30.9.2017

ספייק - איש האמת



אני אוהב את הפריים הזה מתוך הפרק האחרון (22, The Gift) של עונה חמש של באפי, כי יש בו המחשה יפה של העמדה החברתי של ספייק בקרב הקבוצה שמקיפה את באפי. התמונה מצולמת בערך מנקודת המבט של באפי בחדר; הסקוביז יושבים סביב השולחן (בלי אניה), ספייק מאחוריהם, בצד שלהם של השולחן ביחס לבאפי, אבל מרוחק יותר ויושב בגפו על המדרגות. לאורך כל העונה ספייק תופס את אותו מקום חברתי – הוא בהחלט אחד מן החבורה שמסייעת לבאפי, אבל הוא לא חלק אורגני ממנה. הוא תמיד מרוחק יותר.

יתר על כן, מי שמונעת ממנו להיכנס למעגל הפנימי, הקרוב, היא באפי. לא משנה מה הוא יעשה, היא לעולם לא תקבל אותו. אנחנו רואים את זה במפורש בפרק Intervention (פרק 18). בפרק זה ספייק נחטף על ידי עושי דברה של גלורי, והיא מענה אותו כדי לחלץ ממנו את זהות "המפתח". למרות העינויים ספייק מסרב לגלות את הסוד, ואפילו מתריס בפניה של גלורי. לאחר שבאפי מחלצת אותו היא באה אליו במסווה של הבאפי-בוט, והוא מתוודה בפניה על אהבתו. היא מנשקת אותו, אבל מיד נסוגה. וחשוב מכך – היא לא נשארת אתו. היא נוטשת אותו למרות העינויים שעבר, למרות שהוא התוודה שהוא מוכן למות כדי למנוע ממנה כאב.

המיקום של ספייק בחדר משקף את העמדה החברתית שלו בעיני באפי. היא סומכת עליו שיגן על אמה ואחותה, בשביל המאבק בגלורי היא זקוקה לכוחו וליכולת שלו להיפגע ולהתאושש, אבל לא מוכנה לכלול אותו בחוג הפנימי שלה ולהעניק לו קרבה אמתית.

העמדה הזו היא אחד הדברים שמאפשרים לספייק למלא תפקיד מאוד מעניין לאורך העונה כולה – הוא "אומר האמת" של החבורה. לאורך העונה הוא האדם שאומר לחברים שונים בחבורתה של באפי את האמת שהם לא יכולים לראות, או מסרבים לראות. זה נכון בעיקר כלפי באפי (ואגיע לכך בהמשך), אבל גם כלפי אחרים.
***
במובן מסוים אנחנו רואים את זה כבר בפרק הראשון של העונה, "באפי נגד דרקולה". ספייק כמעט לא מופיע בפרק, וההופעה הקצרה שלו היא בדו-שיח עם ריילי שבא להתייעץ אתו בנוגע לדרקולה. ספייק אומר לריילי שהוא לא יוכל להתמודד עם דרקולה, ושלא יוכל להגיע לדרקולה בזמן, לפני שדרקולה יגיע לבאפי, ניבוי שמתברר כנכון. אבל את זה אפשר לייחס לידע המיוחד של ספייק ולא בהכרח לעמדה החברתית שהוא ניצב בה.

יש עוד מקומות שבהם אנחנו יכולים לראות את ספייק כיחיד שרואה נכוחה את המצב ומתאר אותו בזכות היותו ערפד. כך למשל בפרק The Weight of the World (פרק 21, הפרק הלפני אחרון) ספייק הוא היחיד שיכול לראות שגלורי ובן הם אותה ישות. ובפרק האחרון (The Gift), בסצנה שממנה לקוחה התמונה שבראש הרשומה, ספייק הוא מי שמסביר לחבורה את חשיבות הדם, לא רק בהקשר המסוים של הפרק והעונה אלא בכלל ליצורים הלא אנושיים.

אבל לרוב אמירת האמת שלו חורגת מעבר לעובדות. האמת הזו עוסקת בבני החבורה ורגשותיהם, והיא קשורה ישירות למעמד שלו כמי שמשקיף על החוג הפנימי של באפי מבחוץ, אבל מקרוב.

כך למשל, אם נחזור לריילי, אנחנו מוצאים את ספייק מעמת את ריילי עם אמת לגבי מערכת היחסים שלו עם באפי. בפרק Shadow (פרק 8) ספייק מתריס בפני ריילי ש"לבאפי יש טיפוס" וריילי הוא לא הטיפוס הזה. שני פרקים מאוחר יותר, בפרק Into The Woods (פרק 10) שבסופו ריילי עוזב, נמצא את המשך השיחה הזו ובה ספייק יאמר לריילי את מה שריילי למעשה כבר יודע – שבאפי "צריכה קצת מפלצת בגבר שלה", ושריילי הוא לא מישהו שבאפי יכולה לקיים אתו מערכת יחסים ארוכת טווח.

ספייק הוא גם הדמות שאומרת את האמת לדון, שכולם מנסים להסתיר ממנה את עובדת היותה "המפתח". בפרק 13 (Blood Ties) הוא מצטרף אליה לפריצה לחנות הקסמים של ג'יילס, והוא זה שמוצא את היומנים של ג'יילס ומקריא לה אותם. הוא יכול היה בקלות להפסיק את הקריאה או לשקר לה, אבל הוא בחר לומר לה את האמת על טבעה. וספייק לא מפסיק שם. בפרק הבא (Crush) הוא אומר לדון אמת אחרת – שלא משנה איך היא הגיעה לעולם כעת היא אנושית, ולאחר מכן ממשיך לספר לה סיפורי הרפתקאות מעברו, שאינם בהכרח מתאימים לגילה (עד שבאפי מגיעה וקוטעת אותו).

אבל מן הסתם עיקר אמירת האמת שלו היא לבאפי, ואת האמת הזו ספייק אומר בהקשרים ובנושאים מגוונים. ספייק הוא זה שמגלה לבאפי את מעלליו של ריילי עם הערפדיות, ובעוד שיש לו בהחלט אינטרס בגילוי האמת הזו, אי-אפשר להתעלם מכך שמישהו אחר אולי היה מחליט לחוס על רגשותיה.

שוב ושוב הוא מעמת את באפי עם הכשלים שלה, עם הנקודות העיוורות שלה שמהן היא הייתה שמחה להתעלם. לאחר שדון מגלה את טבעה האמתי ספייק הוא זה שאומר לבאפי שלעולם לא הייתה מצליחה להסתיר מדון את האמת לנצח. הוא ממשיך ואומר לה את האמת הכואבת – שאולי אם מראש הייתה מגלה לדון את האמת היא לא הייתה אכולה כעת רגשות אשמה על הדרך שבה דון גילתה את האמת הזו.

אחד הפרקים (פרק 7, Fool for Love) מוקדש כמעט כולו לספייק האומר לבאפי את האמת על עצמה, לבקשתה. בפרק זה באפי, המנסה להבין את טבעה כקוטלת, מבקשת מספייק להסביר לה איך הוא הביס את הקוטלות שהרג בעבר. מה שבא לאחר מכן הוא אחד מן ההסברים הכי מקיפים שיש לנו על הפסיכולוגיה והלך המחשבה של הקוטלות בכל הסדרה. ספייק טוען בפני באפי שהקוטלות אינן חלק מן החברה, שטבען והתפקיד שלהן מוציא אותן מחוץ לתחומי חברת בני האדם הרגילים. יתר על כן, הוא אומר לה, היא קוטלת כל כך מוצלחת שהיא התרחקה עוד יותר מחברת בני האדם הרגילים בכך שהתחילה לחשוב על עצמה כעל בת אלמוות. אבל, הוא מוסיף, יש אמת בסיסית יותר של הקוטלות שאליה היא מתכחשת – בכל הקוטלות יש משאלת מוות. המוות הוא הדרך היחידה שבה הן יכולות להשתחרר מהעול הנורא שהן נושאות עליהן, ומכיוון שהן עוסקות בו מדי יום ומדי שעה הוא מרתק אותן ומושך אותן.

וספייק לא מסתפק בכך, ובאמת האחרונה שהוא אומר לבאפי אנחנו רואים את העמדה שלו כצופה מן הצד בחבורה בצורה הברורה ביותר. הסיבה היחידה שבאפי עוד לא נכנעה למשאלת המוות של הקוטלות, הוא אומר לה, היא "שיש לך קשרים לעולם". מהעמדה החברתית המיוחדת שלו, מתוך הניסיון המיוחד שלו עם קוטלות במהלך השנים, ספייק מסוגל לראות את ה"קוטלוּת" שבבאפי, שמפרידה אותה מן העולם, אבל גם את מערכת הקשרים הסבוכים שקושרים אותה אליו.

יש לומר לזכות ספייק שאת האמת הקשה הוא מסוגל לראות, ולהגיד, גם בנוגע לעצמו. כך למשל הוא מתוודה פעמים אחדות על אהבתו לבאפי, ועל כך שהוא יודע שלעולם לא יוכל לזכות בה. הוא אומר את זה לריילי במהלך השיחה שלהם בפרק 10 (Into the Woods) כאשר הוא אומר שלעתים הוא מקנא בריילי, אבל לעתים הוא חושב שמצבו שלו עדיף מכיוון שאין לו אשליות שבאפי אי-פעם תרצה בו. בפרק Crush (פרק 14) הוא מדבר עם באפי עצמה על האובססיה שלו כלפיה: "את חושבת שאני אוהב את זה שאת כאן בפנים? הורסת את כל מה שהיה אני עד שמה שנשאר הוא את בקליפה ריקה?". וכמה פרקים לאחר מכן, בפרק 19 (Tough Love), כאשר ווילו מחליטה לצאת נגד גלורי (כדי להציל את טארה) ובאפי מכריזה שזה טירוף ספייק אומר שהוא היה עושה את זה "בשביל האדם הנכון. מישהו שאני אוהב". את הדברים האלה הוא אומר ישירות לבאפי, כאשר הוא עדיין נושא עליו את הפציעות והחבורות מהפרק הקודם שבו גלורי עינתה אותו בניסיון להוציא ממנו את זהות "המפתח".
***
כפי שאמרתי, העמדה החברתית של ספייק הקרוב לחוג החברים של באפי אבל אינו חלק ממנו היא זו שמאפשרת לו להבחין בתובנות אלה על החבורה. לכך מצטרפים גילו והיכולת שלו להבין אנשים, יכולת שאותה פיתח ושכלל עם השנים. אבל שאלה אחרת היא שאלת המניע שלו לומר את האמתות האלה בקול. אם הסיבה היחידה לאמירתן הייתה ככלי עלילה, הן היו נראות מלאכותיות ולא משכנעות לנו, הצופים, ולא משרתות את המטרה של הכותבים לגלות לנו עוד טפחים אודות הדמויות. אבל המניעים לאמירת האמת הזו נובע גם מתוך האישיות של ספייק.

בכל מה שקשור למערכת היחסים של באפי וריילי, ספייק פשוט לא יכול לעצור בעצמו. הצורך שלו לחשוף את ריילי ואת הבגידה שלו, הצורך שלו לענות את ריילי בנוגע לכישלון מערכת היחסים, הם חלק מהאובססיה שלו לבאפי. ספייק אמנם יודע שבאפי לעולם לא תהיה במערכת יחסים אתו, אבל הוא בכל זאת מנסה לחבל במערכת היחסים הקיימת מתוך תקווה נואשת.

אבל יש גם מאפייני אישיות של ספייק שהם קבועים יותר. לאורך הסדרה כולה (לפחות עד העונה הזו) ספייק מטפח את הפוזה של מי ש"לא שם זין". הוא האדם שיעשה דברים בלי להתחשב בתוצאות שלהם, לפחות על פניו. הוא מתיימר להיות גילום של האגו – עושה מה שהוא רוצה כאשר הוא רוצה לעשות זאת בלי לשקול את ההשלכות. זו התרסה בפני מי שמנסים לשים לו גבולות, מי שחזקים ממנו. בעונה זו אלה הן שתיים – באפי וגלורי. ההתרסה שלו מול גלורי טבעית מכיוון שהוא תומך בבאפי, וגלויה לחלוטין. ההתרסה שלו מול באפי עקיפה יותר, ואמירת האמת שהיא אינה רוצה לשמוע היא אחת מהדרכים שבה הוא מכריז על עצמאותו.

אבל לאמירת האמת ללא כחל וסרק יש תפקיד נוסף עבור ספייק בעונה הזו – זו הדרך שלו לגרום כאב. ספייק מרגיש מסורס מאז שבעונה הקודמת הושתל בראשו שבב שגורם לו לכאבי ראש קשים כאשר הוא פוגע פיזית בבני אדם. את הפנים האכזריים והסדיסטיים באופיו (שהודגשו בעונות קודמות) הוא מבטא כעת כאשר הוא מעמת את בני החבורה עם אמתות קשות וגורם להם כאב רגשי.

הדמויות בבאפי מדברות המון. בכלל הדמויות של ווידון מרבות מלל. באמצעות כל המילים האלה הן, בין השאר, מסתירות אמתות ורגשות מעצמן ומאחרים. הכותבים של הסדרה השתמשו בתחבולות שונות כדי לאלץ את הדמויות להתמודד מול אמירות גלויות. שתי דוגמאות קלאסיות הן הפרק Hush ופרק המחזמר, שבהם הדיבור התחלף בשתיקה ובשירה (בהתאמה). בעונה החמישית, הכותבים השתמשו בספייק כדי לומר חלק מן האמתות והאמירות שהדמויות אולי היו מעדיפות שלא ייאמרו.

23.9.2017

איפה אני באייקון?



ובכן, פה ושם. יש לי לא מעט דברים שאני רוצה לראות ולשמוע בתוכנייה הגדושה לעייפה. אבל יש שלושה אירועים שבהם אני חייב להיות.

יום ראשון, 8.10, 20:00, אשכול 2
תרומתי לאירועי עשרים שנה לסדרה "באפי קוטלת הערפדים" היא הרצאה שתעסוק בכתיבה של העונה החמישית של הסדרה. מומלץ להכיר לפחות בקווים כלליים את עלילת העונה (והסדרה) אבל השתדלתי לבנות את ההרצאה כך שלא תהיה רק ליודעי ח"ן.

יום שני, 9.10, 12:00, סינמטק 2
אני אנחה פאנל בהשתתפות ארבע סופרות מוכשרות – רותם ברוכין, קרן לנדסמן, יעל פורמן והילה בניוביץ'-הופמן – שיעסקו בכתיבה נשית, כתיבה בידי נשים וכתיבה של דמויות נשיות.

יום שלישי, 22:00, אשכול 3
בשלהי היום האחרון של אייקון אני אדבר על הקשר שבין מערבונים לז'אנר, ועל הצורה החדשה שהקשר הזה לובש בשנים האחרונות. יש אתם מתכוונים לבוא להרצאה זו, אני ממליץ מעומק הלב לקרוא שני סיפורים קצרים – אחד של אליסה וונג, והאחר של אורסולה ורנון. אלה סיפורים מעולים, ואני הולך לספיילר אותם למוות.

להתראות באייקון!

1.8.2017

הדיבוק הלא נכון – פני דרדפול, עונה 1



רשומה זו מכילה ספוילרים לעונה הראשונה של פני דרדפול. אם אתם רגישים, זה הזמן לעזוב.


עדיין פה? על אחריותכם.
שתי הבעיות העיקריות של פני דרדפול נובעות מסיבה אחת, חוסר היכולת של היוצרים, ג'ון לוגן וחבריו, לעצור בזמן את ההתאהבות שלהם בפורמט. "פני דרדפול" המקוריים, כפי ששמעם מעיד עליהם, היו פרסומים זולים (הם נמכרו בפני אחד) שהכילו סיפורים מזעזעים על ערפדים, רוצחים, אנשי זאב, הוצאות להורג ושאר נושאים משעשעים ומרוממי רוח. פרסומים אלה היו פופולריים להפליא בחברה הוויקטוריאנית (מסיבות מעניינות, שלא זה המקום להיכנס אליהן), והכילו את המרכיבים שעובדו באותה תקופה ומעט מאוחר יותר לבסיס של סיפורי האימה המודרניים בשלל צורותיהם. את החומרים האלה עיבדו היוצרים לסדרה שלהם.

הבעיה האחת, והקטנה מן השתיים, היא שהניסיון של היוצרים להגיע לכוווול המוטיבים האלה הופך את הסדרה קצת לקטלוג, ולא ליצירה עצמאית. בשלב מסוים הצופה מפסיק להיות מופתע ולהתענג על אזכורים למוטיבים מוכרים, ומתחיל לסמן "וי" עליהם כאשר הם מופיעים. או לפחות זה מה שקרה לי. זה הפך את הגילוי אודות טבעו של איתן צ'נדלר, שמגיע לקראת סוף הפרק האחרון, למתבקש אפילו אם כמוני לא זיהיתם את השם.

זה גם גורם לסדרה להיות קצת משעממת, כי רבות מהסצנות, במקום להתקיים בפני עצמן, נראות כמו מחוות לדברים שראינו בעבר. פרק שבע למשל, המתאר את ונסה אייבס הנלחמת בדיבוק, מעלה הדים של עשרות סצנות של אנשים אחוזי דיבוק שראינו בעבר, ו"מגרש השדים" בראשן. זה בולט שם במיוחד, אבל ניכר גם בלא מעט סצנות אחרות.

כל הסיפורים האלה כרוכים סביב סיפור מרכזי אחד, ושם נעוץ הכשל העיקרי של הסדרה. זהו סיפורם של ונסה אייבס (אווה גרין), אישה בשנות ה-30 שלה, וסר מלקולם מארי (טימותי דלטון), גבר בעל נכסים בשנות ה-60 לחייו. סר מלקולם הוא חוקר ארצות שבילה זמן רב במסעות באפריקה, וונסה הייתה חברת ילדות של מינה, בתו, וכעת חיה בביתו. שניהם אחוזי דיבוק, ולכך התייחסתי בכותרת הרשומה.

על מקור הדיבוק של ונסה אנחנו לומדים בפרק חמש. ערב חתונתה של מינה, ונסה שכבה עם ארוסה של מינה, מה שהוביל לביטול הנישואים, להרס החברות בין משפחות אייבס ומארי, לנישואיה של מינה לג'ונתן הארקר (מ"דרקולה" של סטוקר) ולכך שמינה הפכה לעושת דברו של "האדון", הלא הוא ערפד רב עוצמה. מעה זה גם הוליך לכך שהשטן (או שד כלשהו) אחז בוונסה. למה זה פתח לו פתח לרדוף אותה? לא ברור.

[הערת אגב – אני לא האדם הנכון לכתוב פרשנויות פמיניסטיות כי אני לא מכיר מספיק את הרקע התאורטי, אבל תליית חורבן שתי המשפחות, הפיכתה של מינה לערפדית ושל ונסה לרדופת שד במעשה הפיתוי האחד הזה (לא שהחתן המיועד היה צריך הרבה פיתוי) די זועקת לשמים.]

סר מלקולם לא אחוז בדיבוק שטני, הוא אחוז בדיבוק הרבה יותר מעניין – המצפון שלו. הוא מאוד היה רוצה להעמיד פנים שהתפוררות הבית הוויקטוריאני המושלם שלו היא אשמתה של ונסה (הקתולית, דרך אגב), אבל הוא חייב להתייצב מול העובדה שזו אשמתו. הלהט שלו לחקור את אפריקה שבשלו זנח את המשפחה; הסטנדרטים שהציב לבנו, שניסה ללכת בעקבותיו ומת באפריקה; הדחייה של מינה שהובילה לנישואיה ולגורלה. על כל אלה הוא משלם מחיר. הוא מבלה רוב העונה בהעמדת פנים שהוא יוכל לחדש את ימיו כקדם – הוא יחלץ את מינה מציפורני היצור שכישף אותה, ואז יוכל לצאת שוב למסעות באפריקה.

אבל היוצרים לא מיקמו את הדיבוק הזה במרכז הסדרה. הדיבוק שעומד במרכזה הוא השטן המנסה להשתמש בוונסה, וזה דיבוק משעמם. עלילתית וויזואלית. שני הפרקים שמתרכזים בסיפורה של ונסה (פרקים חמש ושבע) הם, לדעתי, הגרועים ביותר בעונה.

פרק חמש, כפי שאמרתי, הוא סיפור המוצא שלה, סיפור ידידותה עם מינה, הבגידה בה, היאחזותה בדיבוק וכן הלאה. בשוליים של הסיפור הזה מספרים לנו סיפורים מעניינים – את סיפור ההתפרקות של משפחות אייבס ומארי, את סיפור היחס של החברה הוויקטוריאנית (הבינונית-גבוהה) לנשים משוחררות מינית, את הסיפור של יחס החברה הזו למי שנתפסים כמשוגעים. אבל במקום, למשל, להקדיש מקום אמתי להוריה של ונסה המתמודדים עם מה שעוללו לבתם, אנחנו מקבלים שוטים ארוכים של ונסה בכותונת משוגעים כאשר מתיזים עליה מים מצינור, או שאנו רואים אותה בעיצומה של אורגזמה. כי זה יותר סקסי ומצטלם יותר טוב כנראה.

פרק שבע הוא סיפור ההתמודדות של ונסה עם הדיבוק בבגרותה, לקראת הפרק המאבק האפי של הפרק השמיני והאחרון בעונה. ושוב אנחנו מקבלים דקות ארוכות שלה כבולה למיטה, צורחת או מלחששת בקול צרוד דברים שלא הייתה יכולה לדעת או נאבקת בגברים שרוצים לשחרר אותה מהדיבוק. ושוב בשולי הפרק הזה אנחנו מתוודעים לסיפורים אחרים, מעניינים הרבה יותר, כמו למשל מה קרה לבנו של סר מלקולם באפריקה, ואיך זה השפיע עליו. אבל זה רק בשוליים, כאמור.

יתר על כן, הפרק הזה במידה ידועה בוגד בנקודה המרכזית שלו עצמו. במהלך הפרק סר מלקולם, ויקטור, איתן וסמבנה מגיעים למסקנה שאי-אפשר לעזור לוונסה, אלא זהו מאבק פנימי שהיא עצמה צריכה לנצח בו. אבל זה לא מה שקורה, ובסופו של דבר איתן הוא זה שמצליח לגרש את השד. לפחות זמנית.

שני הפרקים האלה היו יכולים להיות הרבה יותר מעניינים לא רק אם היה מוקדש בהם יותר מקום למלקולם, אלא גם אם הכותבים היו נותנים גם לוונסה דיבוק אנושי. יש בהם רמזים לאשמה שהיא חשה על מעשיה ותוצאותיהם, אבל אלה  לא מפותחים. יש רמזים לכך שהיא הצליחה למצוא דרך לחיות עם אשמה זו, ליצור את עצמה מחדש מתוך השברים, אבל לא ברור איך. וזה חבל. אם תוך כדי מלחמתה בשד העל-טבעי היא הייתה לא רק מתעלת את מינה ושאר שדים, אלא גם הייתה מתעמקת יותר גם בעצמה, שני הפרקים האלה היו יכולים להיות הרבה יותר משמעותיים.

אווה גרין היא שחקנית מעולה, אבל היוצרים של "פני דרדפול" כתבו לה תפקיד משעמם. הדיבוק שלהם עם סיפורי המסתורין והאימה, חומר הגלם שלהם, הביא לכך שהם התרכזו בדיבוק העל-טבעי והמשעמם, במקום בדיבוק האנושי והמעניין.

18.7.2017

וונדר וומן והבעיה התחקירית



יש סצנה, אי-שם לקראת הסוף של "וונדר וומן", שבה גל גדות נמצאת בבסיס גרמני, ומניפה מעל ראשה טנק. עד כמה שאני הצלחתי לראות, הוא נראה כמו טנק בריטי. אני מניח שלכותבים ולמעצבים של הסרט פתרונים לשאלה למה דווקא טנק בריטי, אבל אני מוכן לנחש. הטנקים הבריטיים מתקופת מלחמת העולם הראשונה היו גדולים יותר מהטנקים הגרמניים (ולכן מרשימים יותר) ובנוסף לכך הם אלה המוכרים יותר בציבור ומזוהים כ"טנקים".

הסצנה הזו חידדה לי את אחד ההבדלים בין "וונדר וומן" לבין "קפטן אמריקה" הראשון, שהוא במידה ידועה אחיו החורג של הסרט הזה ושביניהם השוויתי בראשי במהלך כל הצפייה. שני הסרטים מתרחשים במהלך מלחמת עולם, בשניהם הגרמנים הם הרעים, בשניהם יש תכנית לפיתוח כלי נשק חדשים והרסניים ושניהם משלבים גורמים ספקולטיביים בעולם האמתי. (עוד נקודת דמיון מתחת לתמונה כי היא ספוילר.*) המשוכה האחרונה הזו היא שהכשילה את כותבי "וונדר וומן" בעוד שכותבי "קפטן אמריקה" דילגו מעליה בהצלחה.

תכנית הנשק הספקולטיבית של "קפטן אמריקה" היא חלק ממרכיב ספקולטיבי הרבה יותר גדול בסרט. "הגולגולת האדומה" והמערך שלו הם ממלכה בפני עצמה בתוך המנגנון הנאצי הגרמני. מעבר למקור הכוח החדש יש להם בסיסים משלהם, מעבדות משלהם, מדים משלהם וחשוב מכול נשק משלהם. לכן אנו מבחינים פחות בטעויות בנשק, מדים וכו'. האלמנטים הספקולטיביים הרבה יותר נרחבים ושונים ולכן מעלימים שגיאות כאלה. וכאשר אנחנו כן רואים אותן, אנו נוטים לפטור אותן כחלק מן העולם הזר הזה.

ב"וונדר וומן" לעומת זה תכנית פיתוח הגז החדש היא חלק ממאמץ המלחמה הכללי. לכן, למשל, דחפו לשם את גנרל אריך לודנדורף שאמור לבסס את האמינות של העולם הזה. (בלי להיכנס כרגע לתפקיד של לודנדורף בתקופה שבה מתרחש הסרט, למה לעזאזל לא יכלו לאפר את השחקן כדי שידמה קצת יותר לאדם שאת דמותו הוא אמור לשחק?! לפחות תנו לו שפם מפואר.) מה שאומר שהתחקיר שלהם צריך היה להיות הרבה יותר טוב והרבה יותר מוקפד כדי לא להיכשל בשגיאות כמו הטנק הלא נכון.

וזה נכון גם באופן כללי – ככל שהמרכיב הספקולטיבי המשולב בעולם היום-יום גדול יותר, כך קל יותר להחביא בו בעיות תחקיר. ותמיד יהיו בעיות תחקיר, כי תמיד תמצאו מישהו כמוני שהטנק ייראה לו לא נכון.**
* עוד משהו – אזהרת ספוילרים. תסריטאים יקרים של "וונדר וומן", אם אתם קוראים לגיבור האמריקאי החייל שלכם "סטיב" ונותנים לו כמעשה הירואי אחרון להקריב את עצמו במטוס מלא נשק סופר-מסוכן, אל תתפלאו אם בראש אני אקרא לו סטיב רוג'רס.
** למעשה היו כמה טנקים בריטיים מטיפוס VI שהגרמנים לכדו ועשו בהם שימוש במלחמת העולם הראשונה, אבל יש לנו תיעוד לא רע לגבי מתי ואיפה נעשה בהם שימוש.