13.4.2013

על היעלמו של המדע מהמדע הבדיוני



קצת רעיונות והערות בעקבות שיחה עם גלי גולן אתמול באירוע "הלילה של יורי".
באירוע "הלילה של יורי" גלי גולן דיברה על טיסה לחלל במדע הבדיוני שלפני הטיסה לחלל. בין השאר היא העירה שככל שהמדע נעשה מורכב יותר, כך הייתה התרחקות מכתיבה על מדע במדע הבדיוני. המדע הבדיוני ה"קלאסי" עסק פעמים רבות בפרטים המדעיים של המדעים שהוזכרו בו. החל מז'ול ורן והחישובים שלו ב"מסע אל הירח" לגבי מקום השיגור וזמן הטיסה ועד ל"המשוואות הקרות" של גודווין שעוסק בחישובי דלק של חלליות והשפעתם על הנוסעים. ככל שהמדע הפך מסובך יותר, היכולת של מי שאינם מדענים, או לפחות עוסקים במדע באופן יום-יומי, לכתוב על מדע הפכה קטנה יותר פשוט מכיוון שחסרה להם ההכשרה לכך. [זהו ניסוח מחדש של דבריה מהזיכרון, שגיאות או אי-דיוקים הם כולם שלי.]
אני רוצה להוסיף לכך עוד שניים-שלושה דברים.

היעלמו של הגיבור-המדען
באותו מדע בדיוני קלאסי של שנות ה-40 וה-50 נוצרה דמותו של הגיבור-המדען. גיבור הסיפורים היה פעמים רבות גבר (כמובן), לבן (כמובן), אמריקאי (כמובן) שאם לא היה מדען, הרי שבזכות הידע המדעי העדיף שלו (או לעתים שימוש בשיטות ובהיגיון מדעיים) הוא פתר את התעלומה. ככל שנעלם המדע מהמדע הבדיוני, מדרך הטבע הדמות הזו נעלמה גם היא. אבל יש לכך לדעתי עוד סיבות.

גיוון. אחד הדברים הכי טובים שקרו למדע הבדיוני החל משנות ה-60 היה כניסה של מגוון רחב יותר של כותבים ועורכים לתחום. ככל שנכנסו לתחום סופרים שלא היו גברים לבנים אמריקאים בעלי נטייה למדע, כך החלו להופיע גם גיבורים שונים.

מדע של צוותים. תהליך התרחבות הידע וההתמקצעות, שעליו דיברה גלי, אילץ את "אנשי האשכולות" המפורסמים של הרנסאנס לפנות את מקומם במאות הבאות למדענים המתמחים. תהליך זה הואץ עד כדי כך שבמאה העשרים המדען המתמחה פינה את מקומו לצוותי מחקר גדלים והולכים. מ"פרויקט מנהטן" דרך ג'ונס סאלק והצוות שלו ועד הצוותים של ה-LHC, הלך ונעלם המדען הבודד פורץ הדרך. משנעלמה הדמות הזו במציאות, קשה היה יותר לסופרים לכתוב עליה כעל דמות מוכרת לקוראים, אמינה או מעוררת הזדהות.

המרד של "הגל החדש". בשיחה עם גלי מאוחר יותר ייחסתי את זניחת הגיבור-המדען על ידי סופרי המדע הבדיוני לסייברפאנק והשפעתו (עוד על כך מיד), אבל טעיתי. הזניחה הזו התחילה דור אחד מוקדם יותר, עם "הגל החדש". סופרי "הגל החדש" של המדע הבדיוני בשנות ה-60 וה-70 מרדו בגלוי ובכוונה מלאה בדגמים הקמבליאניים של העשורים שקדמו להם. כחלק ממרד זה הם זנחו גם את הגיבורים-המדענים של אסימוב וחבריו ויצרו גיבורים מטיפוסים חדשים. כך מדעי הטבע נזנחו למען מדעי החברה, וחקירות מדעיות נזנחו למען התעמקות בנפש האדם. ה-Outer Space נזנח למען ה-Inner Space.

עליית הגיבור-הטכנולוג
כאשר הגיע בשנות ה-80 המרד של סופרי הסייברפאנק ב"גל החדש" הוא נסב במידה לא מעטה סביב התביעה להתחברות ל"עכשיו", ובעיקר לטכנולוגיות עכשוויות. טכנולוגיות אלה היו בעיקר טכנולוגיות מידע וביו-טכנולוגיה. אלה, כפי שנאמר בדבריה של גלי לעיל, הפכו מורכבות מדי בשביל להבין אותן. התחליף של אנשי הסייברפאנק, ויורשיהם כמו קורי דוקטורוב, היה ליצור גיבור-טכנולוג. מישהו שגם אם אינו מדען היכול לפתח את הטכנולוגיות החדשות, הוא מצטיין מאחרים ביכולת שלו להשתמש בטכנולוגיות אלה.

ההאקרים של ויליאם גיבסון הם דוגמה מעניינת לכך. שניים מהמפורסמים ביותר ביניהם – קייס מ"נוירומנסר" וקוויין מ-Burning Chrome – משתמשים בתוכנות פריצה שלא הם כתבו. אלה תוכנות שכנתבו על ידי צוותים (ככל הנראה, אחת מהן בפירוש מוזכרת כתוכנה צבאית), והגיעו לידיהם בדרכים שונות. הם פשוט יודעים מה לעשות אתן טוב יותר מאחרים. למען האמת במקרה של קייס זה מורכב עוד יותר, מכיוון שלא מעט מעבודת הפריצה נעשית על ידי flatline, שהוא בכלל קונסטרקט זיכרון, העלאה של האקר אחר שמת.

בספרו "המלחמה בתולדות אירופה" מייקל הווארד מכנה את המלחמות של המחצית השנייה של המאה ה-20 "מלחמות הטכנאים", ובמידה מרובה אפשר להחיל שם זה על הגיבורים של הסייברפאנק והפוסט-סייברפאנק. אפשר לראות את זה אצל גיבורי "האח הקטן" וסיפורים אחרים של קורי דוקטורוב. היתרון הטכנולוגי שלהם אינו נעוץ ביכולתם ליצור טכנולוגיה חדשה, אלא בכך שהם מבינים יותר טוב את הפוטנציאל של טכנולוגיות קיימות ויודעים איך להשתמש בהן בצורה יעילה יותר מאויביהם.

רתיעה של הקוראים
התפתחות המדע משמעותה שגם עבור הקוראים המדע הפך מורכב מדי. ב"האבן המתגלגלת" היינליין מתאר את ספינת החלל של בני משפחת סטון כדור השלישי של טכנולוגיות – גדולה, אבל פשוטה. זה לא קרה ואני לא חושב שזה יקרה. סרטון "שבע דקות שלאימה" של נאס"א המתאר את הנחיתה של קיוריוסיטי על מאדים מראה עד כמה מורכבת הייתה נחיתה זו, והוא לא מראה את ה"זנב" הטכנולוגי והמדעי הארוך שעומד מאחוריה. אותו זנב טכנולוגי-מדעי מורכב קיים גם מאחורי טכנולוגיות יום-יומיות שהן חלק חיוני מהחיים. והן הולכות והפוכות מורכבות יותר ככל שהן הופכות ידידותיות יותר למשתמש ההדיוט. למשל, מעטים מבין הקוראים יכולים להבין את שלל התהליכים שמתרחשים במחשב שלהם ובאינטראקציה בינו ובין פייסבוק (לדוגמה) או בדרך שבה פייסבוק עצמו עובד. זה מצריך יותר מדי התמחות.

ספרות Nuts and Bolts של מדע עכשווי מורכבת מדי בשביל לשלב אותה בעלילה ספרותית, היא דורשת יותר מדי פרטים שלקוראים אין סבלנות אליהם, ופעמים רבות בצדק. כאשר סופרים כמו וואטס, איגן או סטרוס מנסים לעשות זאת, פעמים רבות קוראים מסתייגים מכך. הספרים נתפסים כמנוכרים, מייגעים או פשוט משעממים מדי.

אני לא חושב שנזכה לראות את שיבתו של הגיבור-המדען. התהליכים שעברו על המדע והחברה בחמישים השנים האחרונות מורכבים ומעמיקים מדי. כמי שגדל על הגיבור-המדען, אני לא יכול שלא לחוש צביטה של עצב.

10 תגובות:

  1. אני מאוד מסכימה - ורוצה להוסיף גם משהו נוסף שנגענו בו בשיחתנו:

    המד"ב כבר לא צריך "להסביר" את עצמו. באופן כלשהו, ניתן לומר שסגרנו מעגל וחזרנו לתקופת אופרת החלל של תחילת המאה ה - 20, בה הנחת היסוד היתה "המדע יטפל בכך" ועליה נבנה הסיפור. אח"כ היתה תקופת ה - nuts and bolts - בה הסופרים היו צריכים להסביר *איך* "המדע יטפל בכך"... ועכשיו שוב, יש הנחת יסוד כזו, רק שהפעם יש לסופרים את אוצר המילים הבסיסי של עולמות הטכנולוגיה שהם סבורים "שיטפלו בכך".

    הסיבה לכך היא משולשת - קודם כל, המדע במאה שנים האחרונות הוכיח את יכולתו לעשות דברים די מדהימים, וההנחה שהוא ימשיך לעשות כאלה דברים אינה מופרכת. היא כמעט טריוויאלית. דיברתי על כך שבחיינו אנו ראינו שינויים והמצאות שעשו מהפכות מטורפות באיך העולם מתנהל. ממש לא מופרך לחשוב שעוד דברים כאלה יקרו.

    שנית - המושגים הבסיסיים, גם של הדברים שמדענים סבורים שהם עכשיו ויהיו תמיד בלתי אפשריים (נגיד מסע בזמן, או טלפורטציה), כבר חדרו לתרבות ההמונים. סטר-טרק מראה לנו על המסך שיגור כבר עשרות שנים, וכשסופר משתמש בקונספט הנ"ל בעלילה שלו, הוא לא צריך להסביר או להצדיק אותו טכנולוגית, כי אנחנו כבר הפנמנו את כל המושגים הרלוונטיים.

    ושלישית ואחרונה - בגלל שהמדע והטכנולוגיה נעשו כ"כ מורכבים, היכולת של האדם הממוצע, וגם קורא המד"ב הממוצע, לשפוט מה אפשרי ומה לא אפשרי מבחינה מדעית/טכנולוגית די ירודה. אז תוקעים פילובוטוניום, מסבירים שתרכובת האנטי-חומר סמיכה מדי, ורצים הלאה. מבחינת הקורא הממוצע זה הגיוני ואפשרי בדיוק באותה מידה כמו הצמחת אוזן אנושית על גבו של עכבר, מה שכבר עשו בהצלחה (וגרם לי להעיף את העיתון עם התמונה לצד השני של בחדר כי *טאבו טאבו טאבו טאבו לא מערבבים אדם עם חיה שמישהו ישרוף את זה ויזה על האפר מים קדושים אלוהים אדירים בבקשה*).

    השבמחק
  2. Thanks for writing about this subject.

    In spite all of the above, I still hope that authors like Egan and Baxter will keep on emerging and write as they believe they should without being oppressed by the [probably] majority who can't deal with hard sci-fi.

    השבמחק
  3. דיון מענין ומעציב, חברים, כי מעבר לדברים החכמים שאמרתם מסתתרת עובדה פשוטה נוספת- הקוראים של היום עצלנים יותר מבעבר.

    אני לא מקונן על זה כי כחובבים ותיקים אנחנו יודעים שיש לעסוק במה שיש ולא במה שהיינו רוצים (ובוודאי שעוד ספרי הארדקור מעולים לא ישנו את המצב) אבל אישית זה חבל, כי אני כבר לא רואה כמעט גישות כדוגמת האל קלמנט, לארי ניבן, ואפילו באקסטר (סופר גרוע ביותר ובעל חזון מדהים).

    התקווה מגיעה, מבחינתי, מסופרים כמו פיטר האמילטון ואלאסטייר ריינולדס שלא מפחדים לפרט את החזון המדעי של העולם שלהם- למרות שגם פה אתם צודקים, וזה לא פירוט אסימובי או היינלייני.

    השבמחק
  4. איתי - הקוראים לא עצלנים יותר. בתקופה של המדען או הברגים והאומים אנשים לא ידעו הרבה ולכן כל מה שהוסבר בצורה מספקת בספר נתפס כמקובל. היום אם מישהו בלי כוונה יכתוב שנעשה שימוש בטאבלט ובו מעבד פנטיום ירדו לחייו ויאמללו אותו במשך שלוש השנים הקרובות. אם אנחנו רואים על המסך שלנו סדרה ובה מישהו מעז להגיד משהו מדעי אנחנו מיד רצים לבדוק באינטרנט אם זה נכון או לא.

    לא, הקוראים לא עצלנים, הם פשוט יכולים למרר את חייו של הסופר שבמקום להתרכז בכתיבת סיפור, צריך ללכת ולכתוב עבודת דוקטורנט רק כדי שאנשים לא יכסחו אותו.

    השבמחק
  5. אני לא משוכנע שזה ככה

    כאשר אסימוב כתב את סיפורי הרובוטים שלו, הוא לא הסביר מה זה מוח פוזיטרוני ואיך מתוכנתים שלושת החוקים. הוא בנה מערכת שלומה וקוהרנטית ש"החזיקה מים" ומה שעניין אותו זה ההשלכות של החוקים על הקשר עם האנשים/ אנושות

    ניבן לא הסביר את הטכנולוגיה מאחורי עולם הטבעת ובאמת רק כאשר חבורה של סטודנטים שיכורים (או יותר מזה) צעקו לו הוא נאלץ להתייחס לצורך לייצב את עולמו. ושוב, לאף אחד לא היתה בעיה עם זה.

    כנ"ל עם הדוקטור הקטן או האנסינבל של קארד והדוגמאות רבות...

    מעטות הן הדוגמאות הטובות של המדען/ גיבור. אפילו סוזן קאלוין לא היתה מדענית ממציאה אלא אחת מצוות ענק בחברה עצומה.

    לתחושתי, המד"ב הקשה ניסה להראות לא שיש מדע אלא לתת לקורא את התחושה של "בקצב הזה, ניתן לדמיין את X ואז בוא נראה מה זה עושה לאינטראקציה האנושית.

    המד"ב אכן מתפתח לכוונים חדשים ושונים שבהם המחוייבות למדע/ לעולם קוהרנטי שניתן לדמיין נחלשת אצל חלק מהסופרים אבל לא חושב שזו זניחת המדע אלא התרחבות לתחומים אחרים של מודעות.

    השבמחק
    תשובות
    1. יוסי, קארד הוא מאוחר (ואת האנסיבל הוא בכלל גנב מאורסולה לה-גווין) וניבן הוא ניאו-קמבליאן שהושפע מ"הגל החדש", אבל זו לא הנקודה.

      אסימוב לא הסביר את המדע של המוח הפוזיטרוני כי לא היה מדע כזה. אבל הגיבורים שלו הכירו את המדע הזה וידעו איך הוא עובד. לנינג וקלווין היו מסוגלים לתכנן רובוט. קלווין *יצרה* את המדע של רובו-פסיכולוגיה. יש לנו תיאורים של פסי-ייצור ותהליכי ייצור ב-US Robotics. פאוול ודונובן מדברים על "בוחן ווסלי-מקורמיק" שבו הם היו יכולים להשתמש אם היה להם, ובמקום זה מעבירים את הרוובטים מבחני שדה ומדברים *במונחים הנדסיים*. אני לא רואה את אחד הגיבורים של אנשי הפסיכולוגיה סוחב אתו את ה-DSM לכל מקום כפי שדונובן סחב אתו את מדריך השדה לתיקון רובוטים. אני אפילו לא רואה במד"ב המודרני מישהו שסוחב אתו קודי מקור של תוכנות לכל מקום, או מוריד אותם ומשנה את התוכנות בהתאם לצרכיו.

      הדברים, כמובן, אינם שחור ולבן. הדמות של הגיבור-המדען, כו כל ארכיטיפ, אולי מעולם לא התקיימה בצורתה המושלמת ולעולם לא הייתה יכולה להתקיים. אבל אי-אפשר להכחיש שיש התרחקות מהדגם הזה לכיוון דגמים אחרים.

      מחק
  6. צריך לזכור שלצד הגיבור המדען, המדע הבדיוני נתן לנו גם את המדען המטורף - ושהמורשת הזאת עדיין חיה ובועטת, גם מחוץ לז'אנר. אי-אז בזמן לימודי התואר השני, כשהגשתי תרגיל כלשהו שעסק בבאפי והזכרתי את העובדה שווילו היא תלמידה מצטיינת שהיא גם דחויה חברתית, המרצה העירה שתמיד משגע אותה האופן השלילי שבו מדע והשכלה מוצגים לרוב במדיה - המדען מטורף, התלמיד המצטיין הוא נכה חברתית (ואגב, לצד כל המחמאות שאפשר להרעיף על ווידון, קשה להשתחרר מהתחושה שהאיש טכנופוב ברמות). למעשה, אפילו אצל אסימוב שלכאורה הפך את המדענים לגיבורים, הנכות החברתית הזאת זועקת לשמיים - סוזן קלווין היא הדוגמה הבולטת, אבל גם הארי סלדון הוצג כטיפוס שלא ממש טוב עם אנשים (אירוני, בהתחשב במה שהוא עסק בו) וגם תיאור חיי החברה של המדענים ב-"האלים עצמם" זכור לי כלא-מחמיא במיוחד.
    מה שמדהים הוא שאנחנו כן מוצאים היום את הגיבור המדען מחוץ למדע הבדיוני, ושם הוא מוצג דווקא בצורה סקסית - בז'אנר הבלש בסדרות כמו CSI (שישנם מחקרים על התרומה שלה לקידום התדמית החיובית של המדע) ובמותחנים של פטרישה קורנוול.

    השבמחק
    תשובות
    1. רז, אני לא בטוח שאני מבין את הקישור שאתה עושה. אני מדבר על גיבור במובן של פרוטגוניסט, לא במובן של hero.

      אם אתה רוצה את הגיבור-המדען-המסוקס-המציל-את-היום-והבנות-נופלות-לרגליו צריך לחפש אותו אצל היינליין.

      מחק
  7. מעניין מאוד. נזכרתי בדמות של מדענית שאולי קצת חריגה מהמגמה הכללית - ד"ר מרי מאלון מ-The Amber Spyglass של פיליפ פולמן, בהחלט מדענית (חלק מסטארט-אפ, כלומר לא מצוות עצום אלא במקרה זה צוות של שניים), שעושה שימוש בכלים מדעיים שהם פרי מחקר שלה (חלקם מאולתרים). ויקיפדיה אמנם מסווגת את הספר כשייך לז'אנר הפנטזיה, אבל פולמן בהחלט מנסה לספק לספר שלו מינוח ואווירה מדעיים (חלקיקים, יקומים מקבילים).
    וכמובן - אפרופו התובנה שלך בהתחלה - לא מדען אלא מדענית (השותף-הגבר שלה נשאר מאחור).

    השבמחק
  8. צריך להבדיל בין סיפורים קצרים לארוכים. בסיפורים הקצרים עדיין יש הרבה מדענים, זה בדיוק האורך לתאר את עצם ההמצאה ואת התוצאות הצפויות או הבלתי צפויות בלי הצורך לספק גיבור פעלתני שגם עושה משהו מעבר ללהמציא את וירוס הזומבים ולחכות שהציויליזציה תיפול כתוצאה מכך. ואגב, אני לא בטוח שבספרים של פעם המדענים-גיבורים היו כל כך נפוצים פעם. האמת היא שקשה לי לזכור דוגמאות קונקרטיות לכך מחוץ לפאלפ.

    ואם אתם רוצים מדען גיבור בספרים של היום הדוגמה הכי טובה היא סדרת The Steerswoman של רוזמרי קירסטיין, והתרגיל שהיא עושה (והוא גאוני) היא שמדובר במדענית בעולם מאוד פרימיטיבי, ככה שכל מה שהיא מגלה או מבינה כבר מובן מספיק לקורא ולא כולל שזירות קונטיות למיניהן אלא פיזיקה יותר בסיסית או רעיונות שכבר היו במד"ב - או במציאות - הרבה זמן, אבל חדשים עד בלתי מובנים לדמות עצמה.

    השבמחק