30.7.2011

זרים מוכרים

אפוקליפסת הזומבים הגיעה. אם לא למציאות, הרי שלפחות לספרות ולמסך. בשנים האחרונות אנחנו רואים זומבים בכל פינה בשלל צורות וגוונים. כמה דוגמאות מהעשור האחרון: הגרסה הדינמית והחדשה שלהם ב-"28 יום אחרי" של דני בויל; הגרסה החדשה של Dawn of the Dead והפרודיה של סיימון פג ב-Shaun of the Dead; "מלחמת העולם Z" של מקס ברוקס; Raising Stony Mayhall (המבריק והנהדר) של דריל גרגורי; ואפילו גרסה מקומית משלנו – המחזמר "זומבי.קון 2010". השאלה היא למה, ואין לי מושג. אולי אפשר לגלות חלק מהתשובה אם נבחן את התופעה במבט מעט יותר כוללני, שכן נראה ברור למדי שאופנת הזומבים היא יורשתה של אופנת הערפדים שמשתרעת בווראיציות שונות מאן רייס דרך ג'וס ווידון ועד סטפני מאייר, עם כל הגיוונים האפשריים באמצע.
אלה לא אופנות חדשות. ערפדים בצורתם המודרנית הפופולרית קיימים מאז בראם סטוקר ("דרקולה", 1897) ועל תפוצת הזומבים משרכי הרגליים והנוהמים עלינו להודות לרומרו ("ליל המתים החיים", 1968), גם אם שני אבות הטיפוסים שהם יצרו עברו שינויים מפליגים בשנים האחרונות. מה שמשותף לשני הגזעים הבדיוניים האלה היא הקרבה שלהם לבני אדם, וליתר דיוק העובדה שאלה בני אדם שעברו שינוי כלשהו. אני חושב שכאן אולי טמון חלק מהתשובה.
הקרבה של היצורים האלה לאנושי, לרגיל, למוכר ויותר מכל לאישי היא האחראית למשיכה המיוחדת שלהם, בעיקר כאשר עוסקים ביצירות שאמורות לעורר תחושת אימה. בניגוד לחייזרים מחד וליצורים פנטסטיים כמו טרולים מאידך שהזרות שלהם ברורה ומבנת מאליה, ערפדים וזומבים הם "הזר המוכר". הם השתקפות ברורה הרבה יותר של הקורא וסביבתו, ולכן מקרבים את המפלצתיות והאימה אל הקורא או הצופה ומאפשרים לחוש יתר הזדהות. מעבר לשילוש הברור מאליו של חיי/נעורי נצח-פחד ממוות-פחד מהשחתת הגוף שערפדים וזומבים מייצגים, אפקט "הזר המוכר" עושה רבות למשיכה לזומבים וערפדים, מכיוון שהוא פועל להפיכת ההתנהגות שלהם לסבירה יותר. מכיוון שהם במקורם אנושיים, התנהגותם של הערפדים והזומבים מייצגת דפוסי התנהגות אנושיים בסיסיים, מועצמים ומוגזמים, ולכן ברמות מסוימות היא מובנת אינסטינקטיבית. האספקטים המיניים הבולטים בהתנהגות הערפדית שנפוצים ביצירות החדשות מייצגים, כמובן, דחף בסיסי של התנהגות אנושית המוכר לכולנו. אבל גם הרעב הזומבי לבשר אדם (וספציפית למוחות) הוא שיקוף, מעוות ומוגזם כמובן, של תחושה מוכרת ויומיומית – רעב פשוט. הסוג המסוים של הרעב הזומבי מייצג חשש מתמיד מאבדן היכולת שלנו לשלוט בדחפים הבסיסיים באמצעות רמות התנהגות נרכשת גבוהה יותר, של התדרדרות למצב חייתי חסר שליטה. אפילו את הדחף להפיץ את הנגע המסוים הלאה – ליצור עוד ערפדים וזומבים (בין אם במודע או מתוך אינסטינקט עיוור) – אפשר לפרש כצורה חולנית של הרצון שלנו לקרב אחרים אלינו ולהפוך אותם דומים לנו. במידה מסוימת ההתנהגות הזו מזכירה את הדרך שבה האלים היוונים מצטיירים במיתולוגיה כגרוטסקות של התנהגות אנושית – הצורך של זאוס לכבוש כל נערה שהוא נתקל בה, הלוחמנות של אָרֶס, הקנאה הקיצונית וההרסנית של הרה. אנחנו מסתכלים בזומבים (ובערפדים) ורואים את מה שאנחנו ואחרים סביבנו עלולים להיות.
שני גורמים מעצימים את ההשפעה של אפקט "הזר המוכר" – אפשרות ההידבקות והטכנובבל (שלא מעט ממנו ביולוגי) שמקיפים אותם בשנים האחרונות. הצגת הערפדות והזומביות כמצבים שמי שלוקים בהם יכולים להפיץ אותם, גם היא חווייה מוכרת מאוד מחיי היומיום, הופכת את הדינמיקה שמניעה לא מעט מהיצירות העוסקות בזומבים וערפדים לקרובה לחוויות שגרתיות. הרעיון שבן משפחה, חבר, מכר או עמית לעבודה אינם מי שהם נראים אלא קרבן ו/או מדביק פוטנציאלי, כפי שמוצג ביצירות אלה, יכולים לעזור להפוך את תחושת האימה שהיצירות מנסות לעורר לקצת יותר אמינה וקרובה למציאות. ההסברים המדעיים לכאורה, מטופשים ומגוחכים ככל שיהיו, תורמים גם הם במעט לכך. לא מכיוון שאנחנו באמת מעניקים להם משקל כלשהו אלא מכיוון שהם לכאורה עוזרים ליצור עומק מסוים לתופעה ומכיוון שהורגלנו לצפות להסברים כאלה בתופעות המתארות את העולם סביבנו. והאתוס המודרני מכתיב שרצוי שאלה יהיו הסברים מדעיים/רפואיים מפי אנשים לבושים בחלוקי מעבדה, גם אם הם בבירור חסרי כל תוקף או משמעות. (אנחנו עד כדי כך מתוכנתים להסברים כאלה שכאשר "ויקס" פרסמו את סירופ השיעול שלהם בשנות ה-80 מי שפרסם אותו היה השחקן פיטר ברגמן, ששיחק רופא ב"צעירים חסרי מנוח"; הוא פתח את הפרסומות שלו באמירה "אני לא רופא, אבל אני משחק רופא בטלוויזיה", ואנשים עדיין ייחסו לדבריו משקל.)
אין לי מושג מה בדיוק עורר את גל הזומבים האחרון (אני לא מת עליו, אהבתי מעט מאוד מהיצירות הכלולות בו) אבל אני חושב שלמאפיין "הזר המוכר" תפקיד גדול בכך. אולי עלייתם של הזומבים קשורה לכך שגל הערפדים מיצה את עצמו, וכאשר הגל הנוכחי ידעך נעבור ל"זר מוכר" אחר. ואולי נשבע בכלל מזרים מוכרים ונחזור לזרים אמתיים יותר (שבדרך כלל מצריכים כתיבה מעמיקה יותר).

תודה לקרן על הקריאה וההערות.

2 comments:

  1. לגבי הקטע של ההדבקה - יש לזה מקבילה בעולם האמיתי. בתחילת מגיפת האיידס היו כל מיני אנשים שלקו באיידס ואז הלכו ו*הדביקו בכוונה* אנשים אחרים באיידס. היום עם קוקטייל התרופות, נראה לי שהתופעה נרגעה. אבל זה בהחלט היה קיים. אמנם על ידי בודדים פסיכים, אבל הרי כבר הסכמנו שזומבים וערפדים מפגינים התנהגויות אנושיות מוגזמות.

    יעל

    השבמחק
  2. רוצה רק להוסיף שגם אנשי הזאב נכללים באותה קטגוריה של עיוות הגוף האנושי ואיבוד שליטה על היצרים.

    וכמו שנאמר: "אפילו אנשי זאב...אני יודעת, קשה להאמין."

    השבמחק