מייקל בישופ מפרסם כבר מעל ארבעים שנה, הוא זכה בעבר בנבולה ובפרס
לוקוס והיה מועמד לפרסים רבים, ולכן לא מפתיע שהנובטלה הזו כתובה היטב. זהו סיפורה
של משפחה (מסופר מפי אם המשפחה) שביתה בארקנסו נהרס בטורנדו והם עוברים לעיירה
קטנה בג'ורג'יה, שבה חבר של האב ששירת אתו בצבא הבטיח שייתן לו עבודה. כאשר הם
מגיעים לשם הם מגלים שלתושבי העיירה (והמחוז) כמה מנהגים מוזרים הקשורים בנחשים,
שחלקם הפכו לחוק. האם מתעמתת עם שלטונות העיירה והמחוז בנוגע למנהגים אלה, וכך
מציבה את עצמה ואת משפחתה מול כוחות חברתיים רבי עוצמה.
הנובלטה זרועה רמזים המבהירים שהסיפור אינו מתחרש בעולם שלנו, אלא
בעולם של היסטוריה חלופית, אבל המסר הוא בהחלט מקומי. זהו סיפור היוצא נגד תעשיית
הנשק. המנהגים המקומיים מנוצלים על ידי בעלי עסקים כדי לקדם את עסקיהם, והם קונים
פוליטיקאים ומסיתים את המקומיים בשם מנהגים אלה. זו נובלטה לא רעה, אבל לא באמת
היה בה משהו שהלהיב אותי והיד הכבדה שבה נכתב המסר מאכזבת מעט.
מאוד נהניתי מהנובלטה הזו. הסיפור מתרחש
בעולם שלאחר הייחודיות הטכנולוגית, שבו בני אדם ורובוטים דמויי אדם חיים זה בצד זה. אני מניח שאם צריך להגדיר
את הז'אנר אפשר לקרוא לו פוסט סייברפאנק, אבל בלי האוטופיזם הטכנולוגי שנטה לאפיין
חלק גדול מן הכותבים בתת-הז'אנר הזה. זה שילוב שהוא כבר התחלה טובה מבחינתי, כי
אני אוהב את הז'אנר הזה אבל המטיפנות של חלק מן הסיפורים בו תמיד הפריעה לי.
הסיפור מסופר בגוף הראשון מפי רובוטית בעלת כישורים קרביים, שבעת
התרחשות הסיפור היא בלשית פרטית (בערך) שצריכה לחלץ את השותף שלה אחרי שמשימה שהם
לקחו על עצמם הסתבכה, והוא נמצא בידיהם של אנשי מאפיה. הוא מתרחש חלקו בעולם
הפיזי, וחלקו במרחב וירטואלי. לא אפרט יותר, כדי לא לחשוף יותר מדי פרטי עלילה.
אהבתי את האפיון של הדמויות בסיפור הזה, ואהבתי את ההתפתחות של מערכת
היחסים ביניהן.
העובדה שהסיפור מסופר בגוף ראשון, והאופי של המספרת, יוצרים פעם בין מה שהקוראים
מצפים לו ממערכת היחסים בין הדמויות (מתוך היכרות עם מוסכמות הספרות), לבין הדרך
שבה המספרת רואה את מערכת היחסים הזו. מחד זה הופך חלק מן הסיום (שאמור להיות
מפתיע) לצפוי מעט, אבל מאידך זה יוצר מתח מעניין בסיפור.
יש לי בעיה עם הסיפור הזה. זהו סיפור פנטסיה (ספציפית, על קסם) שמתרחש
בעולם שאינו כדור הארץ. למברג בונה מערכת קסם מאוד מעניינת, ומערכת חברתית עוד
יותר מעניינת. יש בו אמירה על יחסים בין גברים ונשים, פלואידיות מגדרית, תפקידי
גברים ונשים בחברה ועוד. וכל אלה כתובים היטב. הבעיה שלי היא עם גיבורת הסיפור,
שפשוט לא אהבתי. זה לא שיש בדמות משהו רע מיסודה, פשוט לא הצלחתי להתחבר אליה והיא
שיעממה אותי. העליות והמורדות הרגשיים שלה נראו לי מוגזמים, ואף על פי שהם אולי
מתאימים לדמות זה פשוט לא סוג הדמויות שמדבר אלי.
עוד סיפור שלא ממש אהבתי. תחרות בין שתי נשות חברה בארצות הברית של
הרבע האחרון של המאה ה-19 מובילה לאסון אקולוגי עולמי. אפשר להצדיק את העולם הצר
של הגיבורה, שכל כולו מתרכז במעמדה החברתי, בתקופה ובסביבה החברתית שבה הסיפור
ממוקם, אבל בעידן שלנו עדיין קצת קשה לבלוע את זה. הסיפור כתוב בהומור, אבל בשלב
מסוים הבנתי את הבדיחה והיא הפסיקה להיות מצחיקה.
“The Deepwater Bride”,
Tamsyn Muir (F&SF
7-8/15)
ה"פ לאבקראפט לא היה ממש סופר מדהים. לא מעט מהסיפורים שלו פשוט
לא כתובים כל כך טוב. אבל הוא הצליח ליצור יקום / מיתוס שאנשים עדיין נמשכים לכתוב
בו ולחדש בו שמונים שנה אחרי מותו של לאבקאפט עצמו. זהו אחד הסיפורים האלה.
גיבורת הסיפור היא נערה בת 16, בת לשושלת שניחנה ביכולת לראיית העתיד.
הסכם עם העתיקים למיניהם מבטיח את בנות השושלת מפני הקטסטרופות המורעפות מן
המעמקים, אשר אותן הן יכולות לראות. כמו סיפורים רבים של לאבקראפט גם הנובלטה הזו
מתרחשת בעיירת חוף קטנה העומדת בפני אסון. הסטר, המספרת, מתמודדת עם חוסר היכולת
שלה לשנות את הדברים שהיא רואה, עם מערכות יחסים בתוך המשפחה ומחוץ לה, ועם
ההתבגרות שלה עצמה. לנובלטה הזו יש סוף מפתיע, שנובע בצורה נהדרת מתוך הסיפור.
מאוד אהבתי אותו.
עוד סיפור שאהבתי. פאנקיסטית מזדקנת משוטטת עם שני חבריה להרכב ברחבי
ארצות הברית. בעולם של טכנולוגיית הולו משובחת שמאפשרת לאנשים לצפות בהופעות
"חיות" בסלון ביתם, עולם שנשלט בידי תאגידים, הם חיים מהופעה להופעה ומן
היד לפה. יותר משיש לו עלילה גדולה, זה סיפור של "חתיכת חיים". זוהי
חתיכה מתוך שגרה קשה, שבמהלך הסיפור הופכת קשה עוד יותר. יש לו סוף פתוח בכוונה,
וזה נהדר לדעתי. העיקר בסיפור אינו העלילה, אלא הגיבורה והאופי שלה שמציב אותה
בשולי החברה, והניסיון למצוא מקום לקול אישי ומיוחד בעולם הנעשה יותר ויותר שבלוני.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מגמת השליטה הנשית נמשכת! ארבע משש הנובלטות נכתבו בידי נשים ובמרכז
כולן ניצבות נשים. מגמה שאני פחות אוהב היא השתלטות הכתיבה בגוף ראשון, אבל זו
אינה מגמה חדשה. בחלק מהמקרים (אצל פינסקר ומויר, למשל) היא תורמת לסיפור. במקרים
אחרים אין לה שום תרומה, והיא אפילו לא מצליחה לנצל את היתרון המובהק שיכול להיות
לכתיבה כזו ביצירת הזדהות רגשית.
למי הייתי מצביע? ככל הנראה פינסקר או מויר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה