לגנוב) דפוסים, מבנים חברתיים ויחסים בין קבוצות חברתיות ומדינות. ההסיטוריה עוזרת לדעת מה עובד ומה לא עובד ואיך אנשים מגיבים למצבים חדשים וזרים להם. אבל השאילה הזו צריכה להיעשות מתוך היכרות מעמיקה של הדפוסים הנשאלים והבנה של התנאים שהולידו והפכו ליעילים את המבנים הפוליטיים והחברתיים שאותם שואל הסופר, ותוך התאמתם לעולמות החדשים שיוצרים הסופרים. העתקה של עקרונות או רעיונות לעולם אחר עלולה לעקר אותם ממשעותם ויעילותם, כפי שקרה ב"משחקי הרעב".

דריל גרגורי (שוב)

2011-08-04T22:49:00.000+03:00

מקריא סיפור משעשע להפליא שלו - Becoming Digital. זה לא מה שאתם חושבים.

[Fractal'10] "Becoming Digital" / "Digitalizándose" by Daryl Gregory from Universo Fractal on Vimeo.

זרים מוכרים

2011-07-30T18:06:00.002+03:00

אפוקליפסת הזומבים הגיעה. אם לא למציאות, הרי שלפחות לספרות ולמסך. בשנים האחרונות אנחנו רואים זומבים בכל פינה בשלל צורות וגוונים. כמה דוגמאות מהעשור האחרון: הגרסה הדינמית והחדשה שלהם ב-"28 יום אחרי" של דני בויל; הגרסה החדשה של Dawn of the Dead והפרודיה של סיימון פג ב-Shaun of the Dead; "מלחמת העולם Z" של מקס ברוקס; Raising Stony Mayhall (המבריק והנהדר) של דריל גרגורי; ואפילו גרסה מקומית משלנו – המחזמר "זומבי.קון 2010". השאלה היא למה, ואין לי מושג. אולי אפשר לגלות חלק מהתשובה אם נבחן את התופעה במבט מעט יותר כוללני, שכן נראה ברור למדי שאופנת הזומבים היא יורשתה של אופנת הערפדים שמשתרעת בווראיציות שונות מאן רייס דרך ג'וס ווידון ועד סטפני מאייר, עם כל הגיוונים האפשריים באמצע.

אלה לא אופנות חדשות. ערפדים בצורתם המודרנית הפופולרית קיימים מאז בראם סטוקר ("דרקולה", 1897) ועל תפוצת הזומבים משרכי הרגליים והנוהמים עלינו להודות לרומרו ("ליל המתים החיים", 1968), גם אם שני אבות הטיפוסים שהם יצרו עברו שינויים מפליגים בשנים האחרונות. מה שמשותף לשני הגזעים הבדיוניים האלה היא הקרבה שלהם לבני אדם, וליתר דיוק העובדה שאלה בני אדם שעברו שינוי כלשהו. אני חושב שכאן אולי טמון חלק מהתשובה.

הקרבה של היצורים האלה לאנושי, לרגיל, למוכר ויותר מכל לאישי היא האחראית למשיכה המיוחדת שלהם, בעיקר כאשר עוסקים ביצירות שאמורות לעורר תחושת אימה. בניגוד לחייזרים מחד וליצורים פנטסטיים כמו טרולים מאידך שהזרות שלהם ברורה ומבנת מאליה, ערפדים וזומבים הם "הזר המוכר". הם השתקפות ברורה הרבה יותר של הקורא וסביבתו, ולכן מקרבים את המפלצתיות והאימה אל הקורא או הצופה ומאפשרים לחוש יתר הזדהות. מעבר לשילוש הברור מאליו של חיי/נעורי נצח-פחד ממוות-פחד מהשחתת הגוף שערפדים וזומבים מייצגים, אפקט "הזר המוכר" עושה רבות למשיכה לזומבים וערפדים, מכיוון שהוא פועל להפיכת ההתנהגות שלהם לסבירה יותר. מכיוון שהם במקורם אנושיים, התנהגותם של הערפדים והזומבים מייצגת דפוסי התנהגות אנושיים בסיסיים, מועצמים ומוגזמים, ולכן ברמות מסוימות היא מובנת אינסטינקטיבית. האספקטים המיניים הבולטים בהתנהגות הערפדית שנפוצים ביצירות החדשות מייצגים, כמובן, דחף בסיסי של התנהגות אנושית המוכר לכולנו. אבל גם הרעב הזומבי לבשר אדם (וספציפית למוחות) הוא שיקוף, מעוות ומוגזם כמובן, של תחושה מוכרת ויומיומית – רעב פשוט. הסוג המסוים של הרעב הזומבי מייצג חשש מתמיד מאבדן היכולת שלנו לשלוט בדחפים הבסיסיים באמצעות רמות התנהגות נרכשת גבוהה יותר, של התדרדרות למצב חייתי חסר שליטה. אפילו את הדחף להפיץ את הנגע המסוים הלאה – ליצור עוד ערפדים וזומבים (בין אם במודע או מתוך אינסטינקט עיוור) – אפשר לפרש כצורה חולנית של הרצון שלנו לקרב אחרים אלינו ולהפוך אותם דומים לנו. במידה מסוימת ההתנהגות הזו מזכירה את הדרך שבה האלים היוונים מצטיירים במיתולוגיה כגרוטסקות של התנהגות אנושית – הצורך של זאוס לכבוש כל נערה שהוא נתקל בה, הלוחמנות של אָרֶס, הקנאה הקיצונית וההרסנית של הרה. אנחנו מסתכלים בזומבים (ובערפדים) ורואים את מה שאנחנו ואחרים סביבנו עלולים להיות.

שני גורמים מעצימים את ההשפעה של אפקט "הזר המוכר" – אפשרות ההידבקות והטכנובבל (שלא מעט ממנו ביולוגי) שמקיפים אותם בשנים האחרונות. הצגת הערפדות והזומביות כמצבים שמי שלוקים בהם יכולים להפיץ אותם, גם היא חווייה מוכרת מאוד מחיי היומיום, הופכת את הדינמיקה שמניעה לא מעט מהיצירות העוסקות בזומבים וערפדים לקרובה לחוויות שגרתיות. הרעיון שבן משפחה, חבר, מכר או עמית לעבודה אינם מי שהם נראים אלא קרבן ו/או מדביק פוטנציאלי, כפי שמוצג ביצירות אלה, יכולים לעזור להפוך את תחושת האימה שהיצירות מנסות לעורר לקצת יותר אמינה וקרובה למציאות. ההסברים המדעיים לכאורה, מטופשים ומגוחכים ככל שיהיו, תורמים גם הם במעט לכך. לא מכיוון שאנחנו באמת מעניקים להם משקל כלשהו אלא מכיוון שהם לכאורה עוזרים ליצור עומק מסוים לתופעה ומכיוון שהורגלנו לצפות להסברים כאלה בתופעות המתארות את העולם סביבנו. והאתוס המודרני מכתיב שרצוי שאלה יהיו הסברים מדעיים/רפואיים מפי אנשים לבושים בחלוקי מעבדה, גם אם הם בבירור חסרי כל תוקף או משמעות. (אנחנו עד כדי כך מתוכנתים להסברים כאלה שכאשר "ויקס" פרסמו את סירופ השיעול שלהם בשנות ה-80 מי שפרסם אותו היה השחקן פיטר ברגמן, ששיחק רופא ב"צעירים חסרי מנוח"; הוא פתח את הפרסומות שלו באמירה "אני לא רופא, אבל אני משחק רופא בטלוויזיה", ואנשים עדיין ייחסו לדבריו משקל.)

אין לי מושג מה בדיוק עורר את גל הזומבים האחרון (אני לא מת עליו, אהבתי מעט מאוד מהיצירות הכלולות בו) אבל אני חושב שלמאפיין "הזר המוכר" תפקיד גדול בכך. אולי עלייתם של הזומבים קשורה לכך שגל הערפדים מיצה את עצמו, וכאשר הגל הנוכחי ידעך נעבור ל"זר מוכר" אחר. ואולי נשבע בכלל מזרים מוכרים ונחזור לזרים אמתיים יותר (שבדרך כלל מצריכים כתיבה מעמיקה יותר).

תודה לקרן על הקריאה וההערות.

משחקי הכס - שתי סצנות סיום

2011-07-16T22:36:00.001+03:00

פוסט זה דן בשתיים מהסצנות האחרונות בפרק האחרון (פרק 10) של הסדרה "משחקי הכס". אם לא ראיתם אותו ואתם חוששים מספוילרים, זה הזמן לברוח.

התחלתי לראות את הסדרה רק אחרי שהשידור שלה הסתיים (לא קראתי את הספרים), ואחת התגובות שחזרה על עצמה ברשת עסקה בגדולתה של הסצנה האחרונה. בסצנה זו, אם יש מי שלא זוכר, דינראיז טארגיין מגיחה בבוקר מתוך אפר מדורת הלוויה של חאל דרוגו (בעלה) לאחר שפסעה לילה קודם לתוך המדורה. היא עירומה ועל גופה זוחלים שלושה אפרוחי דרקונים שבקעו מהביצים שהניחה במדורה לצד גופתו של דרוגו. זוהי אכן סצנה מרשימה ויופי של דרך לסגור את העונה, אני לא חולק על כך. אבל אני לא חושב שזו סצנה מופתית, ולדעתי יש סצנה אחרת של דינאריז בפרק זה שהיא מרשימה הרבה יותר. הסצנה שהרשימה אותי יותר היא הסצנה שבה דינאריז ממיתה את חאל דרוגו, לאחר שהכוהנת הצילה את חייו אך הותירה אותו במצב של צמח. סצנת הקימה מתוך האפר נבנית לאורך כל הסדרה והיא אינה מפתיעה, אבל מה שבאמת מפחית מגדולתה בעיניי לעומת הסצנה האחרת היא שאין בה שום התפתחות של דמותה של דינאריז. ההתפתחות הזו מושלמת בסצנת ההמתה.

הסצנה האחרונה מכריזה על שיבתה של שושלת בני טארגריין, "בני הדרקון", בדמותה של דינאריז ועל שובם של הדרקונים, ובמידה ידועה היא מתבקשת מכל המהלכים שקרו בסדרה עד אז, ורמזים למה שעומד להתרחש בה מפוזרים לאורך הסדרה כולה. אומר רק לפתיחה שכאשר מתפרקת מלכותו של רוברט ברתאון ומתחילה המלחמה בין בית סטארק ובית לאנסיטר, די מתבקש שבני טארגריין המודחים יופיעו חזרה על הבמה הפוליטית.

אבל ההקשר של ווסטרוז שולי בסצנה הזו. תחייתה של דינאריז, מעמדה כקיסרית/מלכה/חאליסי ולידת הדרקונים חשובים יותר, ואלה נרמזים לאורך הסדרה. תחיית הדרקונים מתוך האש נרמזת באגדה שמסופרת לדינאריז כאשר היא מקבלת את ביצי הדרקון כמתנת חתונה, שבה מסופר שפעם היו שני ירחים שאחד מהם צלל לשמש ונשרף וממנו בקעו הדרקונים הראשונים. מתנת חתונה זו גם מקבעת הקשר בין דינאריז לבין הביצים, והיא הרמז הראשון שנועד להן גורל משותף. הגורל המשותף הזה נרמז גם בסצנות אחרות – למשל כאשר ג'ורה מורמונט מונע מאחיה ויזריס לגנוב את הביצים ולמכור אותן ואומר לו בפירוש שהן לא ניתנו לו. הד לדברים של ג'ורה יהיה בדברים שדינאריז תאמר לו עצמו באותה סצנה אחרונה, שהביצים לא ניתנו לה כדי שהיא תמכור אותן. רמז אחר לגורל שראשיתו באש המשותף לדינאריז ולביצים ניתן בסצנה שבה היא מניחה את אחת הביצים על הגחלים הלוהטות ואז מורידה אותה מהן. בסצנה זו אפשר לראות גם רמז ברור מאוד לכך שהאש של מדורת הלוויה לא תוכל לפגוע בדינאריז, מכיוון שבניגוד למשרתת שלה היא אינה נכווית. זהו אחד המקומות שבו דינאריז מדקלמת את המשפט "אש אינה יכולה לפגוע בדרקון", שעליו היא חוזרת פעמים אחדות בסדרה. העובדה שהיא חסינה לאש בניגוד לאחיה, ולכן הגורל שנועד לבני הדרקון הוא שלה ולא שלו, מודגשת בסצנה שבה חאל דרוגו הורג את אחיה כאשר הוא שופך על ראשו את הזהב המותך.

העובדה שדינאריז עומדת "ללדת" את הדרקונים נרמזת בצורה מפורשת יותר בסצנה שבה מתארת הכוהנת את הילד המת שדינאריז ילדה, בנו של חאל דרוגו שנולד מת. היא מתארת אותו כדמוי זוחל עם כנפיים שהתפורר למגע ידה. גם אם תיאור זה אינו אמתי, גם אם הוא נועד להתנקם בדינאריז ולהפחיד אותה, הוא מדבר על הקשר הישיר והמיוחד שלה לדרקונים ורומז ליכולתה "ללדת" דרקון.

סופה של אותה סצנה הוא בכך שהנוכחים קדים לדינאריז, מכירים בהיותה מלכה/קיסרית שנולדה מתוך האש. התפתחות זו, שמתחילה בהכרזה שלה על הקמת חאליסאר חדש בראשותה לפני שהיא נכנסת למדורה, אינה רק נרמזת במהלך הסדרה, זהו קו ההתפתחות העיקרי של דמותה של דינאריז. בראשית הסדרה היא אחותו הקטנה של ויזריס הטוען לכתר הגולה, אין לה אפילו מעמד של נסיכה גולה בפני עצמה. היא מטבע עובר לסוחר. דינאריז היא המחיר שאותו משלם אחיה לחאל דרוגו תמורת הלוחמים שאמורים להשיב אותו לכס הברזל של קיסרי שבע הממלכות. בסצנה מרישמה המתרחשת לצד הדרך, כאשר היא פורשת מעל שיירת הרוכבים של החאליסאר, נראה היפוך המעמד ביניהם כאשר דינאריז היא זו שזוכה לחשיבות כאשתו של החאל וויזריס הוא הנספח לה. עם הזמן היא הופכת מ"אשתו של החאל" באמת ובתמים ל"חאליסי" (תוארה של אשת החאל) שיש לה עוצמה משלה שאינה נובעת רק ממנו. זה מגיע לשיא כאשר היא מפסיקה את אונס הנשים לאחר כיבוש עירם של אנשי הכבשים. [אומר בהערת אגב שאחת ההשתקפויות המעניינות לשינוי במעמדה היא בתארים שבה מכנה אותה ג'ורה מורמונט והדרך שבה אלה משתנים עם הזמן.] העוצמה שלה גדלה עד כדי כך שהיא יכולה לכפות על הדותראקי לשנות את המנהגים העתיקים שלהם, ודרוגו בסופו של דבר יוצא להגנתה בנקודה זו. זו התפתחות חשובה, מכיוון שכמו ביחסיה עם ויזריס יש פה היפוך – היא אינה נשענת עליו אלא הוא מגבה את העוצמה העצמאית שלה בעוצמתו שלו. וגיבוי זה עומד לעלות לו בחייו.

העוצמה שהיא קונה לעצמה ומפגינה אינה העוצמה המסורתית של הדותראקי. זוהי עוצמה הנולדת מתוך התפתחות אישיותה, מתוך הכוחות החדשים שהיא מגלה בעצמה (אפשר אולי אפילו לומר מתוך ההכרה והשכנוע הנולדים בה שהיא-היא הדרקון האמתי, ולא אחיה). ובעוד שעוצמה זו שלה לא נפגעת, הרי שהעוצמה המסורתית של דרוגו המבוססת על כוחו הפיזי ועל יכולתו כלוחם וכפרש, שהעניקה לו את מעמד החאל, היא פגיעה. הפצע שהוא מניח לעצמו לספוג למענה מתוך ביטחון ויוהרה מזדהם. דינאריז כופה על הדותראקי שוב להפר את המנהגים שלהם כשהיא כופה עליהם את כישוף הדם ומשלמת על כך בשארית הכוח ששאבה מדרוגו כאשר היא מפילה את בנם. זה עולה לה גם בכוחם של הדותראקי הנוטשים אותה ואת דרוגו, שאינו יכול לרכוב עוד ולכן אינו יכול להיות חאל. הכוח שהיא הייתה אמורה להיות המטבע שיקנה אותו גם הוא נעלם. מקור העוצמה היחיד שיכול להיות לה עכשיו הוא היע עצמה, אישיותה, עוצמתה הפנימית והסגולות השושלתיות שלה. וזה המקום שבו אנו מוצאים את הסצנה שבו היא ממיתה את דרוגו שהפך לצמח.

המסר הוויזואלי בסצנה זו מאוד ברור. היא קטנה וחלשה יותר, אבל היא מוצאת את המשאבים הפנימיים והעוצמה הפנימית (וגם את החמלה) להמית אותו. לגופו של דרוגו עוד לא היה זמן להתנוון בשכיבה ארוכה, אבל הפרפורים שלו הם צל עלוב של הכוח הפיזי שבו ניחן פעם. היא לבד אתו באוהל, אין איש שיתמוך בה במעשה או בהחלטה לעשות אותו, הכול צריך לבוא מתוכה. זהו שיאה של ההתפתחות שלה, ולכן זו סצנה כה מרשימה. שם נולדת האישה שתתגלה במלואה בסצנה האחרונה – ואולי עדיף לומר ששם היא יוצרת את עצמה. בקיעת הדרקונים, ההכרה בה כמלכה, ההכרזה על החאליסאר החדש אלה הם ביטויים חיצוניים, פעולה של כוחות חיצוניים לה – ואת כל אלה היא הניעה, כולם נובעים מאותו רגע שבו הסתיים העיצוב העצמי של דינאריז.

אני לא חושב שהסצנה האחרונה גרועה, אני רק חושב שהסצנה באוהל טובה יותר.

תוכן חובבים ב"הארץ"

2011-07-10T19:35:00.000+03:00

ב"הארץ" גילו לפתע פתאום את תוכן החובבים, במקרה זה סביב "משחקי הרעב". אם לא בא לכם לקרוא את הכתבה אני אסכם אותה ~~בשני~~ בשלושה משפטים: חובבים יכולים להיות קנאים לספרים האהובים עליהם ולקיים עליהם דיונים ארוכים ומעמיקים. הם אפילו יוצרים תוכן נוסף בעולמות המתוארים בספרים. ההוצאת לאור מנסות לרכוב על הגל.

שני ספרי נוער

2011-07-09T22:40:00.000+03:00

לצערי, רבים מספרי המדע הבדיוני והפנטסיה שיוצאים בארץ הם ספרי ילדים ונוער. אני מצר על כך מסיבות אחדות. ראשית, זה מקבע את התפיסה שזו ספרות "נוער", ספרות "קלילה" ולא רצינית, אף-על-פי שזה ממש לא נכון גם לחלק מספרי הנוער. נוסף לכך המשמעות היא שספרים מצוינים למבוגרים לא מתורגמים, אחרי הכול להוצאות יש משאבים מוגבלים לתרגום ופרסום של ספרים. ולבסוף אני מצר על כך מכיוון שלעתים כשאני קורא אותם אני חושב שאני האדם הלא נכון לקרוא ספרים כאלה. יש לי הרגשה שאני ביקורתי מדי ודורש יותר מדי מהספרים האלה שנכתבים במחשבה על מי שהניסיון שלהם בקריאה והביקורתיות שלהם פחותים, ולכן הסופרים מרשים לעצמם לזלזל בקוראים. עם זאת, כשאני קורא ספר נוער שנראה לי כמזלזל בקוראים הצעירים שלו אני תמיד נזכר בדבר מה שניל גיימן אמר בביקורו כאן – בכתיבה למבוגרים אפשר לחפף לעתים כי הם מרפרפים והם מוכנים לעתים לסלוח לסופר, ילדים בוחנים בשבע עיניים כל מילה והם יתפסו אותך כשאתה מפשל.

אבל מדי פעם אני נתקל בספרי נוער שמוכיחים לי שניתן לכתוב אחרת לנוער, ניתן לכתוב ספר שהוא בפירוש ספר נוער, אבל הוא בכל זאת ספר שלא מתפשר. בשבועות האחרונים קראתי שני ספרי פנטסיה לנוער, שמדגימים יפה את ההבדל בין שני הסגנונות: "כס האש", הספר השני בסדרת האלים המצריים של ריק "פרסי ג'קסון" ריירדן, ו"המהלכים בקצוות" של דיאנה ווין גו'נס. יש קווי דמיון לא מעטים בין הספרים – שניהם מסופרים בגוף ראשון, הגיבורים שניהם הם בני 14-13, הגיבורים של שניהם מוטלים כנגד רצונם למאבק מול כוחות גדולים בשניהם יש מציאות מקבילה לצד המציאות הרגילה – ובכל זאת הם שונים מאוד זה מזה.

"כס האש" הוא ההמשך של "הפירמידה האדומה", שבו גילו הגיבורים הצעירים, ילדי משפחת קיין, שהם צאצאים של פרעונים ולכן הם ניחנו בכוחות קסם מסוימים, ואלי מצרים העתיקים התעוררו לחיים בעולם. ב"כס האש" אפופיס, נחש הכאוס, מאיים להשמיד את העולם ולבני קיין רק ארבעה ימים להציל את העולם בדרך זו או אחרת (אין טעם להיכנס לפרטים). זהו סיפור הרפתקאות נחמד מאוד, אולם לטעמי ארוך מדי וקצת איבדתי את הסבלנות לקראת סופו. אבל הבעיה שלי אינה עם הסיפור עצמו אלא עם הצורה שבה הוא כתוב. במקום פשוט לספר את הסיפור בגוף ראשון כפי שעשה בסדרת "פרסי ג'קסון", ריירדן בחר משום מה להציג אותו כ"הקלטות" שאותן שלחו קרטר וסיידי קיין לריירדן עצמו כדי שיפרסם אותן. אין לי שמץ מושג מה תחבולה ספרותית זו אמורה להשיג. עד כמה שאני רואה, התפקיד העיקרי שלה הוא לאפשר לריירדן לשלב בסוגריים מרובעים בתוך הטקסט הערות של האח והאחות זה לזה מפעם לפעם (בסגנון: "אני מספר את הסיפור וזה מה שהיה גם את לא חושבת ככה"). אבל הערות אלה לא ממש מצחיקות, והופכות מייגעות למרות שהן לא רבות. גם חילופי הפרקים בין קרטר וסיידי לא מצדיקים את זה, אפשר לכתוב ספר פוליפוני בלי לטרוח עם תחבולה כזו.

אבל זה שולי יחסית לעומת הבעיה שהייתה לי עם הדמויות עצמן. הן לא מעוצבות היטב לטעמי, הן חד-ממדיות ולא מעוררות הזדהות, כפי שהעירה יעל פורמן בביקורת שלה על הספר הראשון בסדרה. הביוגרפיה שלהן, שאמורה להעניק להן עומק, לא ממש עושה את זה. היה לי קשה יותר עם דמותה של סיידי, שמעוררת עוד פחות אמון. אף-על-פי שהיא מודעת לכך שהעולם עומד להיחרב בעוד ארבעה ימים, לכך שעל כתפיה מוטל להציל אותו ולכך שהיא נרדפת על ידי אלים בעלי כוחות אדירים, נדמה שהיא מבלה בערך חצי מהספר בהתלבטות בין שני בנים (נאים, אפלים וטרגיים כמובן). זה לא אמין, ולמען האמת משעמם מעט. באופן כללי הקול של ילדי כילדים / נערים לא נשמע לי אמין. לאורך כל הקריאה הייתה לי תחושה שהם לא נשמעים כילדים, אלא כמו שמבוגר חושב שילדים צריכים להישמע.

לעומת בני קיין ג'יימי, הגיבור של "המהלכים בקצוות", אינו ילד מיוחד. הוא ילד רגיל בן 13 שנקלע במקרה למקום הלא נכון בזמן הלא נכון – וכעת הוא נע בין עולמות מקבילים ומנסה לשרוד ולחזור הביתה. הספר קצר יותר (בערך חצי מ"כס האש"), הסיפור מהודק יותר ונעדר "הפתעות" ותפניות עלילה שתפקידן היחיד להאריך את הסיפור אל הסוף הידוע מראש. כאשר מתברר לג'יימי שבגורלו כרוכים עניינים גדולים הרבה יותר, הוא נשמע באמת ובתמים מודאג ולא מיוסר ומבכה את מר גורלו בדרמטיות כמו ילדי קיין. הוא בכלל נשמע הרבה יותר אמין כנער מבני קיין. ונוסף לכך הוא הרבה יותר יוזם ופעיל והרבה פחות מניח לאלים אלה ואחרים להציל אותו. אני לא מנסה לרמוז שג'יימי הוא מבוגר קטן בגוף של ילד. הוא בהחלט נער, הוא נשמע כך ומתנהג כך. אפילו יש לו סיפורים עם בנות (טוב, בת אחת), אבל הוא תמיד מודע לכך שהוא נתון במאבק גדול יותר שמעיב על הבעיות האישיות שלו. הבעיות הרות העולם האלה שאתן ג'יימי מתמודד, ודרך ההתמודדות שלו אתן, מורכבים הרבה יותר מאלה של בני קיין, מה שהופך אותו לדמות מלאה ואמינה הרבה יותר.

דברים אלה נכונים גם לעולם המקביל של ווין ג'ונס. אצל ריירדן האלים פועלים בעולם היום-יום, אבל אם אינך בן לשושלת אלים/פרעונים/חרטומים אין לך סיכוי לדעת את זה. האש שפורצת כתוצאה ממאבק בין אלים וחרטומים נראית למי שאינם יודעי ח"ן כשריפת גז. למה? ככה. אצל ווין ג'ונס העולם הזה הוא רק אחד מעולמות מקבילים רבים, וכל אחד יכול למצוא את הדרך לעבור ביניהם. בעולמות אחדים, כמו שלנו, זה נעשה במקרה, אבל בעולמות אחרים אנשים מודעים היטב לרב-יקום ועוברים בין עולמות ביוזמתם. והם משלמים על כך מחיר לעתים. ווין ג'ונס מסבירה את ריבוי העולמות, למעשה ההסבר חיוני לעלילת הספר – וזה אינו בהכרח הסבר פשוט ואינטואיבי.

פן נוסף משותף לשני הספרים הוא שמאוזכרים בהם דמויות מיתולוגיות. ריירדן נראה לעתים כמי שלא רק משתמש בדמויות המיתולוגיות ליצירת הסיפור שלו, אלא הוא יוצא לחנך וללמד את קוראיו את המיתולוגיה המצרית (בסוף הספר יש נספח ובו שמותיהם ותאורם של האלים המוזכרי בספר). ווין ג'ונס לעומתו כוללת בספרה דמויות מיתולוגיות אחדות, אך משלבת אותן בעדינות בסיפור, ומעניקה להן הקשרים חדשים ומעניינים. אני לא פוסל את שיטתו של ריירדן, גם אני שמחתי ללמוד עוד קצת על המיתולוגיה המצרית מספר, אבל נראה לי שההבדל הזה מגלם את ההבדלים בין שני הסופרים האלה. ווין ג'ונס סומכת על הקוראים שלה בני הנוער שיוכלו להתמודד עם דמויות, תפיסות ורמיזות מורכבות ומעודנות, ריירדון מרדד ומאכיל בכפית. זה הופך את הספרים של ווין ג'ונס לעשירים ומורכבים יותר ופשוט טובים יותר.

האנציקלופדיה של המד"ב - בחינם ברשת

2011-07-05T22:40:00.000+03:00

בית ההוצאה לאור אוריון, המפרסם את המהדורה השלישית של האנציקלופדיה למדע הבדיוני, הודיע שמהדורה זו תהיה זמינה בחינם ברשת (בקישור יש רק הודעת "בקרוב" ואפשרות להרשמה לניוזלטר שלהם). מתוך האתר של הוצאת TOR.

זוכי פרס לוקוס

2011-06-26T20:13:00.002+03:00

הוכרזו זוכי פרס לוקוס. להלן רשימת הזוכים עם כמה מילים משלי (אלה בעיקר הערות מסביב, כי את רוב הדברים לא קראתי).

- ספר מדע בדיוני: Blacout / All Clear של קוני וויליס. שמעתי על זה דברים טובים בכל מיני מקומות. לאור הספרים האחרונים שלה אני רק מקווה שהיא שוב נתנה שיערכו אותה והצמד לא מתמרח על פני יותר מדי עמודים (כמו "מעבר" למשל).

- ספר פנטסיה: "קראקן" של צ'יינה מוויל. כן, הוא ככל הנראה הכוכב הנוכחי של הפנטסיה, אבל די התקשיתי עם הדברים שלו שקראתי. הרעוינות והעלילה הולכים לאיבוד אי-שם בין התיאורים האינסופיים. אני אצטרך כנראה לתת לו הזדמנות נוספת.

- רומן ביכורים: "מאה אלף הממלכות" של ג'מיסין. קראתי סיפור או שניים של ג'מיסין, והם היו בהחלט לא רעים.

- ספר נוער: Ship Breaker של פאולו באסיגלופי. אהבתי את הדברים שלו שקראתי. "שנה בעיר הסרגל" שתרגמתי בזמנו ל"חלומות באסמפיה" הוא סיפור נהדר.

- נובלה: "מחזור החיים של עצמי תוכנה" של צ'יאנג. לא הפתעה גדולה, אבל מבין הנובלות שקראתי היא באמת הכי טובה.

- גיימן זכה בנובלטה ובסיפור הקצר. נפלתי מרצפה בכיסא, כמאמר הגשש. לא קראתי את רוב המועמדים האחרים, אז אני לא אביע דעה מושכלת, אבל בפרסים מבוססי דעת קהל הזכייה של גיימן היא רפלקסיבית פחות או יותר. טוב, לפחות קיג' ג'ונסון לא זכתה.

את שאר הזוכים תוכלו לראות בקישור שלעיל.

הדמויות של דריל גרגורי

2011-06-25T18:09:00.001+03:00

אזהרה: פוסט זה מוקדש לדריל גרגורי. יש אנשים שטוענים שאני נוטה להזיל ריר כשאני מדבר עליו.

אני לא יודע אם חובבי מדע בדיוני בארץ יסכימו אתי, או עד כמה הם מודעים לכך, אבל צאתו לאור בעברית החודש של "פנדמוניום", ספרו הראשון של דריל גרגורי, הוא לדעתי אחד המאורעות החשובים ביותר שאירעו במדע הבדיוני בארץ בשנים האחרונות.

היצירה הראשונה של גרגורי שקראתי הייתה הסיפור "דמשק", ואני עדיין זוכר את התחושה של "ככה צריך לכתוב מדע בדיוני!" שהסיפור הזה עורר בי. גרגורי מממש בסיפור הזה את הפונטציאל האמתי של המדע הבדיוני – לוקח רעיון מדעי (במקרה זה מחלות פריוניות והשפעותיהן) ובודק אילו השפעות יכולות להיות לו על העולם. באותו סיפור גרגורי לוקח גרעין של סיפור דתי, סיפור ההתגלות לשאול התרסי, הלא הוא פאולוס, מעניק לו זווית חדשה ומשלב אותו בעלילת הסיפור עם הבסיס המדעי לסיפור שלו, ויוצר סיפור מיוחד כפליים. (תיאורים של ההתגלות לפאולוס אפשר למצוא בספר "מעשי השליחים" בברית החדשה, בפרקים ט, כ"ב ו-כ"ו). הקישור הזה, שאליו רומז שם הסיפור, מעניק עומק ורוחב נוספים לסיפור. אם לא די בכך, הוא עושה את זה בכתיבה נהדרת. מאז התחלתי לצוד כמיטב יכולתי את מה שהוא כתב. ככל שהמשכתי לקרוא אותו הבנתי שעם כל היכולת הנפלאה של גרגורי בבניית עולמות ובעריכת קישורים מרתקים, נקודת העוצמה המרשימה ביותר שלו היא בכתיבת דמויות.

ב"דמשק" וב"גוף שני, הווה" גרגורי משתמש בהסברים מדעיים קיימים ומבוססים כדי לשער מהם השפעות על היחיד ועל העולם, וזה תמיד עוזר להקניית אמינות לעולם הסיפורי. אבל במקומות אחרים הוא לא "טורח" לעשות את זה – והסיפורים עדיין מעולים ועומדים. כך למשל ב"פנדמוניום" ההסבר להופעת השדים הוא חלקי ולא שלם, וב"אלפבית השטן" (הספר השני של גרגורי) ההסבר המדעי של המחלה שפוגעת בעיירה ו"מניעה" את העלילה קלוש במקרה הטוב. אבל זה לא משנה, כי ההסברים האלה מניחים את דעת הדמויות בספרים ומאפשרים להן לתפקד בעולם באופן "חלק" וטבעי, והסיפור האמתי הוא סיפורן של הדמויות. אפילו בסיפור כמו "הביוגרפיה המאוירת של הלורד גרים", המתרחש בעולם שבו מלחמה המנוהלת באמצעות חיילים דמויי איירון-מן ושאר גיבורי על (שהם תוצרי הנדסה) ורובוטי ענק, גרגורי מצליח לבנות את העולם ואת הדמויות כך שלמופרכות העולם אין כל משמעות. העולמות שלו נכונים לדמויות, והדמויות שלו פועלות באופן טבעי ומובן מאליו בעולם שלהן וזה מה שמשכנע את הקורא להשעות את חוסר האמונה באופן מוחלט כמעט בקשר לעולם. יתר על כן, הדמויות כה מתאימות לעולמות וכה אמינות שאני לא חושב שנתקלתי אי-פעם במקום שגרם לי לחשוב שהסופר אילץ דמות לעשות משהו שחורג מאופיה.

במובן מסוים, גרגורי מגלה נאמנות קנאית לדמויות שלו. לא במובן של רצון להגן עליהן, אלא דווקא להפך, בכך שהוא מתעלל בהן (או שהן מתעללות בעצמן) במקומות שסופרים פחותים היו מוכנים לוותר להן קצת. פאקס, הגיבור של "אלפבית השטן", הוא אחת הדמויות המובהקות ביותר במובן זה. (אני אתאר להלן את הדברים רק באופן כללי ולא אכנס לפרטים כדי לחסוך מכם ספוילרים.) פאקס עובר חוויות שאותן אוהבים לכנות באמריקאית (ובפסיכולוגית) "חוויות משנות חיים" – גרגורי מעמת אותו מול התהומות העמוקים ביותר של נפשו והשפל הנמוך ביותר של ההתנהגות שלו. אלה חוויות מהסוג שאחריהן אפשר לסלוח לסופרים אם הם מחליטים להיות "נחמדים" אל הדמויות שלהן. אפשר היה להבין אם גרגורי היה מחליט להעניק לפאקס מעט נחמה והקלה בסוף הספר בכך שהיה מתאר שינוי בהתנהגותו, וזה אפילו לא היה נראה מעושה. אבל גרגורי לא הולך בדרך הקלה והצפויה הזו, הוא מכריח את פאקס להבין שמקורן של הבעיות שלו במאפיינים היסודיים של אופיו, ועליו למצוא דרך לחיות אתן, יהא המחיר אשר יהא. אותו דבר נכון גם לגיבורה של "דמשק", פולה, שמגיעה להכרה בסבל שהיא גרמה בפעולותיה ובמחיר של פעולות אלה לא רק לה, אלא לחברה כולה. אפשר היה לצפות מגרגורי שיהיה רחום קצת אליה ולקוראים, אבל זה אינו המצב. מבחינה סיפורית, כעלילה, אין צורך בסצנה האחרונה של הסיפור, בטח לא בדרך שבה היא כתובה. אבל גרגורי משתמש בה כדי לעמת את פולה ואת הקוראים פעם נוספת עם תוצאות מעשיה, הפעם ברמה האישית ביותר ולא ברמת החברה או העולם.

הקסם של גרגורי לגבי, הכוח שבכתיבה שלו, טמון ביכולת שלו לספר סיפורים אישיים מובהקים המאירים עולמות שלמים. זה ניכר כבר בסיפור הראשון שלו, In the Wheels (1990), שבו הוא משתמש בסיפור מערכת היחסים בין המספר וחברו הטוב, ומערכת היחסים של אותו חבר עם אביו, כדי לברוא עולם מרתק ומקורי.

במובנים אחדים, גרגורי מזכיר לי את טד צ'יאנג. שניהם כותבים מעט (בעשרים ואחת השנים האחרונות גרגורי פרסם חמישה עשר סיפורים ושני ספרים; ספרו השלישי עומד לצאת ב-28 בחודש), שניהם יכולים להיות מקוריים להפליא בטיפול שלהם בנושאים מוכרים ושניהם מפליאים לבנות עולמות. אבל אני חושב שגרגורי מצליח באופן עקבי יותר לבנות דמויות טובות ומלאות יותר. צ'יאנג, על כל כישרונו, יכול להיות לעתים קר ומנותק בעוד שגרגורי מצליח לשאוב אותי אל הדמויות שלו בכל פעם מחדש, אפילו בסיפור נטול עלילה כמעט לחלוטין כמו "צלילי זכוכית נשברת". אני מקווה שבקרוב מאוד גרגורי יזכה להכרה שהוא כה ראוי לה.

ב-28 בחודש אמור לצאת ספרו החדש של גרגורי, Raising Stony Mayhall. ברגע שזה נודע לי הזמנתי את הספר הבזמנה מוקדמת מאמזון, בלי לקרוא עליו ולו מילה אחת, ואני מחכה בשקיקה שהוא יגיע לקינדל שלי בעוד ימים אחדים.

האג'נדה הנכונה

2011-06-18T00:26:00.003+03:00

באחד מפורומי הכתיבה התפתח לפני זמן מה דיון אם אפשר לכתוב סיפור עם אג'נדה, שעדיין יהיה סיפור טוב. התשובה היא כמובן כן, כפי שמוכיחים לא מעט ספרים וסיפורים. השאלה היא איך לעשות את זה.

נזכרתי בדיון הזה לאחרונה מכיוון שיצא לי להרהר שוב בשתי יצירות פוליטיות מובהקות שלהן נושא משותף, פמיניזם, שיצאו לאור בטווח של שנה זו מזו – הסיפור "רעיות" של ליסה טאטל (1979) והספר "על חומות העולם" של ג'יימס טיפטרי הבן (1978). טיפטרי הוא, כידוע, שם העט של אליס שלדון. שתיהן יצירות טובות ועושות את העבודה בהעברת המסר, הן רק עושות את זה בצורה שונה לגמרי, ולטעמי טיפטרי/שלדון עושה עבודה הרבה יותר טובה.

"רעיות" הוא סיפורם של מתיישבים אנושיים, גברים, על כוכב זר. הם שיעבדו את הגזע המקומי, שהוא דמוי-אדם במידה מסוימת, ומנצלים אותו למטרותיהם. הנקבות המקומיות מנוצלות במיוחד – הגברים האנושיים מאלצים אותן לעוות את גופן כדי שידמו יותר לנשים אנושיות ומאלצים אותן לשרת אותם בכול. טאטל מציגה גרסת "נישואים" שהם שיעבוד, שבהם האישה אמור לשרת את הגבר בכל גחמה ולדאוג לכל מחסוריו, ולה עצמה אין כל קיום מעבר למילוי צרכים אלה.

שלדון מספרת סיפור שונה לגמרי של מפגש עם חייזרים. המפגש מתבצע על ידי הקרנת נפשות של חייזרים לגופי בני אדם, ולהפך (העלילה מורכבת יותר, אבל די בכך לצורכי פוסט זה). בחברת החייזרים הזכרים הם הגדולים והחזקים, ולכן הם אלה שמתאימים ביותר לשאת את הביצים עד בקיעתן ואחר כך לטפל בצאצאים ולגדל אותם. תפקידם זה הוא אחד הגורמים החשובים שמקנה להם את מעמדם כמנהיגים בקהילה, כי עליהם מוטלת האחריות לעתידה. הנשים חופשיות להיות ההרפתקניות, החלוצות וכן הלאה. הפמיניסטיות של הגזע דורשות שוויון זכויות – גם הן רוצות להישאר בבית ולטפל בילדים. הקיצוניות שביניהן מזייפות היריון באמצעים מלאכותיים. אחת הנפשות שמגיעה לעולם זה היא נפשה של עקרת בית שכל מה שהיא עשתה בחייה בכדור הארץ היה לגדל כמה וכמה ילדים. למרבה הפתעתה והפתעת בני האדם האחרים היא זוכה שם למעמד מכובד; החייזרים מופתעים מזה שהיא נקבה.

כפי שאמרתי, שתי היצירות טובות. סיפורים בוטים כמו "רעיות" גורמים לי עוויתות, אלא אם כן הם כתובים מצוין. אבל טאטל מייגעת, היא מסמנת את המטרה שלה והולמת בה שוב ושוב בקורנס. די מהר בא לי לומר לה: "בסדר, הבנתי. מה הלאה?". יותר מזה, המסר שלה חד-ממדי: גברים=רוע. שלדון הרבה יותר יעילה, מכיוון שהיא גורמת לקורא להסתכל על החברה ועל תפקידי נשים וגברים בה בצורה כוללנית יותר, ואולי חשוב מזה אירונית יותר. היא מכריחה את הקורא לצחוק על עצמו, ותוך כדי כך לפקפק בעצמו. בהגחכה של התנועה הפמיניסטית החייזרית, למשל, היא מצליחה להביא לפני השטח את המצוקה האמתית והעמוקה שמולידה את הקיצוניות שלה. המסר שלה מעודן יותר, מקיף יותר ובעיקר הרבה יותר חתרני. המסרים של טאטל ושלדון אולי דומים, אבל הצורה שבה שלדון עושה זאת משרתת את המטרה המשותפת בצורה טובה הרבה יותר.

היינליין אמר באחד מספריו שתמיד צריך שתהיה לאדם דעה. אולי הוא יטעה מפעם לפעם, אבל מי שאין לו דעה יטעה תמיד. ובמילים אחרות – אג'נדה זה דבר טוב. היא יכולה להניע לכתיבה נהדרת (רק ראו את "1984"), אבל גם אותה צריך לדעת לכתוב. פסילה של כתיבה "פוליטית" בשם טוהר ספרותי היא מטופשת.

ותודה לקרן לנדסמן על הערותיה ועל התיקונים.

מועמדים להוגו - הנובלות

2011-06-11T19:05:00.001+03:00

שלוש מחמש הנובלות המועמדות להוגו היו מועמדות גם לנבולה, ואת הסקירה שלהן שכתבתי אז אני מביא בהמשך. "טרויקה" של אליסטר ריינולדס לא זמינה ברשת ולכן לא קראתי אותה. בדרך כלל אני מעדיף את ריינולדס כשהוא כותב נובלות ומטה מאשר בספרים שלו, ולכן קצת חבל לי. הנובלה הנוספת שלא הייתה מועמדת לנבולה היא "טיסת הבתולין של ה'בלרופן' של מקולי", ובה אפתח.

“The Maiden Flightof McCauley’s Bellerophon” by Elizabeth Hand

שלושה גברים בגיל העמידה, שבעבר עבדו יחד כמאבטחים ומדריכים במוזאון לתעופה וחלל של הסמית'סוניאן, יוצאים לשחזר פיסת סרט משנת 1901 שבו נראית טיסה של מכונה מעופפת בשם ה"בלרופון". אליהם נלווים בנו בן העשרה של אחד מהם וחברו של הבן.

"טיסת הבתולין של ה'בלרופון' של מקולי" הוא סיפור על התבגרות והזדקנות, על נעורים שאבדו ועל חלומות על טיסה. ככזה, הוא כתוב היטב והדמויות שבו מעוצבות היטב. העלילה משנית כאן, מכיוון שהיא אינה לבו של הסיפור, וזו אחת מנקודות התורפה של הנובלה הזו. לקח לי לא מעט זמן לקרוא אותה מכיוון שכאשר עברתי לקרוא דברים אחרים באמצע (כהרגלי), לא היה הרבה שימשוך אותי חזרה אליה. השיוך שלה לז'אנר גבולי למדי, מכיוון שהאלמנט הספקוליטיבי בה שולי למדי הן מבחינת הנפח שהוא תופס בסיפור והן מבחינת ההשפעה שלו עליו.

“The Maiden Flight of McCauley’s Bellerophon” by Elizabeth Hand (Stories: All New Tales, William Morrow)

The Lifecycle of Software Objects / Ted Chiang

"מחזור החיים של עצמי תוכנה" הוא סיפורם של גבר ואישה, שבתחילת הנובלה עובדים בחברת היי-טק שכותבת דנ"א של יצורי מחמד ממוחשבים, בניסיון ליצור ישויות וירטואליות לומדות ומתפתחות. היא מטפלת בגן חיות שעשתה הסבת מקצוע והוא אנימטור. צ'יאנג מתאר היטב את הדמויות שלו – אנושיות וממוחשבות – ואת מערכות היחסים שלהן עם דמויות אחרות ועם העולם, ככל שאלה מתפתחים ומשתנים. כמו לא מעט מהדברים שהוא כותב, זו יצירה אטית שמצריכה סבלנות ואני לא בטוח לגמרי שהיא משתלמת. הסיום של הסיפור מצוין, אבל קשה לי להחליט אם כל הדרך הארוכה אליו מוצדקת. חסרה ב"מחזור החיים" קצת תחושת ה"וואו" שהייתה ב-Exhalation שלו, למשל, שהיה מועמד להוגו באחת השנים האחרונות. בכל זאת מהנובלות שקראתי היא זו הראויה לפרס לדעתי.

‘‘The Lifecycle of Software Objects’’, Ted Chiang (Subterranean)

The Sultan of the Clouds / Geoffrey A. Landis

מדענית ועוזרה / בן לווייתה / בן זוגה לרגע בעבר, מוזמנים להתארח בערים המעופפות של נוגה, אצל האדם העשיר במערכת השמש שהוא במקרה ילד בן 12. הם נקלעים לסבך של תככים פוליטיים, אישיים וכלכליים. יותר מכול הנובלה של לאנדיס הוא נובלה של בניית עולם, והעולם שהוא בורא בנוגה אכן מעניין. אבל חסר בו קצת תוכן בכל מה שקשור לדמויות. המדענית, כפי שהיא מצטיירת בעיני הגיבור שהוא המספר, היא דמות כל כך קלושה (ולעתים תלושה) שלא באמת ברור מה הוא מוצא בה, ולעתים נראה שהתפקיד העיקרי של הדמויות האחרות בסיפור הוא להרצות לגיבור על העולם ומבנהו. סיפור לא רע, אבל לא הרבה יותר מזה.

‘‘The Sultan of the Clouds’’, Geoffrey A. Landis (Asimov’s Science Fiction Magazine 9/10)

The Lady Who Plucked Red Flowers beneath the Queen’s Window / Rachel Swirsky

את הנובלטה של סבירסקי שהייתה מועמדת להוגו בשנה שעברה לא גמרתי לקרוא, כי בשלב מסוים נמאס לי מיצירה שבה התיאורים (הרגשיים בעיקר) הטביעו לחלוטין את העלילה. בנובלה זו זה לא קורה מכיוון שהיא אפיזודיאלית יותר. הגיבורה המספרת היא קוסמת, בת חסות ומאהבת לעתים של המלכה בממלכה שבה נשים שולטות, הגברים מכונים "תולעים" ויש מעמד של נשים שייעודן להיות מולידות. היא נבגדת ונשמתה נכלאת בלא-מוות לנצח. לאורך השנים, המאות והאלפים, מפעם לפעם מזמנים אותה והיא זוכה לכמה ימים או חודשים של חיים. למרבה הפלא העולם משתנה לנגד עיניה והערכים שעליהם גדלה מועמדים במבחן. הגיבורה של סבירסקי נוקשה ולא מתפשרת, ובי לפחות היא לא עוררה הזדהות כלשהי, ודמויות המשנה שסביבה קיימות בעיקר כדי לשרת את הסיפור ולא בזכות עצמן. את הסיום של הנובלה הזו ממש לא אהבתי.

‘‘The Lady Who Plucked Red Flowers beneath the Queen’s Window’’, Rachel Swirsky (Subterranean Magazine Summer ’10)

בסיכומו של דבר, אני נשאר עם ההעדפה המקורית שלי. הנובלה של צ'יאנג היא הטובה ביותר ממבחר זה. גם אם חסר לה הברק והקסם של חלק מהדברים האחרים שלו, זו עדיין היצירה השלמה ביותר מכולן, יצירה שהמכלול שלה גדול מסכום חלקיה.

עוד מועמדים לפרסים

2011-06-10T11:37:00.002+03:00

הוכרזו המועמדים לפרסי קמבל וסטרג'ן (בין השאר מועמדות ללביא תדהר).
קצת מדכא כמה מעט מהם הספקתי לקרוא.

התלקחות - ביקורת

2011-06-04T14:28:00.001+03:00

הביקורת שלי על "התלקחות", הספר השני בטרילוגיית "משחקי הרעב", עלתה לאתר האגודה.

אם אין לכם סבלנות לקרוא את הביקורת המפורטת הנה התמצית: קולינס מפתחת יותר את הדמויות שלה ועושה עבודה טובה מאוד במובן זה, אבל הפגמים שדיברתי עליהם בביקורת שלי על "משחקי הרעב" בולטים יותר. דווקא בגלל שהדמות של קטניס מפותחת יותר, העובדה שקולינס מסרסת אותה ולא נותנת לה להכריע הכרעות מוסריות פוגמת בה יותר, והעולם הפוליטי שהיא מתארת הרבה פחות אמין. זו בעיה קשה, כי כל הסיפור מבוסס על הרעיון שהעולם הפוליטי אמור לעבוד.

ג'ואל רוזנברג הלך לעולמו

2011-06-03T17:56:00.000+03:00

ידיעה באתר SF Signal - ג'ואל רוזנברג נפטר אתמול. רוזנברג ידוע בארץ בעיקר בזכות ספרו "לא לשם תהילה", שהיה למעשה חלק שלישי בסדרה של ארבעה (אבל זה מעולם לא הפריע ל"עם עובד"), אבל עיקר פרסומו הוא על סדרת הפנטסיה "שומרי הלהבה".

בדיון 2011: סייברפאנק וסטימפאנק

2011-06-03T17:26:00.001+03:00

עלה אתר כנס בדיון 2011: סייברפאנק וסטימפאנק. הכנס ייערך ב-23 ביוני בבית אריאלה אשר בתל-אביב המהבילה. עבדכם הנאמן מנחה את הפאנל על סטימפאנק שבו ירצו אנשים מאוד מעניינים, כמו גם בפאנל השני.

תבואו, יהיה תה עם סמי תודעה.