17.4.2016

החלל המסוכן של קורדוויינר סמית



רשומה זו היא עיבוד של ההרצאה שהעברתי ב"ליל יורי" השנה.

"המשוואות הקרות" של טום גודווין (1954) הוא סיפור קורע לב. הוא מסופר מפיו של טייס מעבורת שנמצא בדרכו להעביר תרופות למדענים החוקרים עולם כלשהו. במהלך הטיסה הוא מגלה נוסעת סמויה, נערה צעירה, בחללית שלו, אך הוא יודע שאין לו מספיק דלק כדי להשלים את המשימה עם המסה הנוספת של הנערה. וכעת הוא ניצב בפני דילמה – האם להשליך את הנערה לחלל (כפי שגם מורות הפקודות שלו), או לנסות להשלים את המשימה כשהיא על הסיפון ולהסתכן במותם ובמות המדענים? זו דילמה מוכרת בפילוסופיה, שבה היא מכונה "בעיית הקרונית" (אם כי הנוסח הזה שלה הוצג אחרי כתיבת הסיפור), אבל גודווין מכניס גורם שאין בבעיית הקרונית – האילוץ המדעי-הנדסי, מגבלת הדלק.

הדילמה שבלב הסיפור הזה היא אנושית ומוסרית, אבל מה שגורם לה הן המגבלות הטכניות וההנדסיות של טיסה בחלל. בכך, "המשוואות הקרות" מייצג (גם אם באפון קיצוני) גישה נפוצה מאוד במדע הבדיוני לטיסה בחלל. גישה זו מתייחסת לטיסה בחלל כאל בעיה מדעית והנדסית, והיא שעומדת במרכז הדיונים ביצירות אלה. זה נכון במיוחד ל"תור הזהב" של המדע הבדיוני – שנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת.

הצד השני של גישה זו הוא שליציאה לחלל יש גמול למרות (ואולי בזכות) הקשיים הכרוכים בה. היינליין ניסח בצורה תמציתית את הגמול הגדול ביותר כשאמר "כדור הארץ הוא סל שביר מדי להניח בו את כל הביצים של האנושות". את הגישה הזו, הרואה את הגמול ביציאה לחלל, אפשר למצוא גם בדיונים על הטיסה בחלל מחוץ למדע הבדיוני. הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא כנראה נאומו של קנדי משנת 1962 שבו התחייב שארצות הברית תנחית אדם על הירח עד סוף אותו עשור. קנדי דיבר על כך שהתמורה על עשיית "הדברים הקשים", כפי שהוא כינה אותם, תהיה התועלת שארצות הברית תפיק מהתגייסות מדעית וטכנולוגית זו.

בלב התקופה הקלאסית הזו, בשנת 1950, התפרסם הסיפור הראשון של קורדוויינר סמית – "הסורקים חיים לשווא". "הסורקים" עוסק בטיסה בחלל ובאסטרונאוטים, אבל בדרך שונה לחלוטין מסיפורי המדע הבדיוני המקובלים. בעולם שהוא מתאר יש משהו שנקרא "דווי חלל" ההורג או פוגע קשה באנשים הטסים בחלל, אלא אם כן הם נמצאים בתרדמת. צוותי ספינות החלל עוברים ניתוח מיוחד כדי להגן עליהם המנתק או מצמצם את יכולתם לחוש תחושות פיזיות (מישוש, ראייה, שמועה וכו'). הבעיה היא שהניתוח הזה מעמעם או מבטל גם את יכולתם לחוש רגשות, ובכך שולל מהם את האנושיות שלהם.

המאפיין הזה, האיום על האנושיות או על חלק ממנה, חוזר פחות או יותר בכל סיפור של סמית העוסק בטיסה בחלל. סמית לא מתעניין כלל בטכנולוגיה של הטיסה בחלל, זהו עבורו טכנו-בבל חסר משמעות, אבל הטיסה הזו צופנת בחובה סכנה לאנושיות של הטסים בחלל. אפשר להראות את זה ברבים מסיפוריו, אבל אני אטפל כרגע רק בשני סיפורים שעלילתם קלאסית, והטיפול של סמית בהם ייחודי.

The Colonel Came Back From Nothing At All הוא סיפור של גילוי אחד השלבים בטיסה גבוהה ממהירות האור. הסיפור נפתח בחדר בית חולים שבו שוכב על הרצפה גבר עירום, פניו כלפי הרצפה. בכל פעם שמנסים להלביש אותו או להשכיב אותו במיטה, הוא נאבק עד שהוא מצליח לחזור לתנוחה זו. אנחנו לומדים שהוא טייס ניסוי שהשתתף בניסוי לטיסה במהירות גבוהה ממהירות האור. איפה שהוא ליד הירח כלי הטיס שלו נעלם, והטייס הופיע כך – עירום ובתנוחה שבה הוא נמצא – בסנטרל פארק.

סיפור מדע בדיוני מקובל של התקופה היה שואל מה קרה – מה השתבש בניסוי, מה קרה לכלי הטיס. סמית לא עוסק בכך כלל. השאלה שמעסיקה אותו היא מה קרה לאדם, ואיך אפשר "להפוך אותו לאדם שוב", כפי שמנסח זאת אחד הרופאים המטפלים בו. מכיוון שאותו טייס איבד את האנושיות שהייתה בו. הסיפור כולל תשובה עקיפה וחלקית לשאלה "מה קרה", אבל היא אינה עיקר הסיפור. עיקר הסיפור הוא השבת האנושיות של טייס הניסוי, הכרוכה בקשר טלפתי ושאר פרטים שאין בינם ובין מדע והנדסה דבר.

דוגמה אחרת אפשר למצוא בסיפור Three to a Given Star. הנושא של הסיפור מקובל וותיק בז'אנר – חייזרים מאיימים מתגלים ואנשים נשלחים להילחם בהם. למעשה, הסיפור מאוד לא רגיל לסוגו. המלחמה עצמה תופסת רק כשתי פסקאות, ורוב הסיפור עוסק במה שבא לפני המלחמה ומה שקורה אחריה. מה שבא לפני המלחמה הוא המעניין אותי כאן, מכיוון שהוא מתאר מסע בחלל.

האנשים הנשלחים להילחם בחייזרים אינם באמת אנשים. הם כלי נשק. אלה הם אנשים שהניחו למנתחים ולמהנדסים של "ההשגחה" (המוסד השולט במין האנושי) להפוך אותם לכלי נשק רבי עוצמה. ואת החלק הראשון של הסיפור, החלק שמקדים את המלחמה, הם מבלים בטיסה בחלל כשהם דנים בשאלה מדוע הניחו לעצמם לעבור תהליך זה. כחצי מהסיפור מוקדש, אם כן, לשאלה מדוע אותם אנשים לשעבר הניחו לעצמם לוותר על האנושיות שלהם.

מדוע זה אופיו של החלל אצל סמית? לדעתי זה קשור לרקע שלו. רבים מכותבי המדע הבדיוני של התקופה (סמית פרסם בין 1950 למותו ב-1966, ועוד כמה סיפורים שלו יצאו לאור לאחר מותו) באו מרקע של המדעים המדויקים. סמית בילה רבות משנות חייו הראשונות בסין ובגרמניה, ובבגרותו היה איש המודיעין הצבאי (בזמן מלחמת העולם השנייה), איש משרד החוץ האמריקאי ואקדמאי. תחומי ההתמחות שלו היו המזרח הרחוק בכלל וסין בפרט. אבל סמית היה גם אחד המפתחים של תחום הלוחמה הפסיכולוגית, ועסק בנפש האדם ובדרך שבה היא מושפעת. ("זהובה הייתה הספינה, הו! הו! הו!", למשל, הוא סיפור שכולו לוחמה פסיכולוגית.) לכן השאלה העיקרית שעניינה את סמית בנושא היציאה לחלל לא הייתה הנדסית. הוא הניח כמובן מאליו שנצא לחלל. השאלה שהעסיקה אותו הייתה איך הנפש האנושית תשרוד שם. איך האנושיות תוכל להתמודד עם סביבה כלך כך לא אנושית.

אך יש שאלה נוספת שצריך לשאול בנוגע לנושא היציאה לחלל אצל סמית – למה לטרוח? אם החלל כה מסוכן ומפחיד, מאיים על עצם האנושיות שלנו, למה אנו בכלל יוצאים לחלל? יש לכך שתי תשובות. האחת היא שזהו הטבע האנושי. הצורך שלנו לגלות ולחקור כה עז שאנחנו מעזים מול הסכנות החמורות ביותר. אבל התשובה השנייה היא המעניינת יותר – אנחנו חייבים לעשות את זה למען האנושיות שלנו.

סמית לא כתב הרבה מדע בדיוני, פחות מארבעים סיפורים (שמהם שתי נובלות אוחדו לספר), אבל כולם מתרחשים באותו יקום. הם מתארים את תולדות האנושות על פני כחמישה-עשר אלף שנה, ומתואר בהם תהליך הגילוי מחדש של האדם. כך סמית קורא לו במפורש. תחת שלטון "ההשגחה" איבדה האנושות משהו מן האנושיות שלה. היציאה לחלל, ההתייצבות מול הסביבה הלא אנושית והמאיימת, והגילויים שיגלה האדם אודות עצמו בעולמות אחרים, חיוניים לתהליך זה. גילויו מחדש של האדם, גילויה מחדש של האנושיות, ראויים לכל סיכון בעיניו של סמית.

2 comments: