8.6.2013

ספר לשבוע הספר 4 – מקום לעוף בו



אני מעדיף את הפנטסיה שלי אורבנית בדרך כלל, ו"מקום לעוף בו" (יניב, 2012) הוא פנטסיה עירונית משובחת. יש בו מספר עלילות שנקשרות דרך האנק, נהג מונית פיראטית, שיוצא לילה אחד לעזרת אישה מותקפת ונורה על ידי אחד התוקפים. המאורע הזה יוביל אותו להכיר רובד חדש וקסום של העולם היום-יומי, את התשתית של העולם שלנו.

"מקום לעוף בו" הוא ספר על סיפורים, על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, על הדרך שבה הם יוצרים את העולם שלנו ועל הדך שבה הם מראים לנו אותו (והן לא זהות). זהו גם ספר על משפחות, כאלה שבוחרים וכאלה שנולדים אליהן. זהו ספר על נאמנות ועל הרצון לעשות טוב ומה שרצון זה עלול לגרום לא בכוונה. זה ספר על אנשים מכל מיני סוגים ועל הדרכים המורכבות שבהן הם מתקשרים זה בזה.

דה-לינט כותב מצוין, ולספר נקודת תורפה אחת, שנובעת מריבוי נקודות המבט שבו הוא כתוב. נקודות המבט המרובות האלה טובות, הן בונות תמונה מורכבת ועשירה של העולם, אבל כאשר זה מגיע לקליימקס הן קצת מכשילות את דה-לינט כי הוא מתעקש לתאר איך כל דמות ודמות מגיעה לאותו מאורע מרכזי, ואני נשארתי קצת עם הלשון בחוץ עד שהוא הגיע לאותו מאורע.

2 comments:

  1. אני הרגשתי שמדובר בגיימן לעניים - ואני לא מחובבי גיימן.

    השבמחק
    תשובות
    1. למען האמת, הוא מצא חן בעיניי יותר מהרבה דברים של גיימן. אבל אני יכול להבין למה, יש לא מעט תמות דומות.

      מחק